יש פרשיות שביום רגיל היו מעוררות עניין מסוים, ויכוח בוודאי. אבל בשבוע שבו העיתונות עוסקת במעלליו של הרוצח הסדרתי שפרץ לתודעה, בשחזור הרצח של רוז פיזם, בגל השמועות שלפיהן בדרן נודע היה מעורב בתקיפת אנשי התקשורת, ברצח ובנסיון התאבדות על רקע הקיבוץ המתפרק – גם לפרשיות ראויות לתשומת לב אין כל סיכוי. זו היתה סערת פלילים שלא זכורה כמוה, שחברו בה כל מרכיבי הדרמות השונות, טענו זו את זו באנרגיות אדירות ויצרו פיצוץ אקסטטי. כמי שחווה את שבוע הריגושים העז, קרא כל מלה והעסיק את עצמו יום ולילה בלעיסת המידע ועיבודו, אין לי כל טענה על עוצמת הכיסוי של הפרשות השונות. אם אלה אינן ראויות למלוא הווליום, אז מה כן?
ובכל זאת, ממרחק יום-יומיים אני תוהה, הלום ייסורי התפכחות, מה נשאר מכל זה? מן הבנאליות של מעשי הרצח חסרי הפשר, מהסקרנות הריקה, מן
הזיכוך שבמציאת הפתרון לחידה הישנה – פתרון שמוכיח מי ומה, אבל לעולם לא יוכל להסביר למה. נראה שכל הריגוש הזה לא העשיר בתובנה כלשהי על עצמנו או על העולם. חוץ מהרהור קטן על הכמיהה הנוגעת ללב של הבדרן לשעבר לתשומת לב, ומהרהור חתרני מעט על הכמיהה שלנו לנורמליות: פתאום מתברר שכדי להיות עם ככל העמים, גם אנחנו זקוקים לרוצח סדרתי משלנו. ועכשיו, כשסוף-סוף נמצא מועמד, ההישג מהול באכזבה. זה הכל? ציפינו ליותר. אם לא חניבעל לקטר מן הקריות או ג'ק המרטש ממישור החוף, שיהיה לפחות בחור מתוחכם מיישוב קהילתי מבוסס ויזכיר במשהו את הסדרתיים של פטרישיה קורנוול או הנינג מנקל.
ייתכן שלא הייתי מגיע כלל לידיעה הקטנה ב"חדשות תרבות ובידור" בעמ' 15 של "הארץ" מאתמול (27.5.09). אבל כיוון שככל קורא מורעב בלעתי את מונולוג ההתנערות של טופז מהנסיונות לקשור אותו לשירה מרגלית, צדה עיני את הידיעה הצמודה לזנב המונולוג המשונה של הבדרן: יוצא מונטי פייתון, מייקל פאלין, מכריז בנעילת פסטיבל הספרים הפלסטיני: "העט חזקה מן החרב". וכיוון שאני מחבב את פאלין ומוקיר את פועלו לא רק בחבורה המופלאה ההיא, אלא גם בסדרות המסע שלו, המיוחדות לא רק בסקרנות הבלתי נדלית לאורחותיו של המין האנושי, אלא גם באהבת האדם שקורנת מהן, צללתי לידיעה שבישרה על ביקורו באזורנו.
הפסטיבל שלא היה
מתברר כי בעיצומו של השבוע האחרון, האטומי, הקרימינלי, הפסיכופטי, הסלבריטאי, נערך בירושלים המזרחית אירוע בינלאומי צנוע, "הפסטיבל הפלסטיני השני לספרות", בחסות המועצה הבריטית ואונסק"ו, ובו התארחו סופרים מקומיים ו-17 סופרים מן העולם. אף כי זוהי ידיעה של מיה סלע, הכתבת לענייני ספרים ומו"לות, זוהי ידיעה מדינית: סיפור פיזורו של אירוע פתיחת הפסטיבל.
מתברר כי הפסטיבל נועד לנדוד בין ערי הגדה השונות, כדי להקל על הציבור הפלסטיני המוגבל בתנועה להשתתף בו. אבל כבר בערב הפתיחה, שנערך ביום ראשון בתיאטרון אל-חכוואתי במזרח ירושלים, זכו משתתפיו לביקור של חיילי מג"ב חמושים, שמסרו למארגנים הודעה על סגירתו. הפסטיבל נדד אפוא לגן של מרכז התרבות הצרפתי הסמוך, והמסולקים ציידו את העיתונות (הבריטית בעיקר) בתובנות על טיבו של שלטון הכיבוש הישראלי.
רפיק חוסייני, ראש לשכתו של אבו-מאזן, אמר: "זה אירוע תרבות. אין כאן טרור, אין אף אחד שיורה, זהו רק אירוע תרבות, הישראלים יוצרים את האויב לעצמם". מייקל פאלין צוטט כאומר ל"אינדיפנדנט" הבריטי: "הצלחנו לומר את מה שרצינו לומר, וזאת ההוכחה שכוח התרבות גדול מתרבות הכוח". הידיעה אכן הופיעה ב"אינדפנדנט", בטור "פנדורה", המקבילה הבריטית ל"ציפורה", וייחסה את הדברים לפאלין, תחת הכותרת "פאלין משחיז את עטו מול הצבא הישראלי". אבל מה"גרדיאן", שגם הוא דיווח על האירוע, מתברר שדווקא הסופרת המצרייה אהדף סווייף אמרה זאת בנאומה, בצטטה את אדוארד סעיד.
כיוון שבידיעה דיווח על סיומו של הפסטיבל, חיפשתי את הדיווחים על פתיחתו. דפדוף שיטתי בעיתוני השבוע העלה ממצאים אחדים בלבד. בעמודי הדעות של "ידיעות אחרונות" כתב על כך שאנן סטריט, שלמד על סגירת הפסטיבל מיוטיוב. ב"הארץ" של יום שני, בתחתית עמ' 3, הופיעה ידיעה מאת יהונתן ליס, הכתב לענייני ירושלים, שלפיה משטרת ירושלים סגרה את אירוע הפתיחה של פסטיבל הספרות הפלסטיני בתיאטרון אל-חכוואתי בצו של השר לבטחון הפנים (יצחק אהרונוביץ').
שוטרי מג"ב מפזרים את פסטיבל הספרים הפלסטיני (צילום מתוך סרט המתעד את הפיזור)
על-פי ליס, הפסטיבל נערך במסגרת "אירועי הכרזתה של ירושלים כ'בירת התרבות הפלסטינית'". ה"גרדיאן" מציין שירושלים נבחרה כ"בירת התרבות הערבית" לשנה זו על-ידי הליגה הערבית. ליס מבהיר כי על-פי הסכמי אוסלו, כל פעילות של הרשות הפלסטינית בירושלים אסורה, וכי המשטרה מקפידה למנוע אירועים דומים. כך סגרה המשטרה בעת ביקור האפיפיור מרכז תקשורת שהקימו הפלסטינים באחד מבתי-המלון בעיר. ה"גרדיאן" מדווח כי ישראל אסרה גם לקיים תהלוכת ילדים לציון ההכרזה.
בכינוס דיבר גם סופר הפשע השבדי הנודע הנינג מנקל, שקרא אל מאזיניו: "אל תאבדו תקווה, מה שהופך אותנו לבני-אנוש הוא יכולתנו לקיים דיאלוג". על-פי ה"גרדיאן", מנקל השווה את הפשיטה המשטרתית על הכנס לחיים בדרום-אפריקה תחת משטר האפרטהייד.
משתי הידיעות הקצרות הללו, ומן התהודה שחוללו בעיתוני בריטניה, אפשר להבין שישראל פועלת בשיטתיות ובכוח נגד כל אירוע תרבותי במזרח ירושלים המיוחס לרשות הפלסטינית. אבל הקורא הישראלי לא קיבל מן העיתונות שלו די מידע כדי שיוכל לדון בשאלה אם ישראל נוהגת נכון כשהיא מסתמכת בנוקדנות כה נוקשה על סעיף מהסכם, או שזו טעות מדינית, הומאנית ותדמיתית גם יחד.
אבל עוד לפני הוויכוח כיצד לנהוג בהפרות פלסטיניות של הסכמי אוסלו כשהמדובר באירועי תרבות, נכון היה לדווח על הפסטיבל עצמו, על משתתפיו ועל המתרחש בו. למרבה הצער, מתברר כי פסטיבל תרבות פלסטיני שנפתח, במקרה, בדיוק ביום שבו נפתח פסטיבל ישראל אינו מעורר כל עניין בקרב אנשי התרבות שבינינו. אפילו "הארץ", שנוהג להתעניין בנעשה בצד הפלסטיני, נתן את שני דיווחיו בעניין כיוצא ידי חובה, ללא כל הדגש או הקשר.
ייתכן שאני קשוב במיוחד לנעשה בתיאטרון אל-חכוואתי מפני בשעתו סיקרתי את אחת ממי יודע כמה סגירותיו. זה היה בימים שבהם שימשתי כתב במהדורת סוף השבוע של "חדשות", וכך נראה צו הסגירה שהעתקתי אז מטופס שהודבק אל דלת האולם:
"בתוקף סמכותי על פי תקנה 129(1)(ב) לתקנות ההגנה (שעת חרום) והואיל והנני סבור כי הדבר דרוש להגנתה, לשלומה ולביטחונה של מדינת ישראל, אני מצווה בזה על כל המחזיקים באולם תיאטרון 'חיכוואתי' בירושלים בו עומדות להתקיים אסיפות של ארגון המחבלים הקרוי החזית העממית לשחרור פלסטין, הכוללות אסיפת נשים של הארגון, ואסיפה של הארגון נגד המשא ומתן בין משלחת פלסטינית לבין משלחת ארה"ב, כי יסגרוהו על כל השערים והדלתות המובילים אליו".
על הצו חתום אמנון שחק, אלוף פיקוד המרכז. התאריך: 26 ביולי 1985.