המחדל והמרד

הכותרות הראשיות של שלושה מתוך ארבעת היומונים הכלליים מוקדשות להתרעות מפני קטסטרופה. באופן מדאיג אך אופייני לתקופה, בכל אחת מהן מככבת קטסטרופה אחרת.

ב"ידיעות אחרונות" זו קטסטרופה שכבר קרתה. "ראש השב"כ אמר לנתניהו: 'אני מוסר לך היום התרעה למלחמה'", מודיעה הכותרת הראשית ושולחת את הקוראים לטורו השבועי של נדב איל.

איל מציין שההתרעה של רונן בר ניתנה ביולי 2023, חודשיים וחצי לפני הטבח ו"ערב ההצבעה בכנסת על עילת הסבירות". איל מתמצת אותה כך: "אויבינו רואים חולשה. צריך לשדר לאזור הסכמה לאומית רחבה, כדי למנוע את האפשרות למלחמה".

בשער העיתון מובאת תגובת "לשכת נתניהו": "הוא לא קיבל התרעה למלחמה בעזה". איל מדגיש בפני קוראיו את השימוש בצירוף המילים "מלחמה בעזה", ומסביר שנתניהו בעצם לא מכחיש שקיבל התרעה מפני מלחמה.

למה זה חשוב? לשב"כ ולצה"ל היתה אחריות ישירה למחדל, מציין איל, אבל ההתרעה המפורשת מטילה את האחריות גם על נתניהו. "במדינה תפקודית", הוא כותב, "האחריות העליונה נחה על המנהיג ועל הממשלה. משעה שנאמרו המילים 'התרעה למלחמה', יש שורת פעולות שעליהם לבצע. ראש הממשלה נתניהו יכול להעמיד פנים שאין מחדל מצדו, שאין שאלות שהוא צריך להשיב עליהן. אבל האחריות שלו לא תימוג ולא תיעלם. היא שם לנצח".

כל העיתונים עוסקים היום בהתרעה אחרת שקיבל נתניהו, שעלתה בעדותו של יאיר לפיד בפני ועדת החקירה האזרחית-התנדבותית. ועדה שהוקמה בעקבות הסירוב העקבי של נתניהו להקים ועדת חקירה ממלכתית. לפיד סיפר שלקראת סוף אוגוסט 2023 קיים עם נתניהו ישיבה שבה נכח מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, אבי גיל. לדברי לפיד, גיל אמר שארגוני הטרור מזהים חולשה על רקע ההפיכה המשטרית. לפיד הוסיף שלפי התרשמותו האישית, נתניהו "נראה משועמם ואדיש לנושא".

כמו בתגובה שנמסרה לנדב איל, גם כאן מסר נתניהו שלא קיבל התרעה מפני "מלחמה בעזה".

הכותרת הראשית של "מעריב" מתריעה מפני קטסטרופה עתידית. העורכים מסכמים אותה כ"תוכנית הפלישה האיראנית": "השתלטות על מכון צבאי בסוריה, שבו ניתן לייצר נשק כימי ולשדרג יכולות לטילים מדויקים. חפירת מנהרות משדה התעופה בדמשק לאתרי אחסון והסתרה. הברחת אמצעי לחימה ליהודה ושומרון דרך 'נתיב הסמים' של משטר אסד בגבול ירדן-סוריה-ישראל. ותמרונים מקיפים של מיליציות שיעיות וכוחות קומנדו סורים".

בן כספית, שחתום על התיאור הזה, מציין שהמידע מופיע בסקירות המודיעיניות שמוגשות לנתניהו – ולמעשה, גם בדיווחי התקשורת. "כל מה שאני כותב כאן פורסם", הוא מדגיש. אז למה זה שווה כותרת ראשית? לטענת כספית, משום שנתניהו לא עושה דבר כדי למנוע את האסון הבא.

הכותרת הראשית של "הארץ" מתריעה מפני תהליך שכבר נמצא בעיצומו. "סכר רעוע בלם בקושי את נתניהו ובן-גביר. גם הוא עומד להיפרץ כעת", נכתב שם.

גידי וייץ שוחח עם מקורות אנונימיים במערכת אכיפת החוק וקיבל מהם תמונת מצב של המבצע להכפפת המשטרה לפוליטיקאים. "בחודשים האחרונים, אחרי שנים של שממה מוחלטת, נפתחו בהוראת היועצת חקירות בארבע פרשות שחיתות ציבורית: פרשת מירי רגב והרמזור, פרשת שר החוץ אלי כהן והדרכונים הדיפלומטיים, פרשת אפי נוה-איתן אורנשטיין, ופרשת החלוקה הסיטונאית של כלי נשק מידי אנשי אמונו של בן-גביר", כותב וייץ.

"החקירות נולדו כולן בעקבות חשיפות עיתונאיות, לא בזכות עבודה מאומצת של אנשי מודיעין. אף שהפרשות נחשפו לפני חודשים רבים, החקירות מתנהלות בעצלתיים. מבין גיבוריהן נחקרו בינתיים רק שניים, נוה ואורנשטיין. גם זה קרה רק בלחץ הפרקליטים המלווים את התיק, שחששו משיבוש החקירה לאחר שנוה מיהר לשטוח את גרסתו בראיון לגיא פלג בחדשות 12. רגב, כהן ובן-גביר עצמו טרם זומנו לחקירות. הפשיטה על משרד החוץ נעשתה באיחור, ו'גם להוצאת הצו לתפיסת מסמכים במשרד התחבורה היה צריך ממש לדחוף את המשטרה בכוח', אומר אדם המתמצא בפרשה.

"בעתיד הלא רחוק, גם פעולות בסיסיות כאלו עלולות להישאר מחוץ לתחום", מזהיר וייץ, ומצביע על הנקודה שבה תושלם שבירת מפרקתה של המשטרה: מינוי ראש אגף החקירות הבא, שיחליף את ראש האגף היוצא יגאל בן-שלום.

הפרשן הבטחוני עמוס הראל עוסק גם הוא בהתמסרות המהירה של משטרת ישראל לשר בן-גביר, עבריין עם גליון הרשעות ארוך שכולל גם תמיכה בארגון טרור. "במערכת הביטחון צופים בדאגה בפעלוליו האחרונים של השר, שמגדיר עצמו כפעיל כך לשעבר, ועומדים על הדמיון המסוים ביניהם לבין המניפסט של 'חבורת המרד'. זו קבוצת ימין קיצוני בראשותו של מאיר אטינגר, נכדו של מאיר כהנא, שחברים מתוכה נשלחו למעצר מינהלי ב-2015", כותב הראל ב"הארץ".

"פעילות אנשי הקבוצה נחשפה על רקע חקירת רצח בני משפחת דוואבשה בכפר דומא. [...] לפני עשור, אנשי המרד דנו בתוכניות להפלת השלטון בישראל. במסמך שחיברו נאמר: 'למדינת ישראל יש המון נקודות תורפה, נושאים שבהם אנחנו מהלכים על קצות האצבעות כדי לא לעורר מהומות. מה שאנחנו נעשה זה פשוט להדליק את כל חביות הנפץ האלו... בלי לפחד מהתוצאות'".

עוד כותרת

הכותרת הראשית המגוחכת של סוף השבוע שייכת ל"ישראל היום". "האבסורד מאחורי חיסוני הפוליו: ישראל מתירה לאונר"א לנהל את המבצע", נכתב בה. הכתבת, שירית אביטן-כהן, לא מתנגדת לעצם קיומו של מבצע החיסונים. הילדים הקטנים שעבורם מיועד החיסון חפים מפשע, וגם אם שמים בצד את ההיבט ההומניטרי – חיסונם הוא אינטרס ישראלי. התפרצות פוליו בעזה תגיע במוקדם או במאוחר גם לשטח ישראל.

אם כך, מה הבעיה? "הממשלה מציגה לעולם את המעורבות של סוכנות הסיוע בטרור – אבל מתאם הפעולות בשטחים עובד איתה", מפרטים בשער החינמון. רק מי שיצלול אל מעמקי הכתבה יגלה שיש תכלית אופרטיבית מובהקת לשימוש באונר"א: מתברר שזהו הארגון שמחזיק במידע המלא ביותר על ילדי רצועת עזה. בלעדיו, המבצע היה נכשל. ובמילים אחרות: לא אבסורד, שיקולים ענייניים.

השבוע במטבח הספינים

"ראש הממשלה לא אומר את האמת לגבי רצועה עזה. ליתר דיוק: הוא אומר אותה, אבל באופן עמום", כותב עמית סגל ב"ידיעות אחרונות". "האמת היא כזו: ככל שזה תלוי בנתניהו, ישראל מתכננת להישאר בעזה בדור הקרוב", הוא גורס. "החשדנים משמאל יתהו אם זה אינו מבוא להקמת גוש קטיף. תנוח דעתם. סביר יותר שבממשל אמריקאי אוהד יותר תהיה ולו הסכמה שבשתיקה להקמת היאחזויות נח"ל בפרימטר הצפוני, סמוך לאשקלון".

מזל שסגל קיים. בזכות פרשן הבית של נתניהו, גם מסר "עמום" יזכה להגיע אל הבייס. הבונוס לפטרון: נתניהו לא יצטרך לקחת אחריות על בלון הניסוי, וכך יקטול שתי ציפורים במכה אחת. בטווח הקצר, ההסתתרות מאחורי סגל מסייעת לו לא להרגיז את האמריקאים. בטווח הארוך, אחרי שיתברר שתוכנית ההתנחלות בצפון הרצועה היתה עוד ספין חד-פעמי – נתניהו תמיד יוכל לטעון שמעולם לא הבטיח זאת. זה סתם משהו שכתבו בעיתונים.

חדשות כזב

"דרמה בעוטף: קרובי החטופים פרצו את גדר הרצועה", קובעת כותרת שנדפסת בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". הכתבים יעל צ'כנובר ואיתמר אייכנר מציינים שהקרובים הגיעו ל"גבול עזה", ואז "פרצו את הגדר" ורצו "לעבר שטח עזה". דיווח כמעט זהה מפרסם ב"מעריב" מתן וסרמן. לפי התיאור שלו, אחרי שבני המשפחות הגיעו ל"גבול הרצועה", הם "החלו לרוץ לכיוון הגבול".

מוריה קור, בטור אישי שמתפרסם ב"ישראל היום", קובעת ש"הורי החטופים פרצו את הגדר", ומוסיפה שהיא "מעריצה אותם על שהצליחו להתאפק עד עכשיו". כתב החינמון איליה יגורוב מוסיף ש"כוחות הביטחון" היו צריכים להדוף אותם ל"שטח ישראל". אפילו בביטאון החרדי "הפלס" מדווחים על כך בשער.

איך אפשר להתמקם ממש על "גבול הרצועה", ורק לאחר מכן לרוץ לכיוונו? בטבלואידים לא התעכבו על הסתירה הלוגית הזאת, שמקורה בהודעה לעיתונות שנוסחה בלשון מתעתעת. לו היו טורחים להתעכב על כך, אולי היו חוסכים מהקוראים שלהם מנה של חדשות כזב.

למעשה, הפעילים לא פרצו שום גדר – ובטח שלא את גדר הגבול. אף אחד לא היה צריך להדוף אותם ל"שטח ישראל" משום שהם מעולם לא יצאו ממנו.

צפייה בסרטונים שתיעדו את פעולת המחאה מעלה שבני המשפחות התכנסו בקיבוץ נירים, שמרוחק כשני קילומטרים מרצועת עזה. בתיעוד ניתן להבחין בגדר, אך זו אינה גדר המערכת אלא גדר הקיבוץ – ובמקרה זה מקטע שמתחבר לשער האחורי שלו. הפעילים לא פרצו את הגדר. הם פשוט יצאו דרך השער הצהוב, שהיה פתוח לרווחה. לאחר מכן רצו למרחק של כמה מאות מטרים עד לנקודה שגם היא רחוקה למדי מקו הגבול – ומשם שבו אחורנית לבקשת המשטרה.

עיתונות הזרם המרכזי בישראל התגייסה למען משפחות החטופים כבר בתחילת המלחמה, ומאז מלווה את מאבקן ומעניקה להן במה. על כך היא ראויה לשבחים. אבל כפי שקורה לעתים קרובות כשעיתונאים מתגייסים לקמפיינים ציבוריים – הקורבן הראשון הוא העובדות. למרבה המזל, במקרה הזה מדובר בעובדה שולית. מי שנפגע כאן הוא לא הקורא, אלא האמינות של העיתונאים.

סקרי כזב

בחודשים הראשונים של המלחמה, כשבימין הקיצוני עמלו על החדרת המסר שאין חפים מפשע בעזה, אחד החיזוקים הבולטים למסר הזה ניתן מסדרה של סקרים שביצע הסוקר הפלסטיני חליל שקאקי. התוצאות עוררו חלחלה גם בקרב אנשי שמאל: לפי הסקרים שערך מכון PSR של שקאקי, רוב גדול מקרב הפלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית תומך בחמאס ובטבח 7 באוקטובר. אלא שהיום מדווחים העיתונים שלפי מידע מודיעיני חדש – תוצאות הסקרים זויפו.

"ממצאי סקרי דעת הקהל של המרכז הפלסטיני לחקר מדיניות וסקרים של חליל שקאקי, שנחשב עד כה לדוגם המהימן ביותר של דעת הקהל הפלסטינית, הובילו להערכה גם בישראל כי הציבור העזתי תומך ברובו בחמאס חרף המצב ברצועה אחרי 7 באוקטובר. אלא שהמציאות רחוקה מכך: אמש חשף צה"ל מסמכים של מנגנון הביטחון הכללי של חמאס שלפיהם ארגון הטרור זייף את תוצאות הסקרים כדי לייצר מצג שווא של תמיכת הציבור העזתי", מדווחים עינב חלבי ויואב זיתון בכפולת העמודים הפותחת של "ידיעות אחרונות".

"הפערים בין התוצאות המזויפות לתוצאות האמת, שמופיעות במסמכים, הם דרמטיים. כך למשל כשנשאל הציבור העזתי אם החלטת חמאס לתקוף את ישראל ב-7 באוקטובר היתה נכונה, 64.4% השיבו כי היא היתה שגויה. חמאס תיקן את התוצאות כך ש-71.3% תמכו במתקפה, לעומת 30.7% בלבד בפועל. בנוסף, לפי תוצאות האמת של הסקר, שביעות הרצון של הציבור העזתי מחמאס בחודש מרץ עמדה על 31.9%, אך בסקר של שקאקי נכתב כי השיעור הוא 62%".

לפי כתבי "מעריב" אבי אשכנזי ובר שפר, המסמכים חושפים "תהליך שיטתי שתכליתו להסוות את קריסת הארגון והתמיכה הציבורית בו, ומדגישים את החשיבות שרואים בחמאס בהשפעה על הציבור ודעת הקהל הבין-ערבית הבינלאומית".

האם המידע החדש יגרום למישהו ממחרחרי ההרג לחזור בו? קשה להאמין. מי שקוראים להשמדה חסרת הבחנה של בני אדם לא באמת מתעניינים במהימנות של סוקר כלשהו שנמנה עם האויב. הם רק השתמשו בו ככסות עניינית לנרמול של רצח עם.

אבל רגע, הסיפור מסתבך. ב"ידיעות אחרונות" וגם ב"מעריב" מציינים שהמסמכים שנתפסו לא מצביעים על שיתוף פעולה של מכון הסקרים עם חמאס. לפי כתבי "מעריב", המסקנה בצה"ל היא שבחמאס השפיעו על "גורמים בשטח" כדי לרמות את הסוקרים. במשתמע, בחמאס עיוותו במקור את חומר הגלם הסטטיסטי שהגיע לידי שקאקי – כלומר, הוא לא היה שותף למזימה.

מה חושב על כך הסוקר? באתר "הארץ" מביאים את תגובתו, המנוסחת באופן מפותל. שקאקי מנסה להרחיק עצמו משני הצדדים ("דעתי, שמבוססת על מה שראיתי – ולא ראיתי הכל – היא שזה נשמע כמו מלחמת גרסאות בין הצבא הישראלי לחמאס בניסיון להשפיע על דעת הקהל") ומתעקש כי "התנהלות צוות איסוף הנתונים בעזה – שאיתו אנחנו עובדים יותר מ-20 שנה – היתה למופת".

לטענתו, למכון הסקרים שלו יש מערכות בקרה שמסוגלות לזהות מראש כל סוג של מניפולציה. במקרה הזה, הוא מוסר לכתב "הארץ" פאדי אמון, לא זוהתה מניפולציה כזאת.

את החלש הורגים

כתב המדע גדעון לב מפרסם היום ב"מוסף הארץ" מאמר שעומד על ההבדלים בין שתי יכולות של התודעה האנושית: יכולת "חיובית" ויכולת "שלילית". אבל לא במובן של טוב ורע, אלא במובן שטבע המשורר ג'ון קיטס במאה ה-19. "הנטייה הרגילה, ה'חיובית', מאפשרת לחבר בין דברים, למצוא בהם פשר, לגבש רעיונות ולהאמין בהם", הוא מסביר, ואילו "היכולת ה'שלילית' מתנערת מכל עמדה ומערערת כל אמונה".

לפי קיטס, יכולת "שלילית" היא האפשרות של אדם "לשהות באי-ודאות, מסתורין, ספקות", ו"בלי שהדבר יעורר בו מתח וישלח אותו לחפש עובדות או הסברים. זוהי יכולת לשאת את הכאב והבלבול של אי-הידיעה, במקום לכפות ודאויות על מציאות שהיא עמומה או מאתגרת מבחינה רגשית. עבור קיטס, יכולת שלילית היא מה שהופך אמן לדגול. היא מאפשרת לאדם כמו לצאת מעורו, לחרוג מהגבולות הצרים של עצמיותו ושל שיפוטיו".

לב נותן דוגמאות לחשיבות של חשיבה מסוג זה במדיטציה, בפסיכואנליטיקה ובמערכות יחסים רומנטיות, אבל באותה מידה היה יכול להתעכב על הצורך בחשיבה "שלילית" בקרב עיתונאים. חשיבה כזו היא חלק מהותי (אם כי זמני) של עבודת התחקיר, של התהליך המורכב של ניווט בין נרטיבים ופיסות מידע עד לנקודה שבה העיתונאי מחליט מהי האמת, מה עיקר ומה טפל – ומה מפרסמים.

"יש עוד מרחב, מפתיע, שבו ליכולת ה'שלילית' יש חשיבות רבה, במיוחד בימינו", כותב לב. "החברה שסועה ומקוטבת, כל צד בטוח לחלוטין בצדקת דרכו ובצדקת ביקורתו על הצד השני. לנוכח הסכנות העצומות שבפני החברה הישראלית, ובפני האנושות בכלל, אפשר להבין למה אנשים נדחקים להפעיל ביתר שאת את יכולתם החיובית ולדבוק במה שמוכר להם. אלא שדבקות כזו משכיחה את העובדה שאף צד לא מחזיק בפתרון מלא עבור הכלל".

לב הוא אחד הכותבים הכי מעניינים בעיתונות הישראלית כיום. אחת הסיבות לכך שהכתיבה שלו מעניינת היא שניכר שהוא מרשה לעצמו לעמוד בפוזיציה התמימה-בכוח שהוא מתאר כאן. אבל גם הוא, בסופו של דבר, מתיישב מול המחשב וכותב עובדות מדעיות על אסטרונומיה, רפואה ואבולוציה. הוא לא עוצר את המרואיינים שלו ודורש מהם להתייחס לאפשרות שכולנו חיים בסימולציה. המצב התודעתי הפוסט-מודרני משרת אותו באופן זמני בלבד.

השורה התחתונה שלו מורכבת: "ללכת להפגנות, למחות, לדרוש את שחרור החטופים והחלפת הממשלה הם ביטויי יכולת חיובית נחוצים. אולם אלה עדיין פעולות שנעשות במסגרת הפרדיגמה המקובלת, תחת כללי המשחק הידועים. כדי לדמיין משהו אחר, מפה שונה לגמרי, צריך להשתחרר לגמרי, ולו לזמן מה, מכל אמת וודאות. נראה שיותר מאי פעם עתידנו תלוי ביכולתם של רבים לדמיין, לדמיין ללא סייג. להצליח לראות באופק משהו שמעולם לא ראינו כמותו".

החברה האנושית לא מורכבת רק ממחפשי אמת תמימים. היא בנויה גם משחקנים ציניים, שכלל לא מתעניינים בעובדות ולא בטובת הכלל. שחקנים שתכלית קיומם היא להתחבר כמה שיותר חזק למוקדי הכוח, ואז לשאוב מהם כמה שניתן. כמו הדמות המרכזית בספרו החדש של ישי שריד, "הפאנליסט".

שריד מתראיין היום לאלעד בר-נוי במדור הספרות של "ידיעות אחרונות". גיבור הספר, כותב בר-נוי, הוא עיתונאי תרבות מצליח ש"סגנונו המאופק והמגומגם [...] התיישן, והוא נדחק ממסכי הטלוויזיה ומהעמוד הראשי של העיתון" – אך "מוצא את דרכו חזרה לאור הזרקורים כשהוא מבין שהוא יכול להפוך לכוכב אם רק יהפוך את דעותיו, דהיינו – יתמוך ברפורמה המשפטית ויביע אהדה לראש הממשלה. וכך הוא עושה". הגיבור מצטרף ל"ערוץ הפטריוטי", בן דמותו הספרותי של ערוץ 14.

במערכת "7 לילות" לא התאפקו וצירפו לכתבה תצלום אילוסטרציה: שי גולדן. "שום קשר בינו ובין גיבור הספר", עוקצים עורכי המוסף בכיתוב התמונה. שריד מכחיש שכתב את הספר שלו על גולדן, ואילו גולדן שלח תגובה אגרסיבית שמשדרת עלבון עמוק ומבוכה.

העלבון הוא אלמנט בסיסי בנפש של גיבור הספר. "הוא מלכתחילה מגיע מנקודת מוצא של מקופח בעיני עצמו וממורמר. 'לא שמים לב אלי, אני כבר לא בטלוויזיה'", מסביר שריד. "אנחנו נלחמים אחד בשני על בסיס העלבונות שלנו, האמיתיים, המומצאים, החדשים, הישנים, זה מניע מאוד את הדבר הזה. [...] יש לו מספיק עוגנים בתוכו שהוא יכול להתחבר אליהם למסדר המקופחים והנעלבים, ואלה שרוצים להעניש את אלה שקיפחו אותם".

"לגיבור הסיפור יש כמיהה עצומה לקבל את הקשר עם השלטון. כן, זה כוח עצום. זה סם ממכר, הדבר הזה. להיות בכפיפה אחת עם השליט. הוא נורא משתוקק לאהבת ההמון", מוסיף שריד, ונותן דוגמה: "יש שם בערוץ 14 איזה איש משפט שמופיע עכשיו, בלי להיכנס לשמות. ואתה רואה את האבולוציה שלו, מאדם שמדבר דברים לעניין – לא משנה אם מוצא חן בעיני או בדעותי או לא – למישהו שכדי להצדיק את הקיום שם חייב להחריף כל הזמן. זה חייב להיות עוד ועוד, קצת כמו נרקומנים. אתה צריך לספק כל פעם מנה יותר גדולה כדי לספק את הקולוסיאום הזה".

כתבת השער של "אתנחתא", המוסף המגזיני של החינמון החרד"לי "בשבע", היא ראיון עם כוכב המדיה הביביסט יותם זמרי. חוץ מהגיגים על אקטואליה והריקליימינג חסר הבושה של כינויי גנאי כמו "שופר", המוטיב הבולט בראיון הוא המעבר של זמרי מסביבת גידול חילונית-שמאל-ציונית, מבית שבו "ידיעות אחרונות" היה עיתון קדוש (הגדרה שלו) – לקאסטה פוליטית שהתחתנה עם המנהיג המצליח והגרוע ביותר שהצמיח הימין הישראלי מאז קום המדינה, ומהצד מנהלת רומן עם הדת.

"אני לא יודע אם אני יכול להגדיר את עצמי ביביסט", אומר זמרי. "במשך שנים הייתי בנטיסט, ועברתי. אני אוהב את סמוטריץ', ואני מעריך מאוד את נתניהו. גם ביקרתי אותו הרבה פעמים. [...] ביביסט, בתקשורת הישראלית, נתפס כבן אדם שלא משנה מה ביבי יגיד לו, הוא יעשה. אני לא רואה את זה ככה. אני רואה את זה כאנשים חכמים שמחליטים שבמפה הפוליטית הישראלית, למרות המגרעות שלו – סומכים עליו שהוא יהיה המנהיג. אני לא בן אדם שמסכים עם נתניהו על הכל, תבדוק אותי".

בנקודה הזאת מציג לו המראיין, יוסף ארנפלד, שאלה מתבקשת: "יצא לך למתוח על נתניהו ביקורות משמעותיות?".

מה השאלה? ברור. לזמרי אפילו יש דוגמה. מ-2011. זמרי לא אהב את עסקת שליט. מה קרה ב-13 השנים שחלפו מאז? נראה שנתניהו לא עשה שום דבר שיצדיק ביקורת.

לקראת סיום מוסיף זמרי תחזית לגבי ערוץ הבית שלו: "ערוץ 14 הוא מהפכה ענקית. אנשים עוד לא מבינים את העוצמה שלה. הוא רק בחיתולים, עוד לא התחיל ללכת. אנחנו מוציאים לחופשי את אזרחי מדינת ישראל".

במוסף "גלריה" של "הארץ" מפרסם מורן שריר רפורטז'ה מסיבוב הופעות של איש התקשורת החוזר בתשובה צבי יחזקאלי. הקטע החזק בכתבה הוא זה שבו הניתוח הגיאו-פוליטי של יחזקאלי מתנגש עם חיי המשפחה שלו וחושף – כנראה בלי שיחזקאלי יתכוון לכך – אמת מכוערת על תפיסת עולמו. "את התורה שלו, בגדול, אנחנו מכירים: המערב לא מבין את המזרח; דמוקרטיות מערביות לא מסוגלות להתמודד עם ארגוני טרור; הבלגה מאותתת על חולשה", כותב שריר.

"הוא מספר שאחד משמונת ילדיו צריך תשומת לב מיוחדת: 'הוא מקבל יותר מכל האחים שלו. הוא מקבל סייעת, גננת, גן מיוחד. למה? כי המערב את החלש מקפיץ! הוא רואה את החולשה שלו. הוא מרחם עליו. הוא מבין אותו. במזרח. את החלש. הורגים'. אם אני מבין את הנמשל, לבן שלו יש צרכים מיוחדים ויחזקאלי האב עושה טעות בכך שהוא משקיע בו בגן מיוחד וצוות סיוע. אולי הדבר הנכון הוא להזניח את הילד ולתת לברירה הטבעית לעשות את שלה".

תורת השלבים

"ותיקי פעילי הר הבית מסתובבים בו מאז תשעה באב האחרון בשכרון חושים, מאושרים ולא לגמרי מאמינים", כותב ב"מקור ראשון" ארנון סגל, אחד מאותם פעילים. "עשורים ארוכים של מאבק למען חופש הפולחן היהודי בהר, מאבק שנרשמו בו אלפי עצורים ומעוכבים, נקטעו ביום הצום כשהמשטרה החלה לאפשר ליהודים לקיים מצווה מרכזית המתחייבת דווקא בהר – השתחוויה. [...]

"והערבים? מפהקים בשעמום, כאילו אינם מבינים שמצופה מהם כעת להתפרע בזעם. כמה הילכו עלינו אימים לאורך השנים. ים של מלל מתלהם נשפך בידי בכירי גופי הביטחון הישראליים כדי להפוך מעשה יהודי תמים של השתחוויה ל'משחק באש', ל'צעד שיבעיר את המזרח התיכון', ל'סכנה חמורה לשלום הנפש והרכוש', כפי שנכתב אינספור פעמים בצווי ההרחקה".

חגי סגל, אביו של ארנון והעורך לשעבר של "מקור ראשון", חוזר על המסר הזה בטורו השבועי. "נער הייתי, גם זקנתי, וכבר חוויתי כמיליארד וחצי התרעות סרק שכאלו מפי פרשנים שמגדלי עזריאלי קרובים ללִבם יותר מכל קודשי ישראל. אם היהודים לא יעשו עניין מההשתחוויות בהר הבית, קרוב לוודאי שגם הערבים לא יעשו. הם תוקפים אותנו כשמתאים להם, בלי קשר להר".

ב"מוסף הארץ", יורם פרי וגבי וימן ממחישים מדוע חשוב כל-כך לאנשים כמו הסגלים לחגוג את האזהרות שלטענתם הופרכו. "עלייתו של איתמר בן-גביר להר הבית, תביעתו לאפשר ליהודים להתפלל שם וקריאתו להקים במקום בית-כנסת הן מעשה הונאה", הם כותבים. "מעשה זה מסתיר תוכנית סדורה של שלושה שלבים להשתלטות על הר הבית והקמת בית מקדש חדש. התביעה להתפלל על ההר מסתירה מטרה רחוקת טווח יותר – להרוס את המסגד ולהקים במקומו את בית המקדש השלישי".

וימן ופרי מתארים את ההכנות הפוליטיות והפולחניות לתרחיש העתידי הזה, ומתעכבים על אחד הצעדים החיוניים להצלחתו: הרדמת שומרי הסף. "מה שמשותף לרוב תנועות נאמני הבית, אך מוסתר מן הציבור הרחב, הוא תורת השלבים", הם מסבירים. "כיום המשימה היא להעלות להר כמה שיותר יהודים. בהמשך – להתפלל שם בסמכות וברשות. [...] לאחר שיוּתר ליהודים להתפלל בהר תוצג התביעה המפורשת להקים ליד המסגד בית-כנסת. בשלב הסופי ייהרס המסגד ובמקומו ייבנה המקדש".

מוסתר מהציבור הרחב? ארנון סגל, ב"מקור ראשון", מאשר את רוב התחזית אם כי נזהר לא לנקוב במילים "בית-כנסת" (שייבנה) או "מסגד" (שיוחרב). כך הוא מנסח את החזון: "ההשתחוויה המתחדשת בהר מעוררת תקווה שזה רק עניין של זמן עד שהפולחן היהודי בהר יהיה חופשי לגמרי: עם תפילין, טלית וסידור, שופר בראש השנה, לולב בסוכות וקורבן פסח בערב הפסח.

"ובעצם נראה שהתפילה ההמונית שביקש הרב גורן להקהיל בהר לא בוטלה, רק נדחתה קצת: היא עתידה להתקיים באיחור של 57 שנים בתשפ"ד או לכל המאוחר בראשית תשפ"ה. אם השר בן-גביר יאזור כוח ויוסיף לעמוד איתן מול הלחצים הפנימיים והבינלאומיים הכבירים, התמורה הקטנה-גדולה הזאת עוד עשויה להתברר כקדימון בלבד להתרחשויות מסעירות בהרבה".

ממלכת הלטאות

אמנון לורד, בכיר מפיצי הקונספירציות בעיתונות הדפוס הישראלית, מקדיש חטיבה מטורו ב"ישראל היום" למועמד לנשיאות הפורש רוברט פ' קנדי ג'וניור. לורד מכנה אותו "אישיות עצמאית, אדם אותנטי, שמנסח את עצמו ולא מתוסרט". מהמשך התיאור ניכר שלורד חש הזדהות עם האיש, שעם פרישתו מהמירוץ הצהיר על תמיכתו בטראמפ.

אמנון לורד הוא פובליציסט צנוע. מי שיצפה בקטע של ג'ון אוליבר על מעורבותו הרעילה של קנדי בהפצת כמה מתיאוריות הקשר המופרכות ביותר בעידן הנוכחי יבין לְמה לורד מתכוון כשהוא מכנה את האיש "אדם אותנטי". כשלורד כותב "אדם אותנטי", עצמאי כזה ולא מתוסרט, הוא כנראה מתכוון לומר "אדם כמוני".

ענייני תקשורת

תעמולה סמויה. "המשרד של שיקלי תיקצב ארגון שתקף את בן-גביר מימין", מדווחים ב"דה-מרקר". המשרד של שיקלי הוא משרד התפוצות, וה"ארגון" שתקף את איתמר בן-גביר הוא לא ממש ארגון אלא מותג מחאה בשם "החזית האזרחית", שנולד במשרדו של יועץ התקשורת עופר רוזנבאום.

כתב "דה-מרקר" גור מגידו מציג את פרטי ההתקשרות בין הצדדים (שנחשפה באתרים "העין השביעית" ו"שקוף"), ומצרף את ההכחשה הצפויה: רוזנבאום קיבל כסף, אבל לא כדי להלום בבן-גביר.

הכתבה הראשית של "ישראל היום" כוללת אזכור של עוד קמפיין מבית משרד התפוצות. הכתבת שירית אביטן-כהן מדווחת על כתבה שפורסמה השבוע במגזין Wired, ולפיה הקמפיין כביכול "חושף" את פניה של סוכנות אונר"א ואת מעורבות עובדיה בטבח 7 באוקטובר.

מהתיאור שמופיע אצל אביטן-כהן קל להשתכנע שהכתבה מחמיאה לקמפיין הישראלי ומאמצת את מסריו. בפועל, מדובר בכתבה ביקורתית שמבליטה את הנרטיב של אונר"א ומתריעה מפני האופי המניפולטיבי של הקמפיין הישראלי, שמתבסס על מודעות גוגל.

כלל אצבע. איך מזהים שעיתונאים לא סומכים על הקוראים שלהם שיכירו את האנשים שעליהם הם כותבים? פשוט מאוד. מחפשים בשער העיתון את שמם של מושאי הסיקור, ובודקים אם העורכים הדביקו להם בכוח את הזיהוי המקצועי שלהם. בשער "מעריב" למשל מקדמים היום כתבות על "הסופר לארי מקמרטר" ו"הזמר ניסים סרוסי". ב"ידיעות אחרונות" מתגאים בראיון עם "השחקנית גל מלכה", וב"מקור ראשון" מראיינים את "הקומיקאים חן זאוסמר ואורן ברזילי".

איזהו סלב? מי שאינו זקוק לתיאור מקדים.

אינפוטיינמנט. רוגל אלפר ב"הארץ" ועינב שיף ב"ידיעות אחרונות" מקדישים את טורי ביקורת הטלוויזיה שלהם לשובו של רפי גינת עם "כלבוטק" ועוד תחקיר על מצבו התברואתי של החומוס הישראלי. אלפר מתמקד בפרומואים. הוא מגדיר אותם כ"אחד הדברים הכי מצחיקים ששודרו פה מאז הטבח". לדבריו, "אין בדיחה טהורה יותר על המצב הישראלי".

שיף מצטרף לניתוח הזה, ולא חושש לעלוב באיש שפעם ערך את העיתון שבו הוא כותב. הקאמבק של "כלבוטק", כותב שיף, הוא "לא סתם מטאפורה משובחת על מדינה שנתקעה בלוּפ". נוסטלגיה היא דבר טבעי, הוא מסביר, "אבל לייחד 'ספיישל' לקולו הרועם של רפי גינת רק כדי שהציבור יתענג על קוליפורמים בחומוס זאת כבר רמה אחרת של ביזאר".

לאחר מכן מגיע ההסבר. "כלבוטק" היא דוגמה לז'אנר טלוויזיוני שפעם נתפס כעוגן המפואר של ענף העיתונות הישראלי למרות שהמקום הראוי לו, מזכיר שיף, הוא פינה של כמה דקות ב"תוכנית חיסכון".

התוכנית העתיקה של גינת, מציין המבקר, "היא הבסיס ליקום חלופי ושגוי שבו תחקירי חומוס ושמן זית (היסטוריה מ-2013, אל תשאלו) לא פחות ראויים מחשיפת פינות אפלות ובעיקר מורכבות ואפרוריות של ריקבון ממאיר. וזאת למרות שאותו ריקבון משפיע הרבה יותר על החיים, בהיותו המנוע שמעודד ומטפח את תרבות החלטורה ש'כלבוטק' נאבקת נגדה. לכן 'כלבוטק' יכולה לחזור כל אימת שמישהו ירצה לסתום חור: היא מתמחה באיתור קוליפורמים ולא בכריתת גידולים".