נחטפנו

"אם הגענו למצב טרגי שבו מטורלל כמוני צריך להיות מבוגר אחראי, לא נגיע רחוק כאומה", מספק חנוך דאום אבחנה מדוייקת בטורו במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". ואכן, הוא מיד מספק אבחנה של "מבוגר אחראי" שאכן לא תיקח אותנו רחוק כאומה.

לפי דאום, "המצב הפוליטי בישראל השתנה לאחרונה [...] ונראה שהקואליציה נחושה ולכן כנראה תצליח לא להתפרק [...] המסקנה המתבקשת היא שלא יהיו בחירות בקרוב [...] זה המצב והדבר הכי טוב לישראל יהיה אם משני צידי המפה הפוליטית ינהגו בהתאם למצב החדש. בתמצית, מהצד של הקואליציה ותומכיה מצופה לא להטריל, ומהצד של האופוזיציה ותומכיה מצופה לא להיטרלל".

וזו התורה כולה על שקר אחד. במקום תותח קדוש, איזון קדוש. במקום עיתונות, גזלייטינג. במקום מבוגר אחראי, חנוך דאום. כאילו יש משקל שווה בין המירוץ של ממשלת נתניהו להרס מוסדות המדינה הדמוקרטיים לבין המחאה נגדה. כאילו אנחנו עדיין במשחק הדמוקרטי בו שחקנים פוליטיים מתגוששים על הכיוון אליו תלך המדינה ולא במשחק סכום אפס בין דמוקרטיה לדיקטטורה.

אנחנו לכודים במציאות מטורפת, והמראות שאנו מציבים לעצמנו לא מסוגלות לשקף אותה. בגלל מגבלות הנפש האנושית, בגלל אינטרסים פוליטיים וכלכליים, בגלל טפשות ופחדנות, או בגלל תערובת עצובה של כל אלה יחדיו.

לפני כשנתיים המלכנו עלינו ממשלת עיוועים: עבריינים מורשעים, תומכי טרור, גנבים ולוקחי שוחד התמנו לשרים ולראשי ועדות. בראשם העמדנו מגלומן שבטוח שהוא המשיח, מדורבן על-ידי אשה ובן פירומנים שהמילה טירוף נורמלית לידם. נאשם בפלילים חמורים, שכל בן דעת שנחשף ולו למזעיר מחומר הראיות יודע כי הוא אשם בעבירות שעונשן מאסר.

מהתחתית האיומה הזו, הכל הידרדר. על מנת להימלט ממאסר העלה נתניהו לגדולה גזענים פונדמנטליסטים שמעוניינים במדינת הלכה מהירדן לליטני, והתניע תוכנית לריסוק מערכת המשפט, השירות הציבורי וכל מוסד אחר שיאיים לערער על שלטון של איש אחד ונאמניו החנפים. תוכנית שאפילו גדולי אויבי שלטון החוק, מנוני מוזס ועד אהוד אולמרט, לא העזו לחלום על שבריר ממנה.

האזהרות הנואשות כי בבריחתו מהכלא מחליש נתניהו את מדינת ישראל באופן היסטורי התממשו במהירות מסחררת ובאופן מחליא וחסר תקדים: טבח ה-7 באוקטובר, מלחמה נצחית עם מאות חיילים ואזרחים ישראלים קטולים ועשרות אלפי נשים וילדים פלסטינים הרוגים. התמוטטות המוניטין הבינלאומי של ישראל, פגיעה אנושה בכלכלה, הפקרת הישראלים החטופים בעזה ומחיר חברתי שעוד איננו מסוגלים לתפוס.

מעל כל אלה מטרטרת ללא הרף מכונת הרעל, מכונה של קיטוב, הסתה ושקרים. מכונה של רצח, שנאה ופשעי מלחמה. מכונה שנתניהו אוחז בכף ידו ומכוון את יריקות הארס שלה עמוק לליבה של ישראל. מכונה שמולה עומדת התקשורת שלנו ונאחזת עדיין במשוואות הישנות. קוראת לאונסים את המדינה להאט קמעא ולמדינה ללבוש שמלה ארוכה יותר.

וכעת, בעוד יום שישי של נובמבר, כמעט שנתיים אחרי תחילתה של ההפיכה המשטרית, יותר משנה לאחר מחדל ה-7 באוקטובר, הכותרת הראשית האקטואלית והמבהילה היא כי התברר מעבר לכל ספק שראש ממשלת ישראל מפקיר את ביטחון ישראל לצרכים אישיים עלובים.

הסכם הפסקת האש שנחתם בלבנון חתם את הגולל על כל ספק רפה אם כזה היה אי פעם קיים. ראש הממשלה בנימין נתניהו שולח את חיילינו וחטופינו אל מותם משיקולי הישרדות פוליטית ופלילית. אוסף האנשים המרכיבים את ממשלתו משתפים עימו פעולה, בשל תערובת של פנטזיות משיחיות, שאיפות קרייריסטיות או חדלות אישים מהדהדת.

כיצד אפשר להכיל מציאות נוראה כזו? כיצד ניתן לתווך אותה לעצמנו? התקשורת הישראלית, העיתונאים הישראלים, מי שמינינו לבצע את המשימה הזו, של תיווך המציאות, נכשלים בכך יום אחרי יום. העורכים הראשיים של התקשורת הישראלית מסתירים מעצמם ומהציבור את האמת: נחטפנו.

הפסקת אש

הכותרת הראשית של עיתוני השבת הקרובה ביותר לתיאור המציאות הבלתי נתפסת היא, כרגיל, זו של "הארץ". באופן יוצא דופן, היא אינה כותרת למאמר או כתבה מסויימים, אלא עומדת בפני עצמה, כהכרזה של העורכים. סיכום חד-וחלק של המציאות הנוכחית.

"לאחר ההסכם עם לבנון, ישראל נדרשת להחליט לאן מועדות פניה. במקום לקדם עסקה לשחרור חטופים, הממשלה מתמקדת בהמשך ההפיכה המשטרית ובהכשרת הקרקע להתנחלות בעזה", נכתב בראש שער "הארץ", מתחת למילים האנמיות מדי "היעד הבא".

ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית היא "היום שאחרי האש", מה שזה לא אומר. הרי האש עדיין משתוללת והחיילים שלנו עדיין מתים והמבעיר עדיין שולט בנו. בידיעה הראשית, יוסי יהושוע, מהכתבים הצבאיים היותר מיותרים שלנו, מפטר וממנה רמטכ"לים ומנהל שיח עם מקורותיו מעל ראשי הקוראים.

ב"ישראל היום" הכותרת הראשית לקוחה מ"ראיון בלעדי" עם ראש חטיבת המבצעים בצה"ל שאומר: "לא יכול להבטיח ש-7.10 לא יקרה שוב". בכותרת הגג ציטוט נוסף: "לחיזבאללה נשאר מספיק כדי להמשיך לייצר ירי אם יחליט".

הצירוף של שני הציטוטים האלה, אחרי שהפצצנו ושיטחנו וחיסלנו והרגנו ושרפנו והחרבנו כפי שלא הפצצנו ושיטחנו וחיסלנו והרגנו ושרפנו והחרבנו מעולם, ברור: "אין פתרון צבאי לסכסוך עם הפלסטינים". אבל כותרת כזו לא תודפס אף פעם בעיתונות ההמון הישראלית.

הכותרת הראשית של "מעריב" היא "חמאס מוכן להתגמש", ציטוט של דיווח מהעיתונות האמריקאית. בכותרת המשנה מצוטט גם נתניהו: "התנאים השתנו לטובה". "בדרך לעסקת חטופים?", נכתב בכותרת הגג ומתחת לה נכתב "סיבה לאופטימיות".

הכותרות המתחלפות הללו, כבר יותר משנה, הן נדנדת העינויים של משפחות החטופים ושל עם ישראל כולו (מי שאכפת לו). סיבה לאופטימיות. סיבה לפסימיות. שוב סיבה לאופטימיות. העיתונות כקיביצער, צופה לא מעורב שאין לו כסף במשחק ונותן עצות מהשרוול מאחורי כתפם של השחקנים.

במקום לעסוק בניחושים ובציטוטים מהתקשורת הזרה, התקשורת שלנו היתה יכולה לתפוס עמדה: אם עסקת חטופים היא בעיניכם דבר מה אופטימי, מדוע לא תילחמו עבורו? הרי אתם הקול שלנו. לקרוא מה כתבו ב"ניו יורק טיימס" אנחנו יכולים לבד.

בעיתונות הפונדמנטליסטית לא אוהבים את הסכם הפסקת האש. "הסכם בסימן שאלה", נכתב בכותרת טור העורך של "בשבע", עמנואל שילה. בימין יש מחלוקת בין הביביסטים והרל"ביסטים: ב"ישראל היום" כותב נדב העצני נגד הפסקת האש. אמנון לורד, שופר מסור, מסביר כמובן למה הפסקת האש היא אחלה.

"הבעיה המרכזית איננה ההסכם אלא סיבתו: החולשה האופרטיבית. וזהו מחדל של הצמרת הפוליטית, ובראשה נתניהו", כותב רן ברץ ב"מקור ראשון". ברץ, לשעבר דובר לרגע של נתניהו, מסביר כיצד לא רק כל ראשי מערכת המודיעין הם טיפשים גמורים, אלא גם נתניהו, שהוא בנוסף גם חלש אופי, רופס ונרפה. מזכיר מאוד את מה שחושב יאיר נתניהו על אבא.

זו אינה הפעם הראשונה בה ברץ מספק אבחנה כזו, ויש בכך עניין. על רקע ההשתלטות הטוטאלית למראה של נתניהו על הימין הישראלי, היא מזכירה לנו שבימין ישנן עדיין דמויות עוד יותר יהירות ומנופחות ממנו עצמו. בסוף הן עוד יפילו את נתניהו כי הוא לא דיקטטור על מלא.

לא לומדים

"אומה, החייבת את קיומה לאקט בינלאומי של הכרה ושל חסד (וכמובן לאומץ לבם של מייסדיה ושל מגיניה), צריכה ללמוד להאזין לעולם החיצון. גם כאשר היא קורבן ברור של איפה ואיפה, מוטלת עליה המשימה לנסות ולהבין; כן, לנסות ולהבין אפילו את מבקריה", כותב יואב קרני במוסף G של "גלובס".

"'להבין' לא במובן של הסכמה או של התבטלות. 'להבין' באותו המובן שאנשים מפוכחים מתעניינים ברגשות ובמניעים, כדי להיטיב ולהעריך תגובות ותוצאות. זה עניינו של המאמץ להיכנס לנעלי הזולת. הוא נועד לשרת בראש ובראשונה את הנכנסים", ממשיך קרני להתפתל.

"אני מעז לגעת כאן בעצב רגיש, ומקווה שאיש לא יטעה בהבנת הכוונה", מבקש קרני סליחה מראש, "ערוץ 12 פתח את מהדורת החדשות שלו בליל שבת, 22 בנובמבר, בהקרנת תמונותיהם של 22 הילדים שנרצחו ב-7 באוקטובר. בצדק. תמונותיהם ראויות לפתוח כל מהדורה. אבל הנאום שנשא דני קושמרו לאומה בגנות העולם 'הרשע, הטיפש והבור' לא שירת את עניינה של ההבנה".

"תוקפנותו הרצחנית של חמאס לא תוכל להימחות מן הזיכרון, יהיו הנסיבות אשר יהיו", ממשיך קרני להרגיע, "ההרג ההמוני של תושבי עזה הוא  בסופו של דבר תמונת ראי של כל מה שחמאס תכנן לעשות מעבר לגבול. אילו הסתייעה כוונתו, הרבה יותר מ-44 אלף ישראלים מתים היו מתגוללים ברחובות ובשדות. חמאס צריך להיגרר לבית הדין הבינלאומי לא רק על מה שעולל, כי אם גם על כוונות רצח העם המוצהרות, שלא הספיק להוציא אל הפועל".

"אבל", כותב קרני אחרי האפולוגטיקה הארוכה, "אין מנוס מלהזכיר ש-22 ילדים מתים הם הקציר היומי בעזה מאז 8 באוקטובר. ערוץ 12, כמו עמיתיו, שוקד זה שנה ויותר על העלמה שיטתית של ייסורי עזה מעיני צופיו. אפשר להבין מדוע הוא עשה כן לפני שנה. אי אפשר להבין מדוע הוא מוסיף להעלים, לרעת הידיעה וההבנה".

הלוליינות הרטורית הזו של קרני היא טקסט אמיץ במושגים ישראלים. בנובמבר 2024 אי אפשר להגיד שהפכנו לבהמות. שקט, מתקרבנים. בחסות ההלם מזוועות ה-7 באוקטובר שיחררו נתניהו ושותפיו הטרוריסטים את שד הנקמה. אני חושב שקרני לא התכוון לכך אבל הוא מדייק: המלחמה שלנו בעזה היא תמונת ראי של מה שחמאס רצה לעשות. נתניהו, מגן חמאס, אחראי גם לתהליך החמאסיזציה של ישראל. נתניהו ואבי ניר, מנכ"ל מונופול הטלוויזיה הישראלי "קשת".

בשנה האחרונה הרגנו עשרות אלפי ילדים ונשים תוך כדי ששרי ממשלה ושדרני טלוויזיה קוראים שוב ושוב להשמדת עם ולביצוע פשעי מלחמה. זה עבר לנו חלק בבטן כי התקשורת הישראלית חסכה מאיתנו את המראות ששודרו 24/7 לשאר תושבי העולם, של גופות זעירות מובאות לקבורה על סרט נע, ללא הפסקה.

מי שאומר שאי אפשר היה אחרת הוא אדיוט, שקרן, או צירוף נפוץ יותר ויותר של שניהם. אם בראש מדינת ישראל לא היה עומד נוכל נמלט ממאסר, ניתן היה לשחרר את החטופים, להימנע מהטבח בפלסטינים שמי יודע איזה מחירים נשלם עליו, בפציעת הנפש האישית והקולקטיבית שלנו ובבידוד ושנאה בינלאומיים.

ניתן היה למנף את האהדה וההזדהות העולמית האדירה למלחמה שערה, סוף סוף, בקמפיין הבינלאומי המוצלח של הפלסטינים וכפייה של הסדרים בינלאומיים באמצעות הציר האנטי-איראני. ואם כל זה היה נכשל, אפשר היה לצאת למלחמה בלי לתלות לעצמנו שלט גדול מואר בניאון מעל לראש, בחסות ערוץ 14 וממשלת ישראל: באנו למחות את זכר עמלק אנא שימרו לנו מקום בהאג תודה.

בכל אופן, ניתן היה לנסות. אבל נתניהו הצליח להדביק את הנוכלות הפרטית שלו על כולנו. תרמית נתניהו-המסכן, הקורבן הנצחי, מי שלעולם אינו אחראי ואינו אשם, מי שכל דבר מותר לו בשל כך - התרמית הזו הולבשה על ישראל כולה. כולנו מרמים את עצמנו, טובלים בדם ובדמעות תנין של אידיוטים לא שימושיים כמו מנחי מהדורות בערוץ 12.

"זהו הלקח הצלול ביותר מהמלחמה: להרוג אותם כשהם קטנים", כותב חגי סגל ב"מקור ראשון", "לא לאפשר לסינווארים החדשים וליורשי נסראללה לחפור מנהרות חדשות, להצטייד בתחמושת איראנית טרייה ולתחבל נגדנו תחבולות ארוכות טווח. אם לא נהיה חכמים לאחר מעשה, מתי כן נהיה? [...] צריך להכאיב מאוד גם לרשות הפלסטינית, שמחרחרת את ההליכים בהאג ובאו"ם, וכמובן להפסיק לרחוש יראת כבוד למה שמכונה אצלנו 'החוק הבינלאומי' או 'המשפט הבינלאומי'".

זה הלקח שבעל הקול הצלול ביותר בפובליציסטיקה הימנית הצליח להגיע אליו: מה שדרוש לנו הוא עוד יותר אלימות. עוד יותר אטימות. עוד יותר הרג. עוד יותר בידוד. עוד יותר התנתקות ממשפחת העמים (וכידוע, משפחה לא בוחרים).

הלקח הזה של סגל בא לכאורה בניגוד לקונספציית חיזוק החמאס של נתניהו, אבל למעשה הוא נותר שבוי בפרדיגמת ניהול הסכסוך של נתניהו. כשראש הממשלה שלנו ניסה להסביר לחוקריו מדוע ניהל שיחות שוחד עם מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס, הוא הסביר להם כממתיק סוד שהוא מתנהל עם מוזס כמו עם הערבים: הוא יודע שאין שום דרך וסיכוי להתפשר וכי לנצח תאכל חרב, ולכן משקר להם, מבטיח הבטחות שווא, "שולט על גובה הלהבות" ולעולם אינו מתכוון למה שהוא אומר.

זו מטאפורה מאלפת שהסגירה את הפגם הבסיסי באנושיות של נתניהו: הוא אינו מסוגל לראות בני אדם אחרים מולו. בעולמו רק הוא עצמו קיים. הוא אינו מסוגל לדמיין שישנן בריות בעולם עם רצונות, צרכים והיגיון משל עצמם, שניתן להגיע איתם להסכמות, לעמק השווה, למאזן אימה. לא משנה אם עומדים מולו מנהיגים פלסטינים, פוליטיקאים ישראלים, מו"לים או משפחות חטופים. התקשורת היחידה שהוא מכיר היא של רמייה, עורמה ושקרים.

מיתמם

ועדת החקירה האזרחית לאסון ה-7.10 פרסמה את הדו"ח שלה. סגל כותב ב"מקור ראשון" שהוא "צפוי כמו מאמרי המערכת של הארץ מאז 1977, מנוסח ברמה של חיבור תיכוני שטרם עבר מגע של המורה להבעה. העברית קלוקלת, הסגנון ילדותי והמסקנות קלישאתיות". לזכותו של סגל ייאמר שהוא חושף בפני הקוראים שהוא בכלל לא קרא את הדו"ח. לחובתו ייאמר שהרהיב בכל זאת לכתוב עליו מטוב ועד רע. אוי למבוכה.

גם גיא רולניק כותב ב"דה מרקר" על הדו"ח. בניגוד לסגל, הוא גם קרא אותו. "התחושה שעולה בקרב קורא הדו"ח נעה בין פחד, כעס, חימה ותיעוב", הוא כותב, "בהיעדר יכולת לכפות על האחראים למחדל להתייצב מול הוועדה ולמסור מידע — הדו"ח של הוועדה הוא בעיקר תזכורת לחשיבות הקריטית להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית עצמאית שיהיו לה את כל הסמכויות האלה. הנה כמה ציטוטים של עדים שהופיעו בפני הוועדה שאמורים להדיר שינה מכל אזרחית ואזרח בישראל בכלל ובפרט ההורים ששולחים את ילדיהם לצבא בימים אלה".

ב"מקור ראשון" כותב סגל על ההמלצה של ועדת החקירה האזרחית, "להקים ועדת חקירה ממלכתית לאלתר" וקובע: "עם כל הכבוד, קשה להאמין שהממשלה תיעתר לכך, ודאי לא לאלתר. כבר עכשיו אנחנו רחוקים שנה וחודשיים ממועד התפרצות האסון, והוועדה הממלכתית אינה נראית באופק. ראש הממשלה מתאמץ לדחות את הקץ ככל האפשר, מפני שברור לו כי שמו יתנוסס בראש רשימת האחראים למחדל".

בהמשך כותב סגל על שר הביטחון ישראל כ"ץ (מי היה מאמין שצירוף המילים הזה אי פעם ייכתב?) כי ההתערבות שלו במינויים במטכ"ל "מעלה חשד שמדובר בצעד פופוליסטי, הטרלה לצורכי נשיאת חן בעיני הציבור", וצעד פוליטי להביא לפיטוריו של הרמטכ"ל.

סגל מספק את שתי הקביעות הללו, לפיהן ראש הממשלה שלנו ושר הביטחון שלנו מנהלים את האינטרסים הביטחוניים שלנו לצרכיהם הפוליטיים הצרים, כלאחר יד. זה כבר דפוס קבוע אצל סגל: הוא מתאר את נתניהו כלא פחות מבוגד, אבל מתייחס לכך כמובן מאליו. כאילו, מה חדש, ומה הבעיה? אלו החיים חברים וזה המחיר שמשלמים כדי שהמחנה שלנו יהיה בשלטון.

במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מראיין בנימין טוביאס את הבמאי יוסף סידר. "הילדים שלי מתחנכים במוסדות דתיים, יש לי בן בישיבה, אורח החיים שלי הוא דתי", אומר סידר, "אבל אני לא מסתובב עם כיפה כי אני פשוט לא יכול להיות מזוהה עם מה שהעולם הדתי כרגע מסמל בעיניי".

סידר מספר על הרגע בו הבין "שאני פשוט לא עומד בזה. ברגע שמתחילים לדבר איתי אני ישר מתנצל על זה שאני לא בעד הפרדה בין המינים, אני לא מתנחל, אני לא מאמין בעליונות יהודית, אני כן מאמין במדע".

הציונות הדתית, טוען סידר, "איבדה את זה. היא נכנסה לעמדות הנהגה והיום הם בזים לכל מי שלא הם. יש שתי עגלות ריקות בעיניהם: החילונים והחרדים. קו המחשבה הוא 'אנחנו היחידים שמסוגלים היום לנווט את מדינת ישראל. כל היתר לא מבינים כלום'. [...] אז מי נשאר? בן גביר וסמוטריץ'. לזה נכנסה גם המשיחיות: פעם הממסד של הציונות הדתית התייחס למי שחשב שנבנה בית מקדש כאל הזויים".

לדבריו, מדובר בחברה שאינה מסוגלת לשאת ביקורת, והעדיפה לנפץ את המראה שהעמיד מולה בסרטיו הפופולריים. "הם מסתכלים עליי כעל בוגד, ואני מסתכל עליהם ככתם על ההיסטוריה היהודית", הוא מסכם.

טוביאס כותב כי "סידר מבקש מספר פעמים להבהיר שכוונתו ב'ציונות הדתית' היא לאו דווקא למגזר שבו הוא גדל, או לשומרי מצוות ציונים, אלא לגלגול הפוליטי הנוכחי שלו, ובמיוחד למפלגה ש'חטפה' את שמו ומייצגת אותו בכנסת". לא רק בכנסת. גם בתקשורת.

בקרוב אצלנו

"ממשל ביידן התמהמה, וכעת טראמפ ממנה תובעת שתפטור אותו מעול החוק", נכתב בכותרת על שער "הארץ". גם ממשלת השינוי התמהמהה, ואנחנו משלמים כעת את המחיר.

התקשורת העלק חופשית

אמיר אטינגר כותב בעמודי החדשות של "ישראל היום" נגד בליץ החקיקה של ממשלת נתניהו להשתלטות על התקשורת. "אם בתאגיד היו מבקרים פחות את הממשלה, החוק להפרטתו לא היה מקודם", הוא כותב, "וזו, רבותיי, הסיבה לכל הצעדים נגד התקשורת - דעות שלא לרוחם של הפוליטיקאים".

במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" משרת יובל קרני את הח"כ הנאשם בפלילים דוד ביטן, יו"ר ועדת הכלכלה, ומציג אותו כמי שיעמוד בפרץ נגד הפרטת התאגיד ויחליף אותה ב"רפורמה". קרני לא מבין, או מבין ולא רוצה להסביר לקוראים, שאף אחד לא חושב לסגור את התאגיד. מה שנתניהו, קרעי וביטן רוצים הוא תאגיד מפוחד שאפשר לשלוט בו, אילה-חסוניזציה של השידורים שלו. "רפורמה".

על שער "ישראל היום", עם הסטמפה "פרסום ראשון" ולצד תמונתו של נתניהו, נכתב "אחרי סירוב שב"כ: נתניהו פנה לפיקוד העורף בניסיון להשפיע על עדותו". "רה"מ ממשיך בניסיונות לעכב או לצמצם את עדותו. בצה"ל אישרו כי הם מכירים את הפנייה. לשכת רה"מ: 'לא פנה לשב"כ, גם לא לפיקוד העורף'".

כותרת כזו, המפנה לידיעה של אמיר אטינגר, לא היתה מתפרסמת לעולם ב"ישראל היום" עד לשנה-שנתיים האחרונות. היא עדות לכך שהביביתון השתחרר מציפורני המשפחה וכעת עורכיו מסוגלים להדפיס ביקורת על נתניהו (גם אם לא לכתוב באופן מפורש: נתניהו משקר).

הכותרת הזו מזכירה לנו את טירוף התקשורת של נתניהו (בנימין, שרה ויאיר), שלא היו מסוגלים להסתפק בעיתון שמשרת אותם ורצו עיתון שמתרפס בפניהם, עד שהמאיסו את עצמם על אדלסון (שלדון ומרים) שהוציאו את העיתון מחזקת הנתניהוז'.

הכותרת הזו גם מזכירה לנו שהביביתון לא הפך לעיתון, הוא היה ונשאר שופר של משפחה. משפחת אדלסון. ברצותם יאפשרו לבקר את נתניהו וברצותם יאסרו. הכותרת הזו מזכירה לנו שכשהתקשורת שלנו נשלטת בידי טייקונים שרואים בכלי התקשורת שבבעלותם פרוקסי לגחמות ולאינטרסים שלהם, הדרך פתוחה לתקשורת שנשלטת בידי פוליטיקאים חסרי עכבות ובני משפחותיהם.

לכן גם אטינגר, אותו אטינגר, יכול לסיים את הטור שלו נגד התערבות פוליטית בתקשורת בשורה: "בין אם נגד ערוץ 14, 'הארץ', התאגיד, גל"צ או 'ישראל היום', הפוליטיקאים צריכים להסיר את ידיהם מגופי התקשורת החופשית". כי בעולם שבו "ישראל היום" הוא עיתון, ערוץ 14 - מכשיר תעמולה המשפריץ שנאה והסתה שהיה צריך להיסגר מזמן - הוא ערוץ חדשות.

ואם רוצים להבין טוב יותר איך הגענו עד הלום, צריך לסור לעמודים 14-15 ב"גלובס", לטקסט מדהים של מו"לית העיתון, אלונה בר-און. הכותרת היא "הגבולות החדשים: החיפוש אחר העצמאות העיתונאית וחופש המחשבה בדמוקרטיה", אבל אל תתנו לה להטעות אתכם. כותרת מציאותית יותר תהיה: "כיצד נחטפנו: החיפוש של מו"לים מושחתים אחרי גזלייטינג ושקרים שימוטטו את הדמוקרטיה מבפנים".

בר-און מקדישה את המאמר שלה לגזלייטינג ולשקרים של מו"ל ה"וושינגטון פוסט" ג'ף בזוס, מהאנשים העשירים בעולם והבעלים של "אמזון", אחת החברות הגדולות בעולם - תאגיד דורסני שאחראי לכמה מהתופעות החברתיות הממאירות בארה"ב.

אלא שבר-און לא כותבת על הגזלייטינג והשקרים של בזוס - היא משתפת עימם פעולה. הסיפור הוא כזה: לבזוס אינטרסים שוטפים בסדר גודל של מיליארדים רבים של דולרים מול הממשל האמריקאי. מעט לפני הבחירות האחרונות לנשיאות שם הוא הבין, כמו עמיתו אילון מאסק, כי דונלד טראמפ, הבבון המלהג ועבריין המין הסדרתי, עתיד לזכות.

הוא גם ידע שטראמפ הסיר מזמן את המסיכות של נבחר ציבור במדינה דמוקרטית והכריז כי ישתמש בכוחו השלטוני על מנת לפגוע במי שלא תמך בו (אם חלפה במוחכם לרגע המחשבה: רגע, זה לא פלילי? כנראה שאתם לא צורכים מספיק תקשורת והנשמה שלכם עוד לא חוללה לגמרי). בזוס עשה אחד ועוד אחד והוריד ל"פוסט", אחד המוסדות העיתונאיים הוותיקים והחשובים בארה"ב, נבוט על הראש.

הנבוט, בדמות צנזורה בוטה וביטול מוסד ה"Endorsment" האמריקאי, נועד לסמן לעורכים את הכיוון החדש: שיחקתם יפה עד עכשיו בחול, אבל דמוקרטיות מתות בחושך וזו מתה כבר, ולכן אבא מבקש שתשננו את המילים "חוזים ממשלתיים" ו"שירותי ענן" ותעשו גם אתם אחד ועוד אחד.

כמובן שאונס ציבורי בכיכר העיר מעורר מחאה וכך גם האונס שביצע בזוס בעיתונאי ה"וושינגטון פוסט". כדי להשלים את הפשע ולהאשים את הקורבן פירסם בזוס מאמר בו הוא הסביר כי לעיתונות יש בעיית אמון: אנשים מאמינים שהתקשורת מוטה, ולכן יש לשאוף לחזור להיות אובייקטיביים.

בזוס כמובן לא המציא כלום. דורות של מו"לים מושחתים השתמשו במודל "העיתונות המאוזנת" על מנת להוליך בכחש את הקוראים ולהחליק בגרון לעיתונאים את העובדה שהם משתמשים בכלי התקשורת שבבעלותם על מנת לשרת את האינטרסים הכלכליים והאישיים שלהם ושל מקורביהם.

"סיגריות בעד ונגד". "משבר אקלים בעד ונגד". "אונס בעד ונגד". "עבדות בעד ונגד". וכו' וכו'. אתם כבר מכירים את זה. לסמן עמדה שמזיקה לך, המו"ל, או לפוליטיקאים/אילי ההון האחרים שאתה חפץ ביקרם, ולהפוך אותה לסובייקטיבית, שנויה במחלוקת. לאזן עם דובר מטעם ולמוסס את האמת בכוס גדולה של רוק וריר.

בר-און מצטטת את הגזלייטינג של בזוס וממצמצת בעונג. ברור, היא משדרת לנו, בזוס צינזר את ה"פוסט" ונישק את הטבעת של טראמפ משום שהוא רוצה להשיב את האמון של האמריקאים בעיתונות. כמו כן, מלחמה היא שלום ונתניהו ישמור על הילדים של כולנו.

במגזר

ב"יתד נאמן" הכותרות מבשרות על כיוון ברור: את הסכם הפסקת האש בלבנון ניתן לאכוף ("הצבא הגיב בתקיפות"), קרנו של חיזבאללה ירדה ("מתנגדי חיזבאללה זועמים על ההרס העצום והנפגעים הרבים"), את המלחמה בדרום יש לסיים ("חמאס מוכה ומוחלש: הזמן לעסקת חטופים") והנזק הבינלאומי שריר וקיים ("דובר ביה"ד בהאג טוען: 'צווים ניתנים לביטול רק בטיעונים חזקים מאוד").

גם ב"המבשר", הכותרת הראשית היא "חמאס מוכן לפשרות - אם ישראל תפגין 'רצון אמיתי' לסיום המלחמה בעזה" ולידה הכותרות: "הצבא ביצע סדרת תקיפות בלבנון בשל הפרות הפסקת האש על ידי חיזבללה" ו"הרמטכ"ל בהערכת מצב: 'כל חריגה בלבנון אנו אוכפים באש. זו החובה שלנו לתושבי הצפון".

שני העיתונים, יחד עם "המודיע", הם שופרות הסיעות השונות במפלגה החרדית האשכנזית, יהדות-התורה, וניתן ללמוד מהם כי לעסקנים החרדים נמאס מהמלחמה, שמעכבת בין השאר את החקיקה לקיבוע סופי ורשמי של ההשתמטות ההמונית שלהם משירות צבאי.

ב"הפלס" מזהירים מ"המהלך הפרובוקטיבי והמסוכן" של התנחלות ברצועת עזה. זאת כתגובת נגד למנגנון המפלגתי החרדי, שהתיישר לימין הפונדמנטליזם הציוני-דתי שהשתלט על הליכוד. גם ההתנגדות של "הפלס", הביטאון המפלגתי האופוזיציוני המתנגד ליהדות-התורה ושומר על הסגנון החרדי האנטי-ציוני המקורי, היא התנגדות רפה. הכותרת בשער ורוב-רובה של הידיעה (א. בן-מנחם), מוקדשים דווקא להדהוד התומכים באותו מהלך "פרובוקטיבי ומסוכן".

בכל מקרה, ב"הפלס" כרגיל מתעניינים באמת רק בדבר אחד: המשך ההשתמטות ההמונית של החברה החרדית מגיוס בצה"ל. לכך מוקדשות הידיעות הראשיות ויש גם מודעה קטנה בעמוד השער: "דרוש בדחיפות סכום של קרוב למאה אלף ש"ח", זאת בשביל "מספר פעילויות דחופות לימים הקרובים למערכה כנגד גזירת השמד". גזירת השמד, כידוע, היא הכינוי בז'רגון החרדי לגיוס לצה"ל.

אגב, בעיתות טרופות אלה, כשמלחמה ושלום מוטחות אל כף המאזניים והעולם כמרקחה, מאמר המערכת של "המבשר" מוקדש ליריד הספרים שעורך העיתון. תורה אולי מגנא ומצלא, אבל איזה חיים הם אלו בלי כמה קופיקות בפוזמק?