לא כך היה הדבר בימים עברו, בעולם הקדום.
גם אם אי אפשר לומר שהיה טוב יותר, אפשר לומר בבטחה שהיה אחרת.
(משה מנדלסון, ירושלים, עמ' 189)
***
המאמר של דב אלבוים שהתפרסם במוסף "הארץ" בסוף השבוע שעבר (6.9) הוא טקסט מאכזב. הוא משקף זלזול בכל הצדדים – במושא שלו, החברה החרדית; בקוראים שלו, שחיפשו עיתון "לאנשים חושבים"; ואולי אפילו במחבר עצמו, שהשקיע שנים ארוכות בעשייה ציבורית לקידום יהדות "אחרת" ופלורליסטית. אבל יש מלחמת רעיונות בעולם. ובמלחמה כמו במלחמה, כל האמצעים כשרים.
המאמר בא להסביר לחילוני הממוצע מהי אותה "תורה" שעליה נאבקים החרדים. בלב המאמר שתי טענות הפוכות. טענה אחת: לחרדים יש תפיסות חברתיות מעוותות בטעות – בגלל שהם מאובנים חיים שפועלים בעולם מדומיין של טקסטים מיושנים. טענה שנייה: לחרדים יש תפיסות חברתיות מעוותות בכוונה – בגלל שהם (ואולי אנשים דתיים בכלל) בוחרים בפרשנות צרה של ארון-הספרים היהודי מתוך רצון לשלוט בחיים של הציבור שלהם.
לדברי אלבוים, רק כך יהיה אפשר להסביר למה "לשבת וללמוד חשוב יותר מלהציל חיים". ייתכן שאפשר להציע פתרון לסתירה – לומר שההנהגה הרבנית מוליכה שולל את הציבור החרדי. כך או כך, השאלה מתעוררת מחדש גם לגביה: האם היא חיה בתודעה כוזבת?
שתי הטענות אמנם התפרסמו בעיתון רק בשבוע שעבר, אבל יש להן היסטוריה ארוכה. הטענה הראשונה של אלבוים היא גלגול של הביקורת הנוצרית העתיקה כלפי היהדות. היהודים תקועים בעבר, ב"ברית הישנה". הם כמו חמורים נושאי-ספרים, שלא מסוגלים לקרוא לעומק את הטקסטים שלהם, וממילא לא יזכו לגאולה.
לימים תפיסה זו הפכה בסיס לאחת הטענות הארסיות של האנטישמיות המודרנית (ומשם גם לדוברים ציונים כמו פינסקר או בורוכוב), לפיה היהודים עסוקים בעסקים "אווריריים" וטפיליים (לופט-געשעפט – Luftgeschäft) במקום לתרום לחברה האזרחית כמו כולם.
בהתאמה, הטענה השנייה של אלבוים מזכירה ביקורת נוצרית מאוחרת יותר, שנולדה בימי-הביניים. כפי שתיאר עמוס פונקנשטיין, החל מאמצע המאה ה-12 העולם הנוצרי גילה בפעם הראשונה על קיומו של התלמוד. התגלית המטלטלת הזו הובילה לשינוי דרמטי בתפיסה של היהודים. התברר שגם להם יש "תורה חדשה" (nova lex) משלהם, אלא שמדובר בסטייה מדרך הטבע, שאי אפשר לקבל בסלחנות. זאת האידיאולוגיה שעמדה מאחורי שריפת התלמוד, גירושי היהודים בסוף ימי-הביניים והקמת הגטאות באיטליה של הרנסאנס.
הסיבה לגילוי היא תרגום של חלקים מהתלמוד ללטינית בידי יהודים מומרים. המומר הוא סוג מיוחד של מתרגם בין תרבויות. מצד אחד בעל סמכות מכיוון שהיה שם, בצד האחר, והוא בעל היכרות אינטימית איתו. מצד שני, אפשר להקשיב לו כי הוא עבר צד וכעת שייך לצד "הנכון".
כותרות מאמרו של דב אלבוים ב"הארץ"
הגנאלוגיה שהצעתי כאן לא באה לקעקע את עצם הביקורת של אלבוים, אלא להצביע על הניסוח וההקשר שלה. אלבוים (קצת כמו המבקר האנטי-חרדי ירון ידען, ממנו כנראה לקח את רשימת הדוגמאות מהתלמוד) בוחר לשחק את תפקיד המומר, והוא עושה זאת בחן.
הוא משלב בתוך המאמר ביטויים של הזדהות מדומה – נוסטלגיה מעורבת ברחמים – על בחורי הישיבות שמזכירים לו את עצמו מפעם. אבל כמו בפתגם החב"די המפורסם, "מוח שליט על לב" – לסנטימנטליות כאן יש רק תפקיד אחד: להראות שאלבוים מבין על מה הוא מדבר, ולכן כדאי להקשיב לו.
אלבוים טוען שהחרדים מעוותים בגלל שהתלמוד הוא ספר מעוות. סוגיה אחת משכה את תשומת לבו באופן מיוחד – סוגיית "מוכת עץ" שבתחילת מסכת כתובות (י"א, ע"ב). לדבריו, הנושא שלה הוא פטור מעונש עבור אדם שאנס ילדה קטנה. כך מעידה הכותרת הסנסציונית: "יחסי מין עם פעוטה אינם אונס. כן, זה מה שלומדים בישיבות".
אבל האם זו האמת? לעניות דעתי, מדובר במצג-שווא. התלמוד מניח שסכום הכתובה של אישה בתולה גבוה יותר, ומתלבט לגבי מקרים שנראים לו לא ברורים – אישה שאין לה בתולים מלידה או מתאונה ("מוכת עץ"); וקטנה, שנטען שקרום הבתולין שלה מתאחה.
אכן, מושג האונס של חז"ל היה שונה משלנו. בניגוד לתיאוריות ליברליות, הוא לא התבסס על חוסר הסכמה, אלא על הפעלת כוח, שאמורה להשאיר סימנים. אבל הסיבה לכך בעיניי היא לא שנאת נשים כשלעצמה, אלא תפיסה משפטית רחבה יותר, שמטילה ספק ביציבות של מצבים מנטליים (כמו רצון או הסכמה) ומעדיפה להסתמך על אירועים ממשיים בעולם – כאלו שכולם יכולים לשפוט בעצמם.
אין בדיון התלמודי המלצה לאונס, אלא הנחות שהיו רלוונטיות לאנשים בעת העתיקה. התלמוד מתבסס עליהן, אבל פונה לדיון אחר לגמרי: אם החתן מגלה שלכלתו אין בתולין, האם הנישואין מתבטלים? בשפה מודרנית, היינו קוראים לזה הסתרת מידע כעילה להפרת חוזה.
הדוגמה של "מוכת עץ" נותנת חלון הצצה למציאות נתונה, ולא מעצבת אותה. זה אינו דיון ערכי מעוות, אלא דיון משפטי ריאלי, שלוקח בחשבון את הציפיות החברתיות של אנשים אמיתיים בעולם (שהיה ואיננו). אגב, מאותן סיבות התלמוד במקום אחר (כתובות ל"ט ע"ב) גם מנהל דיון מעמיק לגבי הכאב והסבל שכרוכים בביאה ראשונה. בזה אחר זה, באים חכמים ידועי-שם ומצטטים שם עדויות של אמהות בנושא. האם אחרי עיון בסוגיה הזו אפשר לומר שחכמים היו אטומים לגמרי לסבלן של קרבנות אונס באשר הן? האם אלבוים מכיר את הסוגיה המדוברת, או שמא בחר בזדון לצייר לקוראיו תמונה מגמתית וחלקית?
התלמוד, קצת כמו המשפט המקובל (Common Law) הבריטי, לא תמיד מנמק את ההלכות שמופיעות בו. הוא לא מתעניין בערכים, אלא בעובדות
ועדיין, רצוי לשאול: אם חכמי התלמוד לא הסכימו עם ההנחה שבתולין "שווים יותר" או עם העובדה החברתית של בעילת קטינות, למה הם נשמעים אדישים כלפיה? למה הם לא מנסים לחנך מחדש את באי בית הדין?
הסיבה היא שהתלמוד, קצת כמו המשפט המקובל (Common Law) הבריטי, לא תמיד מנמק את ההלכות שמופיעות בו. הוא לא מתעניין בערכים, אלא בעובדות – ממעט לשאול "למה", ומרבה לשאול "מתי" ו"איפה" התקדימים שלו רלוונטיים (ולמה? זה כבר דיון ליום אחר).
כך למשל מסופר על רבא (בבא בתרא ק"ל, ע"ב) שציווה את תלמידיו שאם ימצאו טעות באחד מפסקי-הדין שלו לאחר שימות – שלא יזרקו אותו לפח, אבל גם שלא יאלצו את עצמם לקבל את דעתו בהכנעה. הסיבה פשוטה: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" – כל רב שפוסק הלכה אמור להסתכל על המציאות בכוחות עצמו, וממילא להבין איזה תקדים רלוונטי ובאיזו רמה. יש כאן חופש פרשני אדיר: התיק של אתמול לא אמור לקבוע את התיק של מחר.
במובן הזה, הפער בינינו (דתיים ושאינם) לבין סוגיית "מוכת עץ" הוא לא רק פער התנהגותי או מוסרי, אלא גם שבר-עומק הכרתי בנוגע לשאלה איך עובדת מערכת משפטית ומה נחשבת הנמקה לגיטימית בתוכה.
אלבוים מצטט במאמר את פרופ' משה הלברטל (גילוי נאות: אחד ממוריי) בטענה שלימוד תורה כערך עליון נולד רק בעולם של חז"ל. זו טענה נכונה, אבל יש לה צד נוסף: טקסטים קנוניים ומקודשים לא נותנים בהכרח הוראות-הפעלה מדויקות שצריך לבצע תמיד. חלקם יכולים לעצב חיים של אנשים דתיים בצורות אחרות – לתת להם שפה או נושאים לדיון.
למחשבה הפשטנית שכל מה שכתוב בספרים אמור להתגשם בעולם האמיתי לא קוראים "יהדות" וגם לא "אורתודוקסיה", אלא קראות או פונדמנטליזם
ממילא, לא כל דיון תיאורטי שכתוב בספרים אמור להתגשם במציאות. למחשבה הפשטנית שכל מה שכתוב בספרים אמור להתגשם בעולם האמיתי לא קוראים "יהדות" וגם לא "אורתודוקסיה", אלא קראות או פונדמנטליזם.
אלבוים אכן צודק ברמה העקרונית שיכול להיות קשר בין הלימוד של בחורי הישיבה ובין הרגישות המוסרית שלהם. אבל הוא שוכח שלחברות מסורתיות יש מנגנוני הגנה אחרים, שמנטרלים חלק מהבעיות המוסריות באופן לא-מודע.
כך למשל, מסופר על משכיל אחד ששאל את ר' אהרן באקשט משאוול (1941-1862), מרבני תנועת המוסר הליטאית, איך נותנים לבחורי ישיבה צעירים ללמוד סוגיות שלמות בסדר נשים, שיכולות לפגוע בתמימות ובצניעות שלהם. ר' אהרן ענה מיד שהלומדים משקיעים בהבנת העקרונות התיאורטיים שעולים מהסוגיות, ומתעלמים מהמציאות שהן מתארות – ממש כמו שהם יכולים (להבדיל) להאמין בערכים גבוהים רק בתיאוריה, בלי ליישם אותם במציאות.
הסיפור הזה ממחיש בצורה קולעת את ה"תועלת" של האדישות שכרוכה בלימוד הישיבתי. בחורי הישיבה דומים כאן (לטוב ולמוטב) לרופאים או פתולוגים שמנתחים גופות – הקשב שלהם מווסת מראש. האם הדבר הזה ראוי כשלעצמו? שאלה טובה. אבל זו כבר בעיה אחרת. מוטב שהיא תעלה לדיון פנימי, בקרב מי ששותף ללימוד ורואה בו ערך – ולא מבחוץ, מצד מי שרואה בו סכנה ממשית לשלום החברה.
אלבוים צודק בטענה שהאיום החברתי אכן יכול להתעורר עם קריאה פשטנית בסוגיות התלמוד. אלא שמי שלומד כך הוא קורא חילוני מבחוץ. אף בחור ישיבה חרדי לא ילמד כך.
ישיבה חרדית בירושלים, ספטמבר 2024 (צילום: חיים גולדברג)
המאמר כנראה מיועד לחילונים, אבל האדם הדתי הממוצע שיקרא אותו יגלה שהוא בעצם עבריין פרוורטי שזקוק לטיפול – שהוא נהיה אדיש לאונס, לסחר בנשים, ובכלל לחיים של מי שלא נראים כמוהו; שהזוגיות שלו אלימה ומכוערת יותר מכל זוגיות חילונית.
אבל בכך אלבוים גובה מחיר עצום מעצמו ומהקוראים שלו. הוא מנצל את תמימותם, ומאלץ אותם לעצום עיניים ולהסתגר בתוך העולם שלהם. אחרי הכל, קל יותר להילחם בטחנות רוח מאשר באנשים אמיתיים, שחיים וחושבים(!) אחרת.
אלבוים יכול היה לבחור אחרת. הוא היה יכול לעורר דיון רפלקטיבי לגבי אימי המלחמה בעזה והמחירים המוסריים שהיא תובעת דווקא מהציבור החילוני. הוא היה יכול לבחור לבקר ישירות את ההשתמטות החרדית – את האדישות לצרת הרבים ואת חיסול החשבונות האינטרסנטי הצר. אבל הוא בחר שלא לעשות זאת. במקום, היה לו נוח יותר להעלות באוב עלילות-דם מהעבר הרחוק.
הסיבה ברורה לכולם: במפת הדרכים העכשווית של החברה הישראלית, הניגוד בין דתיים לחילוניים מחליף בימים אלו ממש את הניגוד המסורתי בין ימין לשמאל. אל מול הברית העכשווית של החרדים עם קואליציית הימין, לשמאל הציוני נותר רק ליישר קו בהצדעה, ולהמציא את עצמו מחדש בתור מחנה חילוני מיליטנטי. בהקשר הזה, לדון בטקסט של אלבוים כאילו הוא בא לעורר דיון אינטלקטואלי זה מעשה חסר-יושרה.
מי שמוכן לוותר על מראה עיניו ולהתנתק מהמציאות, מפסיד עוד לפני שהקרב התחיל. ממילא, הוא לא יוכל גם להתבונן בעצמו במראה, ועלול לאבד את מה שהוא נלחם בשמו.
אביעד מרקוביץ הוא דוקטורנט להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית. לומד ומלמד במספר ישיבות