הפגנת אנשי ימין, אתמול ליד ירושלים (צילום: אביר סולטן)

איומים ותחינות

"לחץ" היא הכותרת הענקית של "מעריב", ביום המצטיין בכותרות ענקיות בעיתונים. הלחץ הוא זה שמפעיל נשיא ארצות-הברית ברק אובמה על ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. כותרת המשנה לראשית על השער של הדיווח של מיה בנגל: "ארה"ב מאיימת: צמצום התמיכה בישראל באו"ם, אם לא יוקפאו ההתנחלויות"; "נתניהו הצהיר בכנסת: אי-אפשר לעצור לגמרי את החיים ביהודה ושומרון"; "גורמים מדיניים מאשימים: 'אובמה רוצה להפיל את הממשלה ולהכניס את לבני'".
האיום האמריקאי מגיע גם לכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", שהיא פשוט "האיום האמריקאי". ב"ישראל היום" זוכים "הגורמים המדיניים" מ"מעריב" לשדרוג אל הכותרת הראשית עצמה, שמובאת, כנהוג ב"ישראל היום", בתוך מרכאות: "גם אובמה צריך לכבד הבטחות". הדוברים ("מקורות מדיניים") מכוונים להתחייבויות של הנשיא בוש "לבנייה בגושי התנחלויות".

עזרה מהשמאל

"השמאל תידרך את הממשל?", תהה אתמול "ישראל היום" בכותרת בעמ' 5. הכתבים מתי טוכפלד וגדעון אלון ציטטו ביקורת של יו"ר הכנסת ושל ח"כים שנמתחה על ארגוני שמאל המתדרכים את פקידי הממשל האמריקאי בנוגע לבנייה בהתנחלויות ועוד.

מעניין לראות את הבדלי הגישה בין העיתונים  בישראל, שכן מה שמוקצה מחמת מיאוס בעיני אחד, הוא מצווה בעיני השני: "הארץ" מנהל כבר כמה שבועות קמפיין הקורא לאמריקאים ללחוץ על ממשלת נתניהו לבצע את המדיניות המועדפת עליהם (כלומר, על אובמה ועל "הארץ"). ב"ישראל היום" יכולים להתנחם במאמרים כמו זה של משה ארנס, המתפרסם היום ב"הארץ" ("ומה הפתרון שלך?"), ומסתיים כך: "יש, אם כן, לחסל את הטרור הפלסטיני לפני שניתן לבחון ברצינות את ארבעת הפתרונות. כרגע, פתרון 'שתי המדינות' הוא פנטזיה. עובדה זו תתברר במוקדם או במאוחר גם לברק אובמה".

הדחות יפות

"אין הדחות יפות", כותב היום סמי פרץ, עורך "דה-מרקר" היומי, בכותרת טור שלו שמתפרסם בשער העיתון. זה, כמובן, אינו נכון. יש הדחות יפות, וב"דה-מרקר" חושבים שהדחתו של דני דנקנר, יו"ר בנק הפועלים, בתום מאבק מתוקשר ועקוב מעניבות עם בנק ישראל, היא בדיוק כזו: הדחה יפה. עובדה, לרגל ההדחה הוציאו ב"דה-מרקר" מהמגירה המיוחדת בחדר הגרפיקה את הכפתור האדום, זה שחרוט עליו באותיות עטויות עור נמר: "מסיבה!!!!!", וכשלוחצים עליו הכל גדל: הפונט של הכותרת בת המלה האחת, "הודח" מתנפח ומתנפח, ותמונתו של דנקנר המודפסת על השער גדלה וגדלה, עד שרק חלק מפניו נדחק לעמוד השער, אף שהן מתוחות על מחצית מאורכו.

הידיעה הזו מרעישה כל-כך, עד שהיא דוחקת אל גג השער כותרת מרעישה אחרת: "רשות ההגבלים: מנכ"ל שופרסל אפי רוזנהויז פגע בתחרות בשוק וצפוי לעמוד לדין". זו החלטה עריכתית הגיונית, הרבה יותר מזו של מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות", "ממון", שבחר להתעלם לגמרי(!) מהדחת דנקנר. גם בעיתון הכלכלי של "ידיעות אחרונות", "כלכליסט", קובעים שיש משהו חשוב יותר מההדחה: הכנס שמארגן העיתון ויתקיים היום. "היום!" היא הכותרת, באותיות ענק. לא, באמת, ענקיות ממש.

במוסף "עסקים" של "מעריב" וב"ישראל היום" ההדחה מגיעה לשער וממוסגרת באופן חיובי. "טובת הבנק הכריעה: דנקנר פורש מהפועלים", מבשרת הכותרת של "מעריב", ו"ניצחון לנגיד: דנקנר הולך", קובעת זו של "ישראל היום" (כותרת הטור של מרדכי גילת: "דנקנר הניף דגל לבן").

סיכום המאורעות: "פשרה בין בנק ישראל לשרי אריסון: דני דנקנר יתפטר, ויאיר סרוסי ימונה לסגן יו"ר עד למינויו ליו"ר קבוע. בתום ישיבה סוערת אישר הדירקטוריון: צבי זיו יעזוב בתוך כמה ימים וציון קינן ימונה למנכ"ל" (כותרת המשנה בכפולה הפותחת של "דה-מרקר"). אגב, שמו של סרוסי לא הוזכר ברשימות המועמדים הרבות שהרכיבו העיתונים הכלכליים, ללמדך שהכינוי "בורסת שמות", שבו נוהגים להשתמש בדיווחים מהסוג הזה, הוא מדויק. ועוד ללמדך, שהמלה "בורסה" בשימושה בשפה היא ביטוי לניחוש ואחיזת עיניים.

עם סיומה של הפרשה (לעת עתה; עוד לא למדנו מה היו הטענות של המפקח והנגיד לבנק), את מי מכתירים העיתונים כאשם? ל"דה-מרקר" אין שאלה בכלל. "הבעיה האמיתית היא שרי אריסון", קובעת כותרת המאמר של מירב ארלוזורוב. מסקנה כזו מובלעת גם בטור הפרשנות של יהודה שרוני ב"מעריב". שרוני מדווח גם כי אריסון צפויה למשוך את התלונה שהגישה למבקר המדינה נגד הנגיד פישר.

ידיעה כלכלית אחרת, מרעישה פי כמה וכמה, מקבלת תשומת לב מזערית הרבה יותר: פשיטת הרגל של חברת הרכב ג'נרל-מוטורס והלאמתה על-ידי ממשלת ארה"ב. "אתמול זה סוף-סוף קרה", נכתב בכותרת דיווח בטור צד בעמ' 9 של מוסף "ממון", "הממשל האמריקאי השתלט על ענקית הרכב הקורסת תמורת סיוע של 30 מיליארד דולר".

ואם כבר כלכלה: בעמודי הדעות של "הארץ" מדמה נחמיה שטרסלר את ראש הממשלה בנימין נתניהו למי שמאיים ברובה שאין בו כדורים. נתניהו מאיים על חברי סיעתו ושותפיו לקואליציה כי יפרק אותה אם לא יצביעו בעד התקציב, אולם הם יודעים שלא יעשה כך, כותב שטרסלר, ומוסיף את המלה הכתובה על התג שהצמידו הפובליציסטים בקולר חשמלי לגרונו של נתניהו: "לחיץ". שטרסלר מסתכן גם בחיזוי העתיד ביחס למה שהוא אולי הסעיף הכי מתוקשר בתקציב: חברי הקואליציה יצביעו בעד הטלת מע"מ על פירות וירקות בקריאה הראשונה, אולם יתנגדו לו בשנייה ובשלישית, קובע שטרסלר. נראה.

חברים מספרים על דודו

דודו טופז מגיע גם היום לשערי כל העיתונים, ואף כובש את הכותרת הראשית של "ישראל היום". האם זה משום שלפי החשד הזמין גם תקיפה של עורך העיתון עמוס רגב לאחר שהלה סירב לפרסם מדור בחתימתו, או משום שהעיתון החליט בשבוע שעבר שלא להשתתף בחגיגת חשיפת שמו של טופז והוא נזקק כעת לפיצוי רגשי? הכותרת, בכל אופן, היא סנסציונית במידה שתספק פיצוי כזה די והותר: "50,000 שקל לראש".

רגב כותב טור ובו הוא מספר כיצד זכה לאבטחה צמודה של המשטרה במשך שבוע ימים. רגב גם כותב כי המניע לכך שהעיתון בעריכתו לא פירסם את החשדות כלפי טופז גם כשהלה התוודה עליהם בכל כלי תקשורת אחר אינה מעורבותו של רגב עצמו בפרשה או של הפרשן הבכיר של העיתון דן מרגלית (שבתו הותקפה), אלא משום שבחר "לעמוד על קוצו של יו"ד" ולכבד את צו איסור הפרסום. אלא שההחלטה של רגב אינה עמידה על קוצו של יו"ד, אלא ממש התנדנדות מסוכנת.

הרבה טקסטים נכתבו ביממה האחרונה על דודו טופז, רבים מהם יכולים לזכות במקום מכובד בתחרות "הטקסט הטיפשי ביותר שנכתב על דודו טופז ביממה האחרונה". התבטאות אומללה אחת מופיעה היום במאמרו של יונתן שם אור בעמודי הדעות של "מעריב": "הפשע האמיתי של דודו הוא לא האלימות. זה נורא, בטח, אבל מכות זה עניין יומיומי. כאמן, כיוצר, חטאו הגדול הוא התקיעות. טופז היה פוני של טריק אחד. הוא לא ידע לפרוש, והוא גם לא ידע להמציא את עצמו מחדש".

יוסף בלכר, אחד הכותבים במדור המכתבים למערכת של "ידיעות אחרונות", מזכיר היום עוד גילוי אלימות של טופז, שחמק, כמדומני, מכותבי הכרוניקות של אתמול: במהלך ביקור במסעדה מרח טופז גלידה על פרצופו של המלצר כדי לשעשע את בנו. גם יוסי גורביץ', בבלוג "החברים של ג'ורג'", כותב על גילוי אלימות של טופז שנשמט מהזיכרון:

"משלל הפרשיות של טופז שצוטטו עם מעצרו נשמטה אחת. בינואר 2009, בבלוגו, שירבט טופז כתב שטנה עילג לאחמד טיבי. זה היה במהלך המלחמה בעזה. בין השאר כתב לו טופז: 'אם אתה לא רואה את זה [את צדקתה הבתולית של ישראל; י"ג], אז אני אוציא לך את העיניים כדי שתראה!!! למרות שהייתי אצלך בבית ולמרות שאתה דוקטור'. נשמע מאוד דומה למה שהוא אמר לשניצר. ובכל זאת, דווקא האיום לעקור את עיניו של חבר-כנסת ערבי – דווקא הוא לא הוזכר. הלוואי שזה היה מקרה".

ב"הארץ" הלכו לסוס עצמו, והם מפנים מהשער לכתבה בחלק ב' שכולה ציטוטים מהאוטוביוגרפיה של טופז שיצאה לאור ב-1992. הדמות המצטיירת מן הציטוטים המעטים שנבחרו היא של מגלומן.

חברים מספרים על אהוד

"ידיעות אחרונות" אינו עיתון ביקורתי. לכאורה, יש בקביעה הזו משהו מוזר. "ידיעות אחרונות" הרי מצטיין בהעלאה על המוקד, בהתלהמות ובליבוי יצרים. רק אתמול הדגים העיתון כיצד הוא מבצע לינץ' פרוע בבדרן החשוד בתקיפה, דודו טופז. אלא שכשהדברים מגיעים לביקורת, כלומר, בחינה מדוקדקת של התרחשות או התנהלות וקביעת דעה נחרצת ביחס לפסול שנמצא בה – "ידיעות אחרונות "הוא פודל מגרגר. במיוחד הדברים אמורים בהתרחשות או התנהלות הנוגעות לאדם רם מעלה או לעניין עקרוני בעל חשיבות. זהו אינו אותו "קור רוח" של "הארץ" שכתב עליו כאן אתמול חנוך מרמרי, אלא במקרה הטוב גישה הישרדותית, משמרת, ונטייה פשרנית לסטטוס-קוו שלא יפריע לעסקים, ובמקרה הרע – עמדה המופעלת משיקולים זרים.

דוגמה לכך היא הכתבה הפותחת היום את המוסף היומי של העיתון, "24 שעות", ועניינה, כדבר הכותרת, "האזרח אולמרט" (איתמר אייכנר ועופר פטרסבורג). ההפניה בשער, "חוזר להיות אהוד", מלמדת על התוכן: כתבת תדמית חנפנית למי שהיה ראש ממשלה שנוי במחלוקת (לא ב"ידיעות אחרונות") והוא כעת אזרח פרטי שנוי במחלוקת – מי שהמדינה מממנת חלק מההוצאות הכבדות של שכירות משרדו המפואר ושכר עוזריו, בעוד הוא מכניס לכיסו ממון באמצעות חברה שפתח כדי למנף את הקשרים שצבר בשירות הציבור לטובת עסקאות של חברו היהלומן.

אפשר גם אחרת. הנה לדוגמה הכתבה שהתפרסמה רק שלשום ב"מעריב", בחתימת גלי גינת וליאת שלזינגר, ועוסקת באותו נושא עצמו ("כשאולמרט פגש את שטיינץ"). אבל האם ייתכן שדווקא "מעריב" חוטא כאן בחטא של פופוליזם ורדיפה, ואילו "ידיעות אחרונות" מציג איפוק וגרסה מאוזנת? אולי, למה להיות רעים? הנה, גם ב"ידיעות אחרונות" יש גילויים עיתונאיים: אולמרט מחבב במיוחד את קפה ג'ו וקפה עטרה במבשרת-ציון, והשחקן דב נבון אמר כי עוד נתגעגע אליו. בחיי.

המשכתבים של "הארץ"

גדי טאוב מציע בבלוג שלו את הגרסה הלא ערוכה של מאמר של יפעת ארליך שהתפרסם שלשום ב"הארץ", בתגובה למאמר של גדעון לוי. ארליך ולוי (וגם טאוב) משתתפים בתוכנית הצעקות "מועצת החכמים" בערוץ 10, גלגולה של "פופוליטיקה" המנוחה. ארליך, נציגת הימין, הזמינה את חברי התוכנית ובהם לוי, נציג השמאל הקיצוני, לביקור בביתה בהתנחלות עופרה (אגב, מדוע ההרכבים בתוכניות מן הסוג הזה כוללים בדרך כלל נציגים מקשת פוליטית שרגלה האחת, הארוכה, נטועה בקצהו של מחנה השמאל, ורגלה האחרת, קצרה ומידלדלת, נטועה במרכזו של מחנה הימין?).

לוי פירסם ב"הארץ" מאמר ובו רשמיו מהביקור ("יופיו של החטא"). המאמר, כפי שניתן לנחש, לא היה משב מילולי של רוח זכה על פניהם של המארחים. ארליך, כאמור, השיבה ("מבעד לערפילי השנאה") והאשימה את לוי בשנאה לא רציונלית למתנחלים באשר הם. טאוב פירסם את הגרסה הלא-ערוכה בבלוג שלו וכתב כי השנאה דווקא רציונלית בהחלט. מעניין להשוות בין הגרסאות, זו שהתפרסמה בבלוג וזו שהתפרסמה ב"הארץ": היא מלמדת משהו על הרגישויות של עורכי "הארץ", אבל גם על כשרון המשכתבים שלהם.

מן הנעשה בצד הפלסטיני

מאמר המערכת של "הארץ" ("משטרת תרבות בירושלים") מתייחס לאירוע שקרה כבר לפני יותר משבוע: פשיטת שוטרי מג"ב על אירוע הפתיחה של פסטיבל הספרות הפלסטיני במזרח ירושלים. השוטרים פיזרו את המשתתפים, ובהם סופרים ידועים מן העולם, משום שפעילות כזו של הרשות הפלסטינית אסורה בירושלים על-פי הסכמי אוסלו. המאמר קורא שלא לאכוף את הוראות ההסכם וטוען כי אכיפתו גורמת לישראל להיראות כ"קלגסית תרבות". בשבוע שעבר כתב כאן חנוך מרמרי ברוח דומה ("כוח התרבות, תרבות הכוח"):

"הקורא הישראלי לא קיבל מן העיתונות שלו די מידע כדי שיוכל לדון בשאלה אם ישראל נוהגת נכון כשהיא מסתמכת בנוקדנות כה נוקשה על סעיף מהסכם, או שזו טעות מדינית, הומאנית ותדמיתית גם יחד. אבל עוד לפני הוויכוח כיצד לנהוג בהפרות פלסטיניות של הסכמי אוסלו כשהמדובר באירועי תרבות, נכון היה לדווח על הפסטיבל עצמו, על משתתפיו ועל המתרחש בו. למרבה הצער, מתברר כי פסטיבל תרבות פלסטיני שנפתח, במקרה, בדיוק ביום שבו נפתח פסטיבל ישראל אינו מעורר כל עניין בקרב אנשי התרבות שבינינו. אפילו 'הארץ', שנוהג להתעניין בנעשה בצד הפלסטיני, נתן את שני דיווחיו בעניין כיוצא ידי חובה, ללא כל הדגש או הקשר".

ענייני תקשורת

לי-אור אברבך מדווח במוסף "עסקים" כי "בתום פגישה 'עצובה ועגומה' עם נציגי הרשות השנייה, קיבלו אנשי הערוץ ארכה של שבוע להציג בטחונות, בטרם יפורסם מכרז חדש". לפי אברבך, בכירי הערוץ לוחצים על שר התקשורת משה כחלון לקדם חקיקה שתמחל על חובותיהם.

דרור גלוברמן כותב היום בעמודי הדעות של "מעריב" על זכויות יוצרים ועל מוזיקאי הרשת קותימן ("גנבים עם שליחות תרבותית"): "נכון שחלקנו שוברים זכויות יוצרים ועוברים על החוק. אבל אם נזכור שזכויות היוצרים נולדו בכלל מתוך רצון להגן על האינטרס הציבורי הכללי, במטרה לאזן בין התגמול ליוצר ובין השימוש של הציבור כדי לקדם את היצירה וההמצאה – נגלה שעכשיו הציבור הרחב דווקא יוצא נשכר מרמיסת זכויות היוצרים". אצלנו כתב תומר ליכטש על קותימן, האיש והתופעה, מזווית אחרת.

נמשך הפרסום לסדרת הטלוויזיה "מסודרים" בעמודי המערכת של "דה-מרקר". היום: דיווח על המלצתו של תומר לוי (השחקן אסי כהן) להשקיע במניות הערק. הקמפיין הזה, שבמסגרתו מפרסם העיתון ידיעות וכתבות פיקטיביות בכיכובן של דמויות מהסדרה כאילו היו אנשים אמיתיים, לא עורר מספיק ביקורת, אולי בגלל הרוח המשחקית שמנשבת מהסדרה הקומית. זאת למרות שנחצה כאן קו אדום, עבה ושמן. יובל דרור כתב כאן אתמול על זווית אחרת של הנושא.

ידיעה בעמוד הביזאר של מוסף "24 שעות" ("24 לילות", לא לבלבל עם מדור הביזאר "מסביב לעולם", המופיע בעמוד הבא) מוכתרת בכותרת "סוזן בויל התמוטטה". הידיעה הקצרה, של מודי קרייטמן, מסתיימת כך: "אם תחלים בויל במהרה מההתמוטטות, צפוי לה בכל זאת עתיד מבטיח, כולל חוזי הקלטות והופעות שיכניסו לה ממון רב".