שגרת כוננות

ההתנקשות בראש הזרוע המדינית של חמאס איסמעיל הנייה, לצד ההתנקשות בביירות בבכיר חיזבאללה פואד שוכר והאישור כי בכיר חמאס מוחמד דף אכן נהרג בהתנקשות לפני כשבועיים, נותנות את הטון בשערי כל העיתונים.

"שביעות הרצון הציבורית מההתנקשות בהנייה ומהריגת האיש האחראי על הרג 12 הילדים במג'דל שמס, מובנת מאליה. אבל מה עכשיו?", שואל יוסי ורטר בטורו השבועי בגליון שישי של "הארץ", "התנקשויות כשלעצמן אינן מקדמות דבר. הן אינן תחליף לאסטרטגיה, מילה שראש הממשלה נתניהו והקבינט הקרקסי שהוא מנהל לא יזהו גם אם היא תצנח על ראשם.

"כשהחגיגות יסתיימו, נהיה, כמדינה, באותו מקום: תנועת חמאס כזרוע שלטונית, מוסיפה לנהל את הרצועה, בהיעדר תוכנית ל'יום שאחרי'; חיזבאללה כותש את הצפון כבר כעשרה חודשים, ומתווה שירחיק אותו צפונה מהליטני, אינו נראה באופק; רבבות ישראלים שהפכו לפליטים בארצם, עודם כאלה; ומעל לכל, 115 חטופים וחטופות — כמחציתם עדיין בחיים — עדיין מוחזקים בעזה".

הטלת הספק הזו של ורטר בתועלת שבהתנקשות בפעילי הטרור, היא יוצאת דופן בתקשורת הישראלית, שאנשיה מעדיפים תמיד לעסוק במובן מאליו ולהשביע את רצון הציבור. גם ההפניה לטורו של ורטר על שער "הארץ" מדגישה אספקט אחר של ההתנקשויות: "אחרי החגיגות, הגיע זמן החשבון". הזווית הזו, של הציפייה הדרוכה למתקפת טילים אימתנית מצד "טבעת האש" האיראנית המקיפה את ישראל, היא השלטת גם בכותרות שאר העיתונים.

"כוננות שיא" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום": "ההגנה האווירית בכוננות שיא לירי אפשרי מצפון, מדרום וממזרח", נכתב בכותרת המשנה, למרות שאחת המתקפות הקטלניות מהזמן האחרון, הכטב"מ התימני שפגע בתל-אביב, הגיעה דווקא ממערב. "חמינאי ונסראללה: נגיב באופן קשה על החיסולים שביצעה ישראל בשטחינו. ראש הממשלה שוחח אמש עם נשיא ארה"ב. צה"ל: 'כרגע אין שינוי בהנחיות'", ממשיכה הכותרת.

הצילום שבוחרים ב"ישראל היום" אינו של מראות החורבן שזרעו עד כה הטילים של כוחות הטרור הפלסטינים, הלבנונים, האיראנים והתימנים בישראל, אלא של סוללת כיפת ברזל ישראלית, בלב שדה ירוק פסטורלי.

גם ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" כותרות דומות: "ההמתנה המתוחה לתגובה: נסראללה הודיע על 'שלב חדש במלחמה'" ו"האיום והכוננות", בהתאמה. אולם הן אינן מובלטות. ב"מעריב" חלק הארי של השער תפוס בכותרת על המדליות בהן זכו ספורטאים ישראלים באולימפיאדה, וב"ידיעות אחרונות" הכותרות הראשיות מוקדשות להישג הספורטיבי ולהשפעה של ההתנקשות בהנייה על המשא ומתן לשחרור החטופים הישראלים ברצועת עזה.

הכותרת של "הארץ" היא "צה"ל הודיע שדף נהרג; נסראללה איים: נכנסנו לשלב חדש של המלחמה", אולם התמונה הראשית היא של ענבר לניר ופיטר פלצ'יק, שני הגו'דואיסטים הישראלים שזכו במדליות כסף וארד באולימפיאדה. חלוקה דומה של השער בוחרים גם עורכי ה"ג'רוסלם פוסט", תמונות הספורטאים ולצידה הכותרת "ישראל מתכוננת לתגובה איראנית על ההתנקשויות". באנגלית זה נשמע יותר טוב: "Israel Braces for Iranian reaction to assassinations".

אחרי עשרה חודשים בהם השתנתה תפיסת הביטחון העצמי של הישראלים ללא הכר; אחרי טבח ה-7 באוקטובר, החרבת יישובים בצפון ומתקפת טילים איראנית - ה"המתנה המתוחה" ו"כוננות השיא" הן כבר חצי שגרה, ולפי שערי העיתונים, לא בהכרח מקבלת את מדליית הזהב בתחרות על תשומת הלב.

מבסוטיזם

לתגובה המאופקת של עיתוני ישראל למתקפה הצפויה, מצד כוחות המצויידים בארסנל רקטי שיכול לגרום להרס נרחב ולאבידות רבות, באופן חסר תקדים בהיסטוריה של מדינת ישראל, ניתן לספק מספר הסברים.

אפשר בהחלט לטעון שהיא נובעת מעמדה אחראית שאינה מעוניינת לייצר פאניקה מיותרת ומתאפקת מלטפל באופן טבלואידי אופייני בסיטואציה טעונת רגשות להתפקע. אבל אפשר לתהות גם עד כמה היא נובעת מעמדה שתת-אלוף במילואים גיא חזות, לשעבר מפקד אוגדה בפיקוד הדרום, קורא לה "מבסוטיזם".

חזות מספק את האבחנה הזו בספר חדש, "צבא ההיי-טק וצבא הפרשים: כיצד ויתרה ישראל על צבא היבשה", שב"הארץ" מתפרסמת סקירה שלו פרי עטו של הפרשן הצבאי עמוס הראל.

"המסמך המטלטל ביותר על מצבו של צה"ל והאופן שבו תפקודו הכושל של הצבא אפשר את הצלחת מתקפת הטרור של חמאס ב-7 באוקטובר, כלל אינו מסווג. למעשה, אפשר להשיגו מהשבוע בחנות הספרים הקרובה לביתכם", פותח הראל.

חזות מספק תובנה שכמותה שמענו לא פעם, ולא רק אחרי ה-7 באוקטובר, לפיה בצה"ל "התפתחו שני צבאות. האחד נוצץ ומוביל את הצבא בתחום המבצעי. האחר, אפור ולא רלוונטי, עסוק בעיקר במשימות ביטחון שוטף שוחקות. צבא ההיי-טק וצבא הפרשים". אולם לפי הראל, חזות מטעין לתובנה הכבר שחוקה הזו מטען ראייתי וניתוחי מסיבי.

חזות, כותב הראל, מוצא מכנה משותף בין הזלזול באזהרות דרגי השטח במודיעין מהתקפת חמאס "ובין היחס להכנות מצרים וסוריה למלחמת יום הכיפורים: 'יהירות, זלזול ואמירת 'יהיה בסדר'. יש צבא שלא מפסיק להתאמן וחונה לנו על הגבול, כוחותינו המדוללים הנשענים על מכשול, בתודעה שהוא בלתי עביר ואנשי המודיעין רואים הכל מול העיניים אבל שבויים בקונספציה שהצד האחר לא רוצה במלחמה'".

הקונספציה הזו, ובכך לא עוסקת הסקירה של הראל, הגיעה בחלקה, אם לא בחלקה הגדול, מהדרג המדיני. זאת בשנים שבהן "הדרג המדיני" הפך יותר ויותר לשם קוד לאדם אחד: בנימין נתניהו.

אורן פרסיקו הדגים זאת בסקירה של הדיווח התקשורתי אחרי מבצע מגן-וחץ, המתקפה הישראלית האחרונה שקדמה למלחמת עזה. בעוד מערכת הביטחון הזהירה כי המבצע לא השיג את מטרותיו וחמאס אינו מורתע, נתניהו התעקש על מסר הפוך: המבצע שינה את "משוואת ההרתעה" וחמאס "איבד את התיאבון" (מסריו הודהדו, כמובן, בערוץ 14).

איתמר ב"ז הדגים זאת בסקירה של הקונספציה העקבית של נתניהו לאורך שנים: חיזוק חמאס ושימור שלטונו כערובה להחלשת הרשות הפלסטינית ומניעת פתרון ארוך טווח בגדה המערבית. המסר האסטרטגי הזה הופץ לא רק בתדרוכים ועל-ידי שופרות של נתניהו, אלא גם בהצהרות של נתניהו עצמו (אליהן ניסה להתכחש אחרי ה-7 באוקטובר).

הכפפת המציאות והעובדות לטובת האמונות והדעות אינה רק נחלתו של נתניהו אלא מחלחלת למערכות אחרות. "כתב היד המקורי של הספר", ממשיך הראל, "הסתיים במבצע 'שומר חומות' בעזה, במאי 2021, ובפרשת ה'מטרו', ההפצצה האווירית הכושלת של מערך המפקדות התת-קרקעי של חמאס. צה"ל התעקש להציג את הפעולה כהצלחה גדולה. לכמה עיתונאים נלהבים נמכרו הערכות הזויות בדבר הרג המוני של מחבלים ותבוסה ניצחת שהונחלה לחמאס. בפועל, קרה דבר הפוך.

"התוכנית, שהוכנה בקפידה במשך שנים ונועדה לשמש קלף מכריע נגד חמאס, הופעלה בלא הצדקה. הפיקוד הבכיר חשש להכניס כוח קרקעי למהלך תמרון יבשתי מוגבל, שנועד לדחוק מאות מחבלים למצוא מסתור מתחת לקרקע ואז לפגוע בהם בתקיפה אווירית מדויקת. בלי תמרון, חמאס לא קנה את ההונאה ואנשיו נשארו על מקומם. מחבלים מעטים נהרגו וישראל בזבזה יכולת אסטרטגית.

"חזות אינו חוסך את שבטו ממפקדיו לשעבר. בעיניו הפרשה היא מיצוי מזוקק של פגעי צה"ל בעשורים האחרונים: חשש להפעיל כוחות קרקע ולהסתכן בכישלון או באבדות, חשיבה קבוצתית מסרסת, רוח של 'מבסוטיזם' הצובעת כל התפתחות בפילטר ורוד. כתב - ולא ידע מה ניבא".

לכודים בתעתוע

"גורמים ישראלים מעריכים: בטווח הקצר המו"מ יתעכב, אך בלי הנייה הסיכוי לעסקת חטופים גובר", נכתב בכותרת הראשית על שער "ידיעות אחרונות" המפנה לדיווח של רונן ברגמן. "גורמים המעורבים במו"מ לשחרור חטופים מאמינים כי חיסול יו"ר הלשכה המדינית של חמאס, שמאחורי הקלעים היווה לטענתם מכשול לשיחות, עשוי לקצר את הדרך להסכמות. גם תחושת הסיכון של מנהיגי חמאס מחוץ לרצועת עזה - שעד עתה האמינו שהם חסינים - עשויה לקדם את המגעים".

גם עמוס הראל ב"הארץ" כותב דברים דומים, בשם "ראשי מערכת הביטחון": "אחרי מות הנייה רווחת הסברה כי מנהיג חמאס ברצועה, יחיא סינוואר, יעכב את השיחות - גם כסנקציה על ההתנקשות וגם משום שבמקרה של התלקחות אזורית, תוגשם תוכניתו המקורית, ואין לו שום עניין לחלץ את ישראל מצרה. מנגד, ראשי מערכת הביטחון מעלים טענה הפוכה. לדעתם, אחרי ההתנקשויות חמאס נמצא בנקודת שפל. סינוואר הוא כמעט הגבר האחרון, אחרי שרוב עמיתיו (ויריביו) בצמרת הארגון נהרגו בהתנקשויות".

האם ההתנקשות בהניה מועילה לקידום עסקת החטופים או לא? העיסוק בשאלה הזו מתעתע. הרי עשרת החודשים האחרונים הוכיחו מעבר לכל ספק כי הקמפיין הצבאי של ישראל בפני עצמו, על חלקיו המוצלחים יותר והמוצלחים פחות, לא מספיק על מנת להשיג את המטרה הנכספת: החזרת החטופים ברצועה וייצוב מציאות ביטחונית מאיימת פחות.

הרי אין ספק כי לחיסול של הנייה אין משמעות אסטרטגית, כפי שלא היתה משמעות אסטרטגית לחיסולים קודמים שביצעה ישראל. מדוע בכל זאת העיסוק הזה מגיע לכותרת הראשית של עיתון?

הנה כך מנסח זאת הראל: "אשר לעסקה, הולך ומתבהר כי לראש הממשלה בנימין נתניהו יש סדר עדיפויות משלו. החזרת החטופים אינה עומדת בו במקום מרכזי. נתניהו מעוניין בהמשך המלחמה ברצועה, בלא שינוי בהקצאת הכוחות הפועלים נגד חמאס ובלא נסיגה משני המסדרונות שצה"ל מחזיק בהם, נצרים ופילדלפי. העימות עם חיזבאללה בצפון עודנו בעדיפות משנית אצלו. הוא מבקש שלא להסתבך במלחמה אזורית, ולכן גם לא בעימות מוגבר עם חיזבאללה. המצב בגבול הצפון יכול מבחינתו להישאר סטטי עוד עת ארוכה, למרות האבדות המצטברות והתושבים המפונים.

"הבעיה היא שרק מעט מכל זה נאמר לאזרחים הישראלים. נתניהו ממעט להופיע, ונראה בציבור רק כשאפשר לגזור קופונים על הצלחות צבאיות. ואילו אסונות ותקלות הם עניינים שצה"ל נדרש להסביר. לקקניו כבר אינם טורחים להגן עליו מפני ביקורת על כך. מבחינתם, זו המציאות ושימותו הקנאים. בהצהרותיו, ראש הממשלה מפזר מיסוך מכוון".

הראל מתאר מציאות של תעתוע. מציאות בה העיתונים מחלקים את תשומת הלב בין תחרויות ג'ודו באולימיפיאדה לבין עיסוק בפרטים טקטיים של חיסולי טרוריסט כזה או אחר. כל זאת בזמן שמדינת ישראל נמצאת במצב הביטחוני הקשה ביותר מאז מלחמת יום כיפור ואולי מאז מלחמת השחרור, מול איום שנתניהו עצמו מגדיר כ"קיומי", כשבאופן ברור וחותך האופן בו מנהלת הממשלה את המצב הוא לכל הפחות מחורבן באופן קולוסאלי, כשאזרחים מאילת ועד דן ספונים בבתיהם מפחד אותנטי ממתקפת טילים גיהינומית, כשעשרות ישראלים חטופים ומעונים במרחק של מאות מטרים מכוחות צה"ל, כשהממשלה ממשיכה לקדם רפורמה שמיליוני ישראלים סבורים שהיא הרסנית, כל זה בתוך זירה פוליטית שמתומרנת באופן בלעדי כבר 15 שנה בידי אדם אחד.

הדבר הזה אפשרי משום שעם ישראל לכוד בתודעה כוזבת, היא מונחלת לו ללא הרף דרך שלל רמקולים ושופרות, מנרמלת כל טירוף ומטשטשת בהצלחה אמיתות ברורות ועובדות מציאות. הכוח המתעתע שלה הוא בכך שהיא מרכיבה את בניין השקר שלה מלבנים של אמת או אמת למחצה.

כך יכול נתניהו להשוות בישיבת ממשלה בין ההסתערות של המון מוסת על בסיסי צבא  לבין חסימת כבישים על-ידי מפגינים נגד הממשלה. זוהי אמת: גם כאן וגם כאן הפרו את החוק. אולם במקרה הראשון מדובר במי שעשו זאת על מנת למנוע מעצר של חשודים בהתעללות מינית בעציר ובמקרה השני על מנת למחות נגד השלטון.

זהו הבדל עקרוני שהעמדה הפומבית של הימין, מנתניהו ועד ינון מגל, מודה בו: כל דוברי הימין מצהירים בשפה - רפה יותר או פחות - כי הם מתנגדים לעבירה על החוק מחד (פריצה לבסיסים והתעללות בעצירים) ותומכים בזכות המחאה מאידך. אם כך, על פניו, לא ניתן להשוות בין הפרת החוק הראשונה לשנייה. העובדה שהשוואה זו מתרחשת בכל זאת היא התעתוע.

זהו תעתוע שההשפעה שלו מרחיקת לכת הרבה יותר מהשפעה על דפוסי הצבעה. היא מעצבת מחדש נורמות חברתיות של מותר ואסור. מאחוריה מסתתרת אמונה זוחלת בכך שהפרת החוק אינה רע הכרחי, למשל על מנת למחות נגד צעדים הרסניים של השלטון, אלא היא הנורמה. כך יכול עמית סגל, העיתונאי הישראלי הפופולרי ביותר ברשתות החברתיות ומי שמשדר במונופול מיינסטרים (ערוץ 12), לומר בלי למצמץ כי אינו רואה בעיה ברצח מחבל מנוטרל וממליץ רק "לא להיתפס".

השקר הזה של נתניהו ושופרותיו, המשווה בין המפגינים נגדו לבין מי שמעוניינים להתיר התעללות מינית במחבלים, רוכב על תודעה כוזבת רחבה יותר, זו המאשימה את המתנגדים לפעולות השלטון ("השמאל", "נוחבות קפלן", "אהוד ברק") במתקפת חמאס. הגרסה הקיצונית של השקר הזה מתגלמת בתיאוריית הקונספירציה של "בוגדים מבפנים" על גווניה השונים, אבל גם בגרסה ה"מתונה" שלה היא בדיוק דוגמה לאותו תעתוע הרוכב על שברי אמת.

המפגינים נגד חוקי ההפיכה המשטרית אכן השתמשו בנשק של הפסקת התנדבות שהביא לפגיעה מסויימת בכשירות של חיל האוויר. אויבי ישראל אכן ראו בקיטוב החברתי בישראל חולשה שניתן לנצל. אולם האמת הפשוטה שאין דרך עובדתית לחלוק עליה, היא כי מי שאשמים בקיטוב הם הפוליטיקאים שהצהירו בגאון שהם מתכוונים לאנוס מסכת חקיקה רדיקלית שתשנה את פניה של ישראל. הדבר דומה למי שמאשים ילדה שמנסה להתנגד לניסיון אונס של הדוד, בכך שכנופיית שודדים פרצה לבית בחסות המהומה.

האמת הפשוטה, שאין כל דרך עובדתית לחלוק עליה, היא כי מי שאשמים בהצלחת מתקפת חמאס הם הפוליטיקאים ואנשי הצבא שעיצבו את הקונספציה הביטחונית של ישראל. הרי גם אם אף טייס לא היה מפסיק להתאמן לפני ה-7 באוקטובר, המודיעין עדיין היה מתעלם מהאזהרות, נתניהו עדיין היה ישן וההיערכות האוגדתית בדרום עדיין היתה נותרת כושלת.

ותעתועי הכזב האלו נשענים על תעתוע עוד יותר גדול, והיא שהפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא באמצעות הפעלת כוח והתערבות אלוהית. המציאות העובדתית הפשוטה היא כי הסכמי השלום עם ירדן ומצרים הם ההישגים המשמעותיים ביותר לביטחון ישראל, שכל חיסול מתוחכם ומבצע נועז מתגמדים לידם לכדי כלום.

המציאות העובדתית הפשוטה היא כי הסכמי אוסלו הפכו את ישראל לאימפריה כלכלית בקנה מידה מקומי. האמת העובדתית הפשוטה היא כי בעשרים השנה האחרונות, שברובן שלט נתניהו, הוציאו ממשלות ישראל לפועל מדיניות ימין (כולל ההתנתקות החד-צדדית מהרצועה). מדיניות שהובילה אותנו עד הלום, בכוננות שיא לקראת מתקפת טילים מצד מדינת סף גרעינית וגרורותיה.

למרות כל זאת, נתניהו והימין הפופוליסטי הצליחו להנחיל לציבוריות הישראלית, באמצעות שטיפת מוח בלתי פוסקת, באמצעות שיתוף פעולה פסיבי או אקטיבי של כמעט כלל התקשורת הישראלית, את המוסכמה השקרית, ההפוכה, כאילו כל האסונות והמחדלים הביטחוניים הם באשמת ה"שמאל", מוצר שכבר מזמן לא ניתן למצוא על המדפים במיינסטרים הפוליטי והתקשורתי.

"ההישגים הצבאיים של השבועות האחרונים זקפו מעט את קומתם השפופה של הישראלים", כותב ורטר ב"הארץ", "תחושת החמיצות התחלפה בתקווה. מחר הכל עלול להתהפך, אבל כאן חיים את הרגע". ה"רגע" הזה הוא רגע שאין לו התחלה ואין לו סוף. זהו ההווה המתמשך שאין לו פועל בדקדוק העברי, שאנשים כמו בנימין נתניהו ומשה קופל ייבאו לכאן מאמריקה. זהו הזיקוק של החולשות האנושיות, שהפופוליזם המודרני שיכלל את ניצולו הציני לכדי אמנות. הרגע הזה הוא הרגע שכותרות העיתונים לכודות בו.

"למרות ההצלחות המבצעיות, נתניהו לא מצליח לטפס במנדטים", נכתב בכותרת על שער "מעריב". מחוץ לרגע ישנה המציאות, בה נתניהו וקופל ושותפיהם מהפופוליזם והאוונגליזם הישראלי מדרדרים את ישראל לתהום. האמנות שלהם היא לכידת תשומת הלב בהווה המתמשך שבין הנפילה ועד החבטה בקרקע, ומהחבטה בקרקע ועד לנפילה הבאה.

נתניהו יודע שבחירות יהיו חבטה כזו, שבה הרגע יתנפץ והעובדות ידקרו. הוא הרי לא לוקח לריאות את הסקרים של פילבר בערוץ 14. לכן הוא עושה הכל כדי לדחות את הרגע שבו ה"רגע" ייעלם. זו אמנות מתוחכמת. מאגית. היא דורשת קורבנות אדם. הם מוקרבים במרתפים ומנהרות ברצועת עזה. הם דרוכים בכוננות שיא בתוך מדינת ישראל.

חנפים

הצצה לתרבות התעתוע אפשר למצוא למשל ב"מקור ראשון", עיתון האיכות הדתי-ימני, עם משלב גבוה יותר, גרפיקאים טובים יותר וביקורת קולנוע.

"הכי מייאש הוא היעדר עמוד השדרה המוסרי של חלק מהח"כים בימין", כותב יהודה יפרח, הפרשן המשפטי, "פלט המסרים היחצני שלהם עובד על אוטומט שלפיו חיילים זה טוב ופרקליטות זה רע. הם שכחו שהם נבחרו לכנסת לא כדי להתלהם ולפעול על אוטומט, אלא כדי להפעיל שיקול דעת ולהנהיג. לא יכול להיות, פשוט לא יכול להיות, שח"כים פורצים לבסיס צבאי בשם 'חסינות פרלמנטרית' מבלי שהם בדקו קודם את העובדות, שמעו את גרסת החוקרים, והגיעו למסקנה שאכן נעשה כאן עוול וחובה למחות.

"לא ייתכן שח"כים יעודדו אספסוף המתפרע בבסיס צבאי ומתיז גז פלפל על חיילי מצ"ח. לא ייתכן שח"כית ממפלגת השלטון תעלה 'לנאום' לצד רעולי פנים הצווחים כמו כנופיה מאפיונרית. גם מי שמרגיש שהוא הימין שמימין לימין, חייב לקחת בחשבון את הסיכוי הקלוש שחוקרי מצ"ח הם לא סתם רשעים שחיפשו קורבן לארוחת בוקר, ושהמעצר הזה מוצדק. בטח אם הוא נמנה עם סיעה שרוממות ה"משילות" בגרונה.

"אבל הימים ימי פופוליזם ממאיר. קישוש תשומת לב ציבורית עולה על כל שיקול, ואף ח"כ לא רוצה להפסיד כמה לייקים לחבריו חסרי האחריות. ולעזאזל המחיר הנורא, הפנימי והחיצוני, שישראל משלמת על הכאוס הזה".

דברים כדורבנות. השקפת עולם ברורה שמסרבת לתעתוע. רע הוא רע הוא רע. ללא התנצלויות. אבל יפרח הוא עוף מעט מוזר. הנה מה שכותב חגי סגל, בעל הטור הבכיר והעורך הראשי לשעבר:

"אני הקטן סבור לתומי שיש דברים האסורים לכולם. בעיניי, נבחרי הציבור הימנים ששעטו לשדה-תימן אחרי בשורת מעצר המילואימניקים, כאילו היו נערי גבעות קטינים, הם אסון למדינה ובושה לימין. כך גם השרים שהביעו אהדה מרחוק למתפרצים לתוך הבסיס. תעלולי הרטוריקה שלהם וההשתלחויות הסדרתיות בצה"ל בלתי נסלחים. הם לא למדו כלום ממה שקרה פה מאז עלותם לשלטון, וכבר לא ילמדו. הקטטה עם השמאל הוציאה אותם מדעתם. צורכי החנופה לגרעין ימני מסוים מחניקים אצלם כל שיקול דעת אחר".

אולם מיד ממשיך סגל בתעלול רטוריקה וחנופה לגרעין ימני מסוים: "ועדיין, כדאי שאסא כשר או מי מעמיתיו יניחו בפנינו בהקדם טיוטה של כללי התנהלות אזרחיים במצבי מחלוקת, כך שבהתנגשות הבאה בין שני הצדדים לפחות נדע אם זה אותו דבר או לא אותו דבר".

ולמטה במורד הדרך, הסמכות הרוחנית. "התעללות באסירים חסרי הגנה בכל בית סוהר ועל כל אשמה אינה יכולה להיות הפנים שלנו ולא תעודת הזהות שלנו – לא בעיני אומות העולם, ובוודאי לא בעיני עצמנו ובעיני ילדינו", כותב הרב יעקב מדן, "הדבר נכון גם לגבי אסירי הנוח'בה, וגם לגבי הרוצחים והאכזריים שבהם. התעללות פיזית בחסרי הגנה אינה תעודה הזהות שלנו, נקודה. אילו נגזר על מישהו בעל כורחו להתעלל באסירים, ולא במסגרת חקירת פצצה מתקתקת, או לבחור מנגד לחדול מלהניח תפילין - הייתי אומר לו שעדיף שיחדל מלהניח תפילין".

אבל יש נ"ב: "נ"ב: שכרי על המאמר יהיה אם אזכה לראות איש שמאל המגנה את 'אנשי קפלן' על חסימותיהם".

כיצד יש נ"ב להתעללות באסירים חסרי הגנה, שכדי להימנע ממנה מותר להפסיק להניח תפילין? בלוחות הברית היתה כוכבית? לעשרת הדברות יש נספח שכתב יאיר נתניהו?

עוד כותרות

"הרב אברג'ל: בלית ברירה אקים מפלגה שתתחרה בש"ס", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום", המפנה לכתבה של מרב סבר, "'העסקנים של ש"ס גרים בבתי פאר - ובבתי הספר אין נייר טואלט'. העביר את מוסדות החינוך בנתיבות למערכת החינוך הממלכתי-חרדי".

"פרשת התביעה נסגרת, השאלות במשפט נתניהו נשארות פתוחות", קוראת כותרת לכתבה של יעל פרידסון ב"הארץ". "מה גרם לעדי התביעה לחצות את הקווים, האם תיק 4000 יניב הרשעה במרמה והפרת אמונים, ואפילו מהי ההגדרה של חברות: אלו הסוגיות המחכות להכרעה בתיקי האלפים".

שני האנשים החזקים בצמרת המדינה הם עבריין מורשע ועבריין שטרם הורשע.

שנאת האליטות

תובנה נוספת של תא"ל חזות שמצטט הראל ביחס ל"תחלואי צבא הפרשים" ראויה לתשומת לב מיוחדת מול מוטיבים מרכזיים במתקפה הפופוליסטית על הדמוקרטיה המערבית.

לפי חזות, צה"ל ניגף בפני מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר בשל "תרבות מקצועית ומבצעית ירודה המזלזלת בתורת הלחימה, מפקדים שלא שולטים או שמתעלמים מידע קנוני של היסטוריה צבאית, תרבות תחקיר שלא מקדשת שיפור והפקת לקחים, היעדר אומץ של המפקדים לומר את דעתם, וחסרונו של מפקד 'בנדיט' אחד שהיה מוציא את כל המערכת מהקיבעון המחשבתי שלה.

"בהיעדר תמרון, כוחות היבשה לא הצליחו גם במשימתם היחידה — להגן כראוי על תושבי עוטף עזה. שנים של הגנה סטטית ומשימות אפורות ללא כל יוזמה הביאו לאובדן החדות והדריכות. תרבות הכוננות המבצעית שהיתה פעם קודש בצה"ל נשחקה עד דק. בדיוק כמו שחקן ספסל שמתבקש לעלות למגרש ואז מתגלה שהוא לא בכושר".

הפופוליזם שהתעצב בשולי המפלגה הרפובליקאית בארה"ב וכבש אותה לגמרי בחסות טראמפ, יובא לישראל בחסות ארגונים שצמחו בעיקר בציונות הדתית (פורום קהלת הוא המוכר מביניהם) ועל כנפי מכונת הרעל שבנה נתניהו בעיקר באמצעות הרשתות החברתיות (וכלי תקשורת שעמדו לשירותו: בתחילה "ישראל היום" וכיום ערוץ 14, לצד כלי תקשורת קטנים יותר ואנשי תקשורת שנשתלו בתקשורת המיינסטרים).

שתיים מהעמדות החשובות ביותר באידיאולוגיית ההרס הפופוליסטית היא שנאת האליטות וההערצה למנהיג. שתיהן, כמובן כרוכות זו בזו. שנאת האליטות, המוכרת גם כתיאוריית הקונספירציה על ה"דיפ סטייט", נועדה לייצר אויב דמיוני (תפקיד שלאורך ההיסטוריה מילאו פעמים רבות היהודים), כזה שניתן להטיל עליו את האשמה לכל מחדל וכישלון של המנהיג.

השנאה הזו משמשת גם כגורם מגייס של ההמון, המוסת נגד "הפקידים" - ממערכת המשפט ואכיפת החוק ועד לצמרת צה"ל וגופי הביטחון. כך נוצר מצב בו כינויים כגון "אנשי מקצוע" או "מומחים" הפכו לשמות גנאי ביקום המשתרע מהטלגרם של יאיר נתניהו, דרך הטור של רן ברץ ב"מקור ראשון" ועד לתוכנית "ריקלין וסג"ל" בערוץ 14. מאידך, המנהיג הוא לעולם לא אחראי, תמיד קורבן של כוחות נעלמים - אותן אליטות של "מדינת העומק".

האופי הדואלי הזה של המנהיג הפופוליסטי: מחד קורבן חבוט ומאידך משיח והנציג האותנטי והיחיד של העם האמיתי ושל אלוהים עצמו - הופכים אותו גם לחסין מביקורת, ולמעשה, למי שאסור למתוח עליו ביקורת. למעט תקופה קצרצרה אחרי ה-7 באוקטובר, בשנים האחרונות נדיר למצוא התבטאות שלילית, אפילו מתונה, נגד נתניהו במרחב שיח עצום הפונה למיליוני ישראלים: מערוץ הווטסאפ של "מלוכדים ניוז" וחשבונות הטוויטר של חברי קואליציות נתניהו ועד לאמצעי תקשורת ההמונים שבבעלות מרים אדלסון ויצחק מירילשווילי.

השנאה והבוז השיטתיים למומחים ואנשי מקצוע, הנשענים על ניסיון ובחינה של עובדות, יוצרים ואקום שמתמלא בערכים אחרים: נאמנות, צייתנות ועדריות. מי שמחליף את המומחים ואנשי המקצוע הם כוהנים - פוליטיים, דתיים ותקשורתיים.  ובמילותיו של חזות: "תרבות מקצועית ומבצעית ירודה המזלזלת בתורת הלחימה"  (באופן אירוני, אחד הארגונים הפופוליסטיים בישראל נקרא "תורת לחימה"), ו"היעדר אומץ של המפקדים לומר את דעתם" (כשהיא סותרת את זו של המפקד).

את אותה אבחנה ניתן להצמיד למפלגת הליכוד או לתוכנית "הפטריוטים": כשאחד הפאנליסטים המרכזיים העז לבקר באופן חריג את נתניהו, הוא התנצל על כך אחר-כך בשידור. ינון מגל, מנחה התוכנית, חשף כי נתניהו עצמו התקשר אליו וגער בו על פליטת הפה של הפאנליסט הסורר.

טפשויות

נחום ברנע, במפגן דביליות יוצא דופן, מציע בטורו במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" כי האיראנים ישמידו את מטוס ראש הממשלה.

דני זקן מקבל עמוד ב"ישראל היום" כדי לקבוע שהתימנים הורתעו בגלל התקיפה בנמל חודידה, חיזבאללה הורתע בגלל חיסול שוכר וחמאס הורתע בגלל חיסול הנייה. אפשר להוציא לפנסיה את מערכי המודיעין ומכוני המחקר, האורקל ממעלה החמישה אמר את דברו.