צריך להוסיף עצים למדורה, אמר שי לעצמו, עוד לא רואים את סימני העשן שאתה שולח. הארץ רתחה בריב על הרפורמה בבתי המשפט, ושי קרא בטורים שלו להידברות ולהרגעה, והשווה את המדינה לעגלה שדוהרת לתהום וגלגליה מתפרקים. כהרגלו נזהר להביע דעה נחרצת: ביקורתו על הממשלה הייתה מתונה וגם את הסתייגותו מהמוחים, האלרגיה שהם גרמו לו, הסווה היטב.

עכשיו אמר לעצמו, תמיד אתה מנסה לצאת בסדר עם כולם ונשאר עם שום דבר. אנשים לא אוהבים רכיכות, חניכים תורנים, ילדים טובים וחנפנים. הגיע הזמן לקחת צד.

כשהיה צעיר למדו רבים סביבו משפטים. המקצוע היה אופנתי בגלל סדרות טלוויזיה אמריקאיות ובגלל השופט אהרון ברק שנראה כמלך פילוסוף, השליט החכם והנאור של הדור. הוריו לחצו עליו ללמוד משפטים, והוא לא התפתה ואמר לעצמו שזה מקצוע לאנשים בלי כישרון. הוא הכיר אנשים שהתמחו במשרדי עורכי דין חשובים וטבעו מאחורי שולחנות עמוסי ניירת ונהפכו נפוחים ואומללים. הבעיתה אותו המחשבה שיילכד באחד המשרדים האלה תחת הפלורסנטים, ונשמתו וכישרונו יאבדו בהם. הוא רצה לכתוב ספרים ומחזות גדולים ובמקצוע המשפטים ראה מלכודת, גיהינום של תקנות וחוקים ושיעמום אין קץ.

כשהתחילה המהפכה המשפטית לא התעמק בפרטי הפרטים של החוקים המוצעים. הוא הותיר את זה למלומדי משפט ולעיתונאים שרלטנים שהביעו דעות נחרצות בלי ללמוד את הנושא. אבל עתה החליט להתעמק והקדיש כמה שעות לקריאת הצעות החוק והביקורת עליהן.

כשסיים יצא לטיול ארוך לאורך הים וחזר לאחר שקיעה. הדירה הייתה ריקה וחשוכה. קדימה, דרבן את עצמו, וישב בפינת העבודה הקטנה בין הסלון למטבח. "תנו לדמוקרטיה לנצח", כתב בכותרת בפונט 14, ואז הגדיל ל-16 ועוד קצת ל-18. הרפורמה לא מחסלת את הדמוקרטיה וגם לא פוגעת בעצמאות הרשות השופטת, כתב. להפך, היא מאזנת את יחסי הכוחות בין הרשויות ונותנת משקל רב יותר לנבחרי הציבור, ושילב כאן ציטטה מדבריו של הפילוסוף מונטסקיה שמצא ברשת. תכניס לזה ערך, אמר לעצמו, תהיה חכם ומבוגר ואחראי, עיתונאי רציני, לא בחור נבער שעיתונות בשבילו היא תחנת מעבר להשתתפות בשעשועונים.

הוא כתב את הטור בשצף ומילא אותו ציטטות יפות לחזק את טיעוניו. הטור הזה יהיה מלאכת מחשבת, אמר לעצמו וליקק את שפתיו. כמעט סיים. רק נותר למצוא משפט אחרון. מחאה מותרת בדמוקרטיה, כתב, אבל המחאה הזו גלשה למחוזות ההיסטריה. יש לשים לה קץ. איך לשים לה קץ, הרהר, אולי צריך להרחיב קצת, והשיב לעצמו שזה אינו תפקידו. אני מתווה כיוון. משגר סימני עשן. לא קבלן ביצוע. אחרים יעשו מה שצריך.

הטור הזה עשה את העבודה. כמה שעות אחרי שעלה לרשת הגיע הטלפון מהערוץ הפטריוטי שהזמין אותו לאולפן הערב כאורח בתוכנית המרכזית. "בטח", שי אמר בחיוך זהיר של ניצחון, "אבוא בשמחה". תנשום, אמר לעצמו, תנשום, כי עכשיו הכול יתגלגל מהר ואסור לך לפספס.

שלחו לו מונית וכשהגיע הכניסו אותו לחדר האיפור. המנחה ישב שם מול המראות הגדולות ותחת האורות החזקים והתבדח בקול עם המאפרות בשעה שמרחו מייק-אפ על פניו. "מי אתה?" שאל כשראה את שי במראה, ושי הציג את עצמו בדחילו ורחימו ולרגע נרעד שאולי הוזמן בטעות. אבל המנחה אמר מיד: "אה, בטח, קראתי אותך, אתה השמאלני שכתב דבר חוכמה, נשמע אותך עוד מעט".

המאפרת ביקשה משי לשבת ואיפרה את מצחו וחוטמו ולחייו והברישה את גבותיו. הוא אהב את מגע המברשת העדין ועצם לרגע את עיניו בתענוג. אחר כך הושיבו אותו מאופר בחדר המתנה. שי חש שהדופק שלו מואץ ושזיעה מתפשטת בבתי השחי שלו, ושמח על כך שלבש מקטורן שיסתיר אותה. הוא היה צמא אבל לא רצה לשתות יותר מדי פן יצטרך להשתין תוך כדי השידור.

כמה דקות לפני תחילת התוכנית הכניסו אותו במהירות לאולפן, ואחד הצלמים הושיב אותו על כיסא גבוה בקצה שולחן זכוכית, ואיש הקול השחיל מיקרופון תחת חולצתו והצמיד אותו לצווארון. שאר המשתתפים כבר ישבו לאורך השולחן — המנחה, אחת השדריות עזות הפנים שהייתה קטנת גוף יותר מכפי שנראתה לו על המסך, שני הבדחנים הקונדסים ונירית דינור שהכיר כשהיו צעירים, שניהם בילו אז פחות או יותר באותם מקומות ולפעמים החליפו כמה מילים. שי נזכר שכתב ביקורת אוהדת על הספר הראשון שלה, והיא התקשרה להודות לו.

"נירית", אמר כשהתיישב, והיא הביטה בו בחיוך קפוא כי לא זיהתה אותו, ואז אמר: "שי", וכשהחיוך לא הפשיר אמר: "שי תמוז", ואז אמרה בלאות: "אה, זה אתה, כולנו לא נעשים יותר צעירים, מה שלומך", והוא מלמל שבסדר. על הטלפרומפטר כבר הכינו את הפתיח עבור המנחה, ומנהל הבמה קרא בקול: "עוד דקה". שי הזדקף במקומו וראה את דיוקן פניו על אחד המסכים ואמר לעצמו, אתה מלך, כוכב, נהדר.

חלפו דקות ארוכות עד שפנה אליו המנחה בפעם הראשונה והציג אותו כעיתונאי שמאלני ותיק שכתב מאמר מעמיק על המחאה וכינה אותה היסטרית ומיותרת וקרא להפסיק אותה. "הפתעת!" אמר המנחה, "יצאת נגד המחנה שלך, אתה איש אמיץ, אתה יכול להסביר למה התכוונת?" שי חייך בענווה והתמהמה לרגע כמו לפני זינוק למים קפואים ואמר בקול מעט רועד, שאנשי המחאה יצאו מאיזון ואיבדו פרופורציה כאילו נחרב העולם, ושבסך הכול הרפורמה המשפטית טובה לדמוקרטיה. הקהל באולפן מחא לו כפיים, והוא הרכין את הראש בתודה ואמר לעצמו, בחרת צד, אין מזה חזרה, כדאי שההימור יהיה מוצלח.

המנחה ביקש את התייחסות חברי הפאנל, והללו החרו-החזיקו אחריו, מי בזעם ומי באירוניה, ונירית התבדחה על הקשישות שמוצאות להן עיסוק במוצאי שבת בהפגנות בקפלן במקום להירשם לחוגים לגיל הזהב. בהמשך ביקש המנחה את התייחסותו של שי להפגנות שמתקיימות מול בתיהם הפרטיים של שרים, ושי אמר שזה פסול ושבתים פרטיים צריכים להישאר מחוץ לתחום.

בזמן שדיבר ראה את עצמו מזווית העין במוניטור הגדול באולפן ואמר לעצמו להזדקף ולא לנפנף בידיים או ללקק את השפתיים ולהיראות מכובד, זה הכי חשוב. בזמן הפרסומות חיפש מבטי חיזוק ובעיקר מהשדרית עם עיני האיילה השחורות שחרקה שיניים בזמן שדיברה על שמאלנים, אבל היא לא העיפה מבט לעברו. אחרי הפרסומות פנה אליו המנחה עוד פעם אחת והוא אמר דברים פושרים על אירועי היום שזכו למחיאות כפיים מעטות.

מנהל הבמה הקים אותו במהירות ממושבו וחילץ את המיקרופון מתוך חולצתו והוליך אותו מחוץ לאולפן. שי ניגש לחדר האיפור וביקש מגבון לנקות את פניו, ואז הגיעה נירית כדי לרענן במהירות את האיפור לקראת השעה הבאה והוא אמר לה בחביבות: "נחמד להיפגש שוב אחרי כל כך הרבה שנים", והיא השיבה: "אכן", ומיהרה לחזור לאולפן. המונית החזירה אותו הביתה בחושך. האדרנלין דעך בעצביו, ולאות התפשטה בו.

אבא שלו התקשר ואמר שראו אותו והיה טוב וגם אימא חושבת ככה. אבל מלבדם איש לא התקשר ולא כתב. שוב חלל ריק וכישלון, אמר לעצמו. אבל כשירד מהמונית ליד הבית התקשר אליו מספר לא מזוהה. "גולן קוראים לי", אמר הקול, "אני עובד עם ראש הממשלה. ראיתי אותך בערוץ. רוצה לפגוש אותך מחר בבוקר".

הטקסט שלעיל לקוח מתוך ספרו של ישי שריד "הפאנליסט", שראה אור בהוצאת עם עובד בשנת 2024