מחיר המלחמה

בן סמואלס מראיין ב"הארץ" את העיתונאי והסופר האמריקאי טא-נהסי קואטס, "מהאינטלקטואלים הבולטים במאבק לשוויון גזעי בארה"ב", לאחר שביקר בישראל ובשטחים. "השאלה שהייתי שואל את הישראלים היא", הוא אומר, "האם אי פעם תוכלו להשיג ביטחון אמיתי באמצעות נשק ואלימות? האם הנשמה שלכם בטוחה? אתם באמת כנים עם עצמכם כשאתם אומרים, 'אנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון'?".

"מאז 7 באוקטובר הגיעה שנאת ישראל לשיאים שלא נראו מאז מלחמת העולם השנייה", פותחת כותרת המשנה לכתבת השער של מוסף "מעריב" (שחר שקלש). "מנתונים שהועברו מהמחלקה למאבק באנטישמיות של ההסתדרות הציונית, עולה כי ב-11 החודשים שמאז 7 באוקטובר עלתה כמות האירועים האנטישמיים בכ-300% ביחס ל-11 החודשים שלפני כן". בהמשך הכתבה נטען שבאירופה העלייה היא של 400%.

לכתבה נרטיב ברור וחד-משמעי: העלייה באנטישמיות תלויה בהתגברות הביקורת על ישראל ומשתמשת בה, היא נעוצה בתפיסת עולם חד-ממדית של השמאל האמריקאי, שנוצלה על-ידי קמפיין ממומן רחב היקף של הפלסטינים, הקטארים, הטורקים וכיוצא בהם, על מנת להציג את ישראל כקולוניה דכאנית; ובהשתלטות על המפלגה הרפובליקאית של התנועה הפופוליסטית, שנגועה באנטישמיות.

במילים אחרות, למעשיה של ישראל אין שום קשר לאופן בו היא נתפסת בעולם. המשך הכיבוש והדיכוי של הפלסטינים, שחיים כנתינים נטולי זכויות בשטחים, וההרג המסיבי של עשרות אלפי אזרחים במלחמה הנוכחית, נשים, ילדים, תינוקות וקשישים - כל אלו מתרחשים ביקום מקביל, שלא ניתן להשיג את גיליון "מעריב" שמתפרסם בו.

במוסף "ישראל היום" כותב ג'קי לוי על על הדילמה של מדינת ישראל, האם היא רוצה שבעולם "יאהבו אותי או יפחדו ממני". מסקנתו היא "באמת לא צריך שיאהבו אותנו. שיפחדו". ב"ישראל היום", כמו גם בכל שאר התקשורת הישראלית, לא מתפרסמות התמונות של אינספור תינוקות פלסטינים מתים מוטלים בהריסות ומשפחות פלסטיניות נשרפות חיות. לכן לוי פוטר את עצמו מהצבת המשוואה האמיתית: השאלה היא לא אם "לא יאהבו אותנו" אלא האם יתעבו אותנו ויהפכו אותנו לאומה מוקצית.

"ברצועה, מימוש הפנטזיות של הימין הקיצוני עובר דרך המהלך האחרון של צה"ל במחנה הפליטים ג'באליה", כותב עמוס הראל ב"הארץ" על "תוכנית ההרעבה" של שמיוחסת למכון משגב של פורום קהלת ומשווקת כ"תוכנית האלופים". התוכנית, כותב הראל, עלולה לגרור את המדינה והצבא לכאוס ולסבך אותה עוד יותר בהאג. "אגב", הוא כותב, "המהלכים המשפטיים בבתי הדין הבינלאומיים מתקרבים להתנעה מחודשת, וייתכן שעוד לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב".

"עם נתניהו בתפקיד השושבין", ממשיך הראל, "המלחמה בעזה מקבלת מעטה אמוני, הרבה יותר מאסטרטגי. הדיבורים על ניצחון מוחלט, מלחמה נצחית וכעת שינוי גבולות ברצועה כעונש לפלסטינים על הטבח ב–7 באוקטובר, אינם סתם מילים ריקות. יש כאן תוכן דתי-אידאולוגי עמוק, שנשען על ממדי זמן אחרים ועל עולם ערכים חלופי לפרספקטיבה שבה ראתה ישראל הממלכתית את מלחמות העבר".

המלחמה הנצחית

"לא ברור מה ישראל עדיין מחפשת בעזה", כותב הפרשן הצבאי של "ישראל היום", יואב לימור, בטורו במוסף העיתון, "אמנם נותרו מחבלים, חלקם בכירים, אבל מחבלים יהיו בעזה תמיד. חמאס כגוף צבאי מאורגן כבר לא קיים, ואת כוחו הוא שואב כעת דווקא משליטתו באוכלוסיה. המסקנה, שברורה כבר מראשית המערכה, היא שנדרש למצוא גורם אחר שישלוט ברצועה ושידאג לתושביה ולשיקומה.

לדבריו, "ישראל מתחמקת מכך בעקביות, בלחץ האגף הניצי בממשלה. הכנס שהתקיים השבוע לחידוש ההתיישבות ברצועה מלמד שהאגף הזה כולל כבר חלקים נרחבים בליכוד".

"צה"ל הגיש לממשלה תמונות ניצחון, אך היא עסוקה בתקיפה באיראן", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", המוביל לטור של הראל. "רצף ההצלחות המבצעיות האחרונות שרשמה ישראל היה אמור לאפשר לה להציגן כסדרה של תמונות ניצחון, ולהכשיר את הקרקע לאסטרטגיית יציאה מן המלחמה האזורית. הפגיעה השיטתית בחיזבאללה, הרג רוב מנהיגי חיזבאללה וחמאס, הרס התשתיות הצבאיות בדרום לבנון, הכתישה הצבאית של חמאס ברצועת עזה — כל אלו משקפים את הטיית הכף לטובתה של ישראל, אחרי יותר משנה של מלחמה קשה ויקרה. בפועל, נדמה שמתרחש ההפך הגמור".

לדברי הראל, הממשלה "מתעקשת להוסיף ולשקוע בבוץ העזתי ואינה פועלת באמת כדי לקדם עסקת חטופים, על אף ההערכות שהושמעו אחרי מותו של מנהיג חמאס, יחיא סינוואר. בלבנון, אף שהצבא חותר לסיום הפעילות, הממשלה אינה מראה שום סימן שבכוונתה לאמץ בקרוב הסדר מדיני [...] התסבוכת נמשכת במידה רבה בגלל ברית בלתי קדושה של אינטרסים, שתחילתה בחטא הקדמון, הקמת הממשלה הנוכחית בדצמבר 2022.

"החקירות נגד בנימין נתניהו החלו ב–2017. חמש שנים אחר כך היה מצבו נואש מספיק כדי שיהמר על שותפות שבה מסר לידי ראשי שתי המפלגות מן הימין הקיצוני, עוצמה יהודית והציונות הדתית, מעמד קריטי בקואליציה ותפקידי מפתח בממשלה ובקבינט. גם שתי הסיעות החרדיות ידעו שיוכלו לקבל ממנו כל מה שירצו".

חוק ההשתמטות

על שער "הפלס" החרדי נכתב "97 ימים לצווי הגיוס. עומדים עלינו לכלותנו", לצד איור של לוח מטרה שבמרכזו נעוץ פגיון. הכיתוב לא מוביל לאף כתבה או דיווח.

מאמר המערכת של הבטאון מוקדש ל"סכנה גדולה כי המהלכים לחקיקת חוק הגיוס יקודמו בתקופה הקרובה". החוק, שיסדיר את ההשתמטות ההמונית של צעירים חרדים מגיוס צבאי, מכונה במאמר "מסירת אלפי נשמות למחוזות השמד של 'כור ההיתוך' במסגרת השירות הצבאי והאזרחי", "חקיקה מרושעת" ש"תגבש מנגנונים סדורים שבמסגרתם צפויים אלפי נשמות יקרות להימסר לשמד רוחני", "מזימות השלטון לעקור תורה מישראל", "גזירת השמד של מזימת הגיוס", "רדיפת הדת האובססיבית על ידי פורקי עול מזרע ישראל" ועוד.

ב"המבשר" מתפרסם טור לרגל שנה לטבח ה-7 באוקטובר. את שנת המלחמה שפרצה בעקבותיו, גבתה את חייהם של מאות חיילים, פצעה אלפים אחרים וקטלה אזרחים בעורף, מתאר הכותב האנונימי כך: "שנה שלמה חלפה, ועולם כמנהגו נוהג. קצת שיבושים בלוח הטיסות, כמה אזעקות שהפריעו לסדר היום השוטף, אבל החיים נמשכים במסלולם, כמעט כרגיל".

המציאות האלטרנטיבית בה חי מחבר הטור נמשכת כשהוא מתאר כיצד אלוהים הציל את עם ישראל בשנה החולפת בכך שזרע פירוד בין אויבי ישראל: "רק אחרי שחמאס הובס ואיבד את כוחו כמעט לחלוטין, נכנס גם חיזבאללה למערכה, וגם כעת שאר שונאי ישראל עדיין מהססים ופוחדים להיכנס לזירה". בפועל, כמובן, חיזבאללה החל לירות מיד לאחר ה-7 באוקטובר, וישראל חוותה התקפות חוזרות ונשנות גם מאיראן, תימן ועיראק.

"הכנסת חוזרת בשבוע הבא, ואיתה יחזור לחיינו הטרלול", כותב לימור ב"ישראל היום", "[...] לכאורה הכל כבר נאמר: על צורכי הצבא שאין יכולת לקיים אותם בסד"כ הקיים, ועל העומס העצום שמוטל על הצבא הסדיר ועל צבא הקבע ועל צבא המילואים, ועל היעדר השוויון שזועק לשמיים בשנה שבה המחירים כל כך כבדים, וגם על הציבור החרדי, שמובל בידי הנהגה אינטרסנטית ותאבת בצע ושליטה שמנציחה אפליה ובערות ועוני.

"[...] העובדה שההנהגה הפוליטית של הציבור הזה מקדמת חוק בזוי היא מכעיסה לא פחות מהעובדה שהח"כים חסרי החוליות של הליכוד עושים זאת. אלה ואלה לא אומדים נכון את הזעם הציבורי שנצבר, בעיקר אצל המילואימניקים ומשפחותיהם וחבריהם ושכניהם. וכשהם ייצאו, הארץ תרעד במחאה רחבה וצודקת מאין כמוה".

אשרי המאמין. בעמודי החדשות של אותו עיתון, הכתב יהודה שלזינגר, מי שהתנדב בעבר לאנוס מחבלי נוח'בה (אם הדבר ייקבע בספר החוקים), מתייחס ל"חוק הגיוס" כאל עובדה כמעט מוגמרת: לדבריו, אם שר הביטחון גלנט יתמיד בהתנגדותו לחוק, "הוא יועבר מתפקידו - וזה יכול להתרחש כבר בשבועות הקרובים".

החטופים

"מחדשים את המגעים לשחרור החטופים: ראש המוסד יוצא לדוחא", נכתב מעל לכותרת הראשית של "ישראל היום", שהיא "להתקדם היכן שאפשר". אחת המורשות הסגננוניות שמלוות את העיתון מאז היווסדו היא כותרת שהיא ציטוט שלא ברור מה מקורו ומאיפה נלקח. רמז ניתן בכותרת המשנה המייחסת את פרץ האופטימיות הכללי ל"גורם בכיר", כלומר ראש הממשלה נתניהו.

"המטרה: פריצת דרך במשא ומתן", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "בצל הכוננות לתקיפה ישראלית באיראן, ובאישור ראש הממשלה: ראש המוסד ייצא ביום ראשון לפסגה בקטאר במטרה לקדם את חידוש המו"מ. במקביל, במוקד הדיונים מול המתווכת המצרית: 'עסקה קטנה' להחזרת מספר חטופים. בקהיר ובדוחא דיווחו: דנים עם חמאס. אופטימיות מסויגת בישראל, לצד הערכה: חמאס ימתין בכל מקרה לתוצאות התקיפה באיראן". גם כאן, התוספת, "באישור ראש הממשלה" יכולה להצביע על המקור לדיווח האופטימי על חידושו של המשא ומתן: ראש הממשלה.

"מצרים העלתה השבוע הצעת פשרה, שסיכוייה אינם נראים גבוהים, בדבר שחרור קבוצה של חטופות בתמורה להפסקת אש של שבועיים", כותב הראל ב"הארץ", "שרידי הנהגת חמאס ברצועה, שעדיין מסונדלים בתנאי המו"מ שהכתיב סינוואר, אינם ממהרים לאמצה. ביום ראשון אמורים להתחדש בקטאר, אחרי הפסקה בת חודשיים, המגעים עם המתווכות על עסקת החטופים. הסיכויים להתקדמות עדיין נראים קלושים.

"בצד הישראלי התמונה לא שונה בהרבה מאשר בעזה, שכן גם השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' אינם מוכנים להחזיר ציפורן של אסיר פלסטיני בתמורה לחטופים. מבחינתם המלחמה תימשך, תוך הבטחת סרק לשחרור כל החטופים בכוח. בפועל, בתנאים כאלה, גם כמחצית החטופים שעודם בחיים ימותו במנהרות, בהפצצות ישראליות או ברצח בידי השובים. ואולי זו הכוונה. כך, בהדרגה, תיפתר הבעיה מעצמה בלי שממשלת הימין הגאה תידרש לוויתורים נוספים".

הפיכה משטרית

"הממשלה חזרה להתמקד בענייניה, מי בקידום ההפיכה המשטרית ומי בנסיעות מפוקפקות לחו"ל. על ועדת חקירה ממלכתית — המהלך המתבקש היחיד בהתחשב בגודל האסון — מובן שאין מה לדבר", ממשיך וכותב הראל. "המפכ"ל: לא אציית ליועצת, שהנחתה להקפיא את הדחת היועמ"ש למשטרה", נכתב בכותרת על שער "הארץ".

"אתמול הבהיר המפכ"ל כי אין בכוונתו למלא אחר הנחייתה של היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, להקפיא את הדחתו של יועמ"ש המשטרה, תת-ניצב אלעזר כהנא", כותב כתב המשטרה ג'וש בריינר.

בריינר מצטט מקורות במשטרה לפיהם "השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר הוא זה שעומד מאחורי המהלך להדיח את כהנא. זאת, על רקע עמדות שהציג כהנא ובהן צידד בעמדת היועמ"שית והפרקליטות. לדברי המקורות, בן גביר מעוניין לשבץ מועמד משלו לתפקיד הרגיש, שלמעשה מנחה את כוחות המשטרה מבחינה משפטית. בלשכת בן גביר מתחו בעבר ביקורת על כהנא, בין היתר מפני שהוא סבר כי החלטת השר לקדם לדרגת סגן ניצב את רפ"ק מאיר סוויסה - שהועמד לדין על זריקת רימון הלם לעבר מפגינים - מנוגדת לדין. כהנא גם צידד ביועמ"שית בעת הדחתו של מפקד מחוז תל אביב במשטרה עמי אשד, כשקבע שהעברתו מהתפקיד נעשתה בניגוד לנהלים".

"אחר שהקיף עצמו בעושי דברו נפנה השר לביטחון לאומי לטפל בשומר הסף האחרון שנותר במשטרת ישראל: היועץ המשפטי תנ"צ אלעזר כהנא", כותב פרופ' אשר מעוז ב"ישראל היום", "פרשת כהנא החזירה אותי חמישה עשורים לאחור. שימשתי אז כיועץ המשפטי של אחת העיריות, ויום אחד פנה אלי ראש העירייה וביקש שאתן חוות דעת שמסמיכה אותו להחכיר מקרקעין של העירייה לאדם מסוים ללא מכרז.

"כתבתי חוות דעת שבה הבהרתי כי אסור לראש העירייה לעשות כן. ראש העירייה זעם. הבנתי את כעסו - מדובר היה בפעיל מרכזי במפלגה, שסייע לראש העירייה להיבחר. ראש העירייה הודיע לי שהוא הבוס שלי ושאני חב לו חובת נאמנות. הבהרתי לו שכראש הרשות הוא אכן המעסיק שלי, אולם בנושאים מקצועיים הבוס שלי יושב בירושלים וקוראים לו אהרן ברק, שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה.

"בימים אלה מקודמת יוזמת חקיקה שתקבע כי תפקיד היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה יוגדר כמשרת אמון והם ייבחרו על ידי השר. אסור שיוזמה זו תתממש. תפקידו של יועץ משפטי הוא אכן לסייע בקידום המדיניות של השר ושל הארגון, אך בה בעת תפקידו הוא לשמור על שלטון החוק. אם ייהפך היועץ המשפטי למשרת אמון, שהנושא בה חב את תפקידו לשר, משל היה נהג השר, הדבר יהווה את קיצו של שלטון החוק. מכל היוזמות הפסולות שמועלות בימים אלה - דומה שזו הגרועה שבהן".

"בכיר נוסף עוזב את המשטרה: תנ"צ יואב תלם הודיע על פרישה", מדווח איציק סבן ב"ישראל היום", "תלם כיהן בעבר כסגן ראש אגף החקירות והמודיעין, והיה אחראי על חקירת תיק 4000 ופרשת הצוללות. בין הסיבות להחלטתו: אי אמון בבן גביר ובמפכ"ל. בסביבת תלם טענו: השר עומד מאחורי המהלך".

מחיר המלחמה

שלושה חיילים נהרגו היום ברצועת עזה, שני אזרחים נהרגו בצפון. העיתונים כמובן לא מדווחים על כך, אבל ניתן למצוא דיווחים על חמשת החיילים שנפלו אתמול בדרום לבנון.

"חמישה חיילים נהרגו בהיתקלויות בדרום לבנון; אזרח נפצע קשה מירי על נהריה", נכתב מעל לכותרת הראשית של "הארץ". תמונות בול של חמשת החיילים נדפסות במרכז שער "ישראל היום" תחת הכותרת "נפלו על הגנת המולדת". ב"מעריב" התמונות נדפסות למטה יותר בעמוד השער תחת הכותרת "גיבורי ישראל".

ב"ידיעות אחרונות" ניתן לתמונות החיילים המקום הבולט ביותר, לצד הכיתוב "הגיבורים שלא ישובו". "ידיעות אחרונות" הוא גם היחיד המשתמש במילים "מחיר המלחמה", בכותרת: "מחיר המלחמה: חמישה נופלים בלבנון". "ארבעה לוחמי גדוד מילואים נפלו בהיתקלות בדרום לבנון, מפקד בפלגת יחידת עוקץ נפל בתקרית נפרדת", נכתב בכותרת המשנה, "מתחילת התמרון נפלו 22 לוחמים".

"890 נופלים נוספו למניין חללי מערכות ישראל במלחמת חרבות ברזל, שפרצה בשבת השחורה ב-7 באוקטובר 2023, בהם חללי צה"ל, שב"כ, רבש"צים וחברי כיתות הכוננות שלחמו ברצועת עזה, בדרום, בצפון, בלבנון וביהודה ושומרון, כך מסר אגף הנצחה ומורשת במשרד הביטחון", נכתב ב"מעריב".

"ידיעות אחרונות" הוא גם היחיד המקדיש מקום בשער למחיר נוסף של המלחמה: "פרויקט מיוחד עם הפצועים במסע הארוך לשיקום". במדור הרכילות של "מעריב" מדווחים על קמפיין חדש של חברת הלבשה תחתונה: "מאז 7 באוקטובר גברה נוכחותם של קטועי גפיים בפרסומות ובקמפיינים".

"מצפה לנו מלחמת התשה ממושכת, שבה חיילים ייהרגו מדי יום ביומו בלבנון וברצועה", כותב הראל ב"הארץ", "גם בחזית הבינלאומית עשויה לחול הידרדרות אם מדינות המערב יאיימו על ישראל בסנקציות במועצת הביטחון ויכפו הסדר חד-צדדי שימנע מישראל כל מימוש של ההישגים המבצעיים. לשותפי נתניהו מן הימין הקיצוני יש תוכניות גדולות יותר: גירוש הפלסטינים מצפון הרצועה, הקמת התנחלויות באזור שיפונה, ואחר כך אולי גם סילוק עוד פלסטינים מדרום הרצועה. את כל אלו אי אפשר להשיג באמצעות החזרת החטופים וסיום המלחמה".

מכונת רעל של איש אחד

אמנון לורד, בכיר שופרותיו של נתניהו ב"ישראל היום", קובע בטורו השבועי הפותח את מוסף "ישראל השבוע" כי האמריקאים הדליפו את המסמכים בנוגע לתקיפה הישראלית באיראן כדי לחבל בתקיפה, וכי הם עושים זאת באופן עקבי. לורד לא מספק ראיות.

אמנון לורד (צילום: משה שי)

מיד בהמשך הטור קובע לורד כי הממשל האמריקאי, קטאר, התקשורת הישראלית ומתנגדי נתניהו בישראל פועלים יד ביד כדי לחזק את חמאס ומעכבים את השבת החטופים.

מיד אחר-כך מציע לורד כי ראש השב"כ רונן בר לא חשף את תאי המרגלים האיראניים בישראל מוקדם יותר בשל "אג'נדות פוליטיות" שהביאו אותו להתמקד בטרור יהודי. עבור מי שלא הבין את הרמז, לפיו בר קיווה שיתנקשו בנתניהו, פותח לורד חלק זה של הטור בתיאור ניסיון ההתנקשות בטראמפ. לקינוח הוא מהדהד את תיאוריית "בוגדים מבפנים" וקובע ש"צה"ל היה חדור" במרגלים שאיפשרו את מחדל ה-7 באוקטובר.

אור השמש חבר'ה

תיאוריית קונספירציה שקרית בדרך-כלל נתלית על זיז של אמת. פיסת מציאות שניתן להשעין עליה את הררי השקרים. כזו היא פרשת החשוד בריגול בפיקוד דרום. העובדה שהוטל עליה צו איסור פרסום גורף, איפשרה למגוון דמויות מהיקום הביביסטי להשתמש בה כדי לקדם את קונספירציית "בוגדים מבפנים".

לפי תיאוריית השקר הזו, שמכונת הרעל של תומכי נתניהו מפיצה כבר מיום ה-7 באוקטובר עצמו, צמרת מערכת הביטחון והארגונים המתנגדים להפיכה המשטרית עשו יד אחת עם החמאס ושיתפה איתו פעולה במתקפת ה-7 באוקטובר על מנת לפגוע בנתניהו. משוגע, הזוי, מטורלל, אבל מחקרים הראו אחוז חדירה מדהים של התיאורייה בקרב הציבור הישראלי.

כתבת השער של מוסף "ישראל היום" היא תחקיר של איתי אילנאי החושף מה שניתן על הפרשה: אזרח ששירת בסדיר כקצין זוטר ביחידה מסווגת וככל הנראה הודח ממנה בשל בעיות אמינות, ניצל את המהומה שמיד אחרי הטבח על מנת להסתנן לחמ"ל פיקוד דרום ולהציג עצמו כמי שנשלח על-ידי יחידה מסווגת אחרת. החשוד נעצר תוך ימים ספורים, נחקר ככל הנראה בעינויים בחשד שנשלח על ידי האויב למשימת ריגול. לבסוף הואשם בריגול חמור, קבלת דבר במרמה וכניסה למקום צבאי, מבלי להאשימו שניסה לפגוע בביטחון המדינה. משפטו עדיין מתנהל, בדלתיים סגורות.

"משיחות עם גורמים המעורים בפרטי הפרשה עולה כי בשב"כ הגיעו בשלב מסוים למסקנה שא' אינו מרגל הפועל מטעם מישהו, אלא מטעם עצמו בלבד", כותב אילנאי המוסיף כי בעקבות בדיקה פסיכיאטרית, הסכימה הפרקליטות לנהל מו"מ על הסדר טיעון לעונש מאסר "למשך מספר חד-ספרתי של שנים". החשוד סירב.

"לדברי גורם שהוכנס בסוד העניינים, א' היה מקבל את הסדר הטיעון לו היה מיושב בדעתו. 'מבחינת ראיות, יש נגדו ראיות חזקות. תפסו אותו על חם', הוא אומר. 'אבל זה כנראה בן אדם שמרגיש שהוא מלך העולם. הוא היה בטוח שהוא פותר את בעיית השבויים והנעדרים באותו יום, מביא את סינוואר בלילה, ולמחרת מקבל פרס ישראל. הבן אדם מנותק לגמרי'".

"פרשת הריגול בפיקוד הדרום כמעט שלא טופלה עד כה בידי התקשורת הישראלית", כותב אילנאי, "ייתכן שהסיבה לכך קשורה להשערות מרחיקות לכת, שפשטו כאש בשדה קוצים סביב הפרשה והקנו לה חזות של תיאוריית קונספירציה. ההשערות הללו הודהדו בידי גורמים בעלי השפעה ברשתות החברתיות, בעיקר כאלה המגיעים מהאזורים של הימין העמוק, תוך שהן משתלבות היטב בתיאוריית 'הבגידה מבפנים', שלפיה גורמים בשמאל חברו לחמאס כדי לאפשר את מתקפת 7 באוקטובר.

"למרות זאת, ואולי בגלל זאת, החלטנו לצלול אל נבכי הפרשה ולפרסם את ממצאינו, בהגבלות צו איסור הפרסום שהוטל עליה. ככל ש'ישראל היום' הצליח לברר, לתיאוריות הקונספירציה הכורכות את הנאשם בריגול עם ה'בגידה מבפנים', אין כל קשר למציאות".

מה כן יש בפרשה? היא "בהחלט מצביעה על תפקוד לקוי של צה"ל, ושל פיקוד הדרום בפרט, בכל הנוגע לשמירה על ביטחון המידע בכאוס של הימים הראשונים למלחמה. נוסף על כך, מתברר כי בפרקליטות, וגם בצבא, לא טרחו להעמיד לדין - פלילי או משמעתי - את הקצינים שאפשרו לנאשם לחדור אל חדרי המלחמה ללא אישור, חלקם בכך שחתמו על מסמכים מבלי שקראו אותם", כותב אילנאי.

"אפרופו מחדלים, זה אחד מהמחדלים הגדולים של המלחמה, ובדיוק בגלל זה צריך ללמוד ממנו. ברגע שמתחקרים את הפרשה הזו, יהיה אפשר להפיק לקחים ולמנוע ממקרה כזה להישנות", מצטט אילנאי מקור אנונימי, "הסיפור הזה צריך לצאת לאור, כחלק מתהליך הפקת לקחים. הטלת צו איסור הפרסום היא שגיאה".

ואכן, בחסות צו איסור הפרסום ממשיך ח"כ אלמוג כהן מעוצמה-יהודית, אולי הבולט במפיצי השמועות סביב הפרשה, להשתמש בה באופן נבזי. המטרה, מסביר אילנאי, היא לקשור את החשוד לאחד הקצינים שהצליח להונות ואיפשרו לו להיכנס לבסיס פיקוד דרום. אותו קצין הוא פעיל בארגון "אחים לנשק", ארגון המחאה שעומד במרכז הכוונת של מכונת הרעל הביביסטית.

ח"כ כהן הזכיר את ההקשר הזה בראיון בערוץ 14, מבלי לנקוב בשמו של אותו קצין, "אלא שבשרבוב של 'אחים לנשק' לפרשת ריגול בצבא, ועוד כזו שניכר שרשויות המדינה מבקשות להצניע את פרטיה, היה די והותר כדי להצמיח לפרשה ספיחים, שהלכו וגברו ככל שחלף הזמן", כותב אילנאי, "פובליציסטים הידועים כמייצגים את הצד הימני של המפה הפוליטית חשפו ברשתות החברתיות את שמו המלא של אותו גורם מ'אחים לנשק', תוך הפרה בוטה של צו איסור הפרסום, והצביעו עליו כמי שמאמת את תיאוריית 'הבגידה מבפנים'. חלקם אף חשפו ברשתות את שמו המלא ואת תמונתו של א'. בד בבד הופצו ברשתות טענות שלפיהן גורמים ב'אחים לנשק' הכירו מבעוד מועד את כוונת חמאס לפשוט על ישראל, ואף שיתפו איתו פעולה".

"כאמור", מסכם אילנאי, "מבדיקות שערך 'ישראל היום', בין הטענות הללו לבין המציאות אין כל קשר". בתגובה, כאילו כדי להוכיח את דבריו, מיהר ח"כ כהן לצייץ את הקישור לכתבה ולקבוע כי צה"ל משקר.

ערוץ השנאה

ערוץ 14 מנהל קמפיין מסיבי נגד צמרת מערכת הביטחון, כחלק מהקמפיין הכללי של נתניהו נגד מוסדות המדינה, במיוחד מאז הסתבכותו בפלילים. "העדות האחרונה למלחמות התרבות המתנהלות בשולי המערכה הצבאית ניתנה בערב החג, כשצה"ל מחה באופן רשמי על סרטון תעמולה של ערוץ 14, שהגחיך את הרמטכ"ל", כותב הראל ב"הארץ".

"הלוי, לזכותו, מתעקש להסיר פאצ'ים עם הכיתוב החב"דניקי 'משיח' ממדיהם של חיילים שהוא פוגש בסיוריו בשטח. הערוץ הביביסטי, שמתיימר להציג עצמו כפטריוטי, מנהל כבר שנים מערכה להחלשת הצבא. זו החריפה אחרי הטבח בעוטף ונוספה לה מטרת-על חדשה: גלגול בלעדי של האחריות לטבח על מערכת הביטחון (שאשמתה ניכרת), במטרה לטהר מכל אחריות את ראש הממשלה. זה אותו ערוץ שמשווק בלי הרף לצופיו תודעת ניצחון מדומה, תוך טשטוש עובדות פחות נוחות על המלחמה, ולעיתים אפילו בהצנעת בשורות רעות על מות חיילים.

"ההתעקשות של הרמטכ"ל היא מקרה נדיר יחסית, שבו הלוי ממצה את סמכותו כלפי פקודיו ברצועה. בפועל, כפי שנכתב כאן כבר חודשים רבים, המטכ"ל ופיקוד הדרום מתקשים לשלוט במשמעת המבצעית בקרב הכוחות. לא מדובר בחריגים, אלא במדיניות שפעמים רבות צומחת מלמטה - הנחיות פתיחה באש מתירניות, הרג אזרחים, הרס בתים ותשתיות גם במקרים שאין בהם צורך".

"מדובר בהסתה מכוונת וביזוי של צה"ל ומפקדיו בעת מלחמה. לצערנו, זו אינה הפעם הראשונה שערוץ 14 נוקט כך כלפי צה"ל", נכתב במכתב ששלח דובר צה"ל לערוץ. בתגובה, כאילו כדי להוכיח את דבריו, שידר אתמול ינון מגל ב"הפטריוטים" את הסרטון בשנית.

"וצריך להגיד לדובר צה"ל", אמר אחד הפאנליסטים בתוכנית, כתב "וואלה" יקי אדמקר, "אתה זוכר את אותה פליטת פה, במרכאות, שהוא אמר חמאס זה רעיון. אי אפשר להעלים אותו? גם ערוץ 14 זה רעיון".

מקור חסוי

כתבת הרכילות של "מעריב", ליאורה גולנדברג-שטרן, מדווחת כי "לאחרונה מתגברים הפרסומים בקבוצות השונות של הליכוד" על לחץ שמופעל על נתניהו לשריין את עו"ד ציון אמיר ברשימת הליכוד. גולנדברג-שטרן לא חושפת מי מפעיל את הלחץ, האם מדובר באמיר עצמו והאם הוא עושה זאת באמצעות פרסומים במדור הרכילות של "מעריב".