העיתונאים לא השתנו

נתניהו צלח את דיוני התקציב (בממשלה) בשן ועין, ולפניו המבחן המדיני הראשון בקדנציה: הפגישה עם נשיא ארצות-הברית ברק אובמה. בעיתון "הארץ" מציירים תמונה לא מחמיאה של נתניהו לקראת הביקור, ומספקים תמורת 14 שקל בלבד שירותי ייעוץ לראש הממשלה באשר לתוכן הדברים שעליו לומר לאובמה. "סקר 'הארץ': 52% מהציבור אינם שבעי רצון מתפקודו של ראש הממשלה", מבשרת הכותרת הראשית של העיתון. ההכוונה נמצאת בכותרת המשנה: "57% מהישראלים אומרים לנתניהו ערב צאתו לבית הלבן לפגישה עם נשיא ארצות-הברית אובמה: עליך להסכים לפתרון שתי מדינות לשני עמים", ויש גם עקיצה: "שליש מהציבור סבור שנתניהו ראש ממשלה פחות טוב מאולמרט".

המסקנה העיקרית של יוסי ורטר, הכתב הפוליטי של "הארץ", האמון בדרך כלל על ניתוח הסקרים שמזמין העיתון: "הנתונים [...] מצביעים על תופעה שחייבת להדליק אור אדום בלשכת נתניהו: השחיקה שחלה במעמדו מהירה מאוד". השחיקה הזו, לפי הניתוח של ורטר את הסקר, אינה בגלל מעשיו, החלטותיו או מדיניותו של נתניהו, אלא בגלל אופן התנהלותו. במלים אחרות, בגלל לקויות בצד התדמיתי, החיצוני, של הצעדים שנקט. ייתכן שזו מסקנה נכונה, אולם היא מצביעה על מה שמאוס כל-כך בסקרים, במיוחד כשהם זוכים להבלטה כזו – האופן שבו הם מדגישים תמיד את הטפל, ועוסקים, בראש וראשונה, בקנקן. בעצם, זה הרי בדיוק מה שטוען נתניהו. זה המסר המרכזי, אם לא היחיד, בדף המסרים שלו לתקופה של אחרי התקציב.

כך כותב היום סבר פלוצקר באופן חיובי מאוד על התקציב שהתקבל (מתאים למציאות הכלכלית, מאזן בין צורכי הביטחון והמשק, סוציאליסטי במידה וקפיטליסטי במידה), ועל נתניהו שהעביר אותו ("נתניהו מאושש, נתניהו חדש", נתניהו שהתבגר והשתנה). נתניהו מייחס את הביקורת שהוטחה בו, כותב פלוצקר, "לתהליך ולא לתוצאה". פלוצקר מסכים. גם הביקורת שהוא עצמו בכל זאת מותח על התקציב קשורה לענייני תדמית והליך. זהו שלילי "שאינו לגמרי אמיתי", הוא כותב.

נחום ברנע אמנם אינו משבח את נתניהו בטורו במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", אולם בעוד שבמהלך השבוע הוא דן אותו לרותחין, שלא לומר התנגש בו חזיתית בעוצמה, הרי שהיום הוא רק משווה אותו ואת שותפיו להעברת התקציב לזונות ("המפרכסות זו את זו"), ומתמקד בביקורת על "הדרך בה התקבלו ההחלטות", שהיתה "מזוגזגת, רשלנית ומכוערת". לגבי תוכן ההחלטות, הוא מצטט מבקרים, אבל גם מהללים.

"ראש הממשלה בנימין נתניהו יכול להיות מרוצה", כותבת היום אבירמה גולן בעמודי הדעות של "הארץ", "התקשורת אמנם מנסה לקרוע אותו לגזרים, אבל הוא יודע היטב, ובצדק, כי המהלך האחרון של העברת התקציב הוא ניצחון מוחלט לו ולהשקפת עולמו". התקשורת, כותבת גולן בעיתון שפרשניו הכלכליים הבכירים הם אלו שקורעים את נתניהו לגזרים ומטיחים בו כי בגד בהשקפת עולמו, לא השכילה להבין כי המציאות היא זו שהשתנתה, ולא נתניהו.

יש מושל בישראל, אין מושל בישראל

ייתכן, אם כן, שתדמיתו השלילית של נתניהו נובעת רק מתדמיתו השלילית, והעיתונאים נתונים במין לימבו, מעגל קסם שטני שאליו הם נקלעים כל אימת שנתניהו עולה לשלטון. ייתכן. מה שבטוח, תדמיתם של שניים, עופר עיני ואורי יוגב, נשכרה מאוד מדיוני התקציב. זה האחרון אולי אינו אהוד כל-כך ב"הארץ", אולם ב"ידיעות אחרונות" הוא זוכה לתואר "שר האוצר החדש" (לא רק ב"ידיעות אחרונות"). ואילו עיני נישא על כנפי התהילה עוד מזמן כניסתה של העבודה לקואליציה, ואולי גם קודם לכן. הבוקר הוא מתקדם מהתואר "היו"ר האמיתי של מפלגת העבודה" לתואר "מושל המדינה" (שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות").

גם את המפסיד הגדול לא קשה לזהות. מספיק לעיין בטורו של מאיר שלו היום במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" כדי לקבל דוגמה מייצגת לאופן שבו נתפס שר האוצר בתקשורת. למעשה, כיוון ששטייניץ כמעט שאינו מוזכר בטור, העוסק בהעברת התקציב, מספיק להציץ על האיור המצורף לטור. אבל גם זה לא לגמרי נכון, משום שענייני תדמית הם במהותם ערפיליים, מתעתעים וקיימים בעיקר, או אך ורק, בדמיון. כך פלוצקר זורק מלה טובה על שר האוצר, ורפי רוזנפלד והדר חורש מראיינים אותו בנימה אוהדת במוסף "עסקים" של "מעריב" (אגב, גם הוא מדקלם את המסר "התוצאה טובה, התהליך לא משהו").

ועוד בעניין מפסידים ומנצחים: רם בלינקוב מקבל הרבה כותרות בימים האחרונים, אולי יותר משקיבל במשך השנה כולה ואולי במהלך כל הקריירה שלו. חלקן רעות וחלקן טובות, כמו למשל היום על שער "ידיעות אחרונות", שקיבל את הראיון עם בלינקוב ולכן מציג גישה אוהדת יחסית. השיפוט התקשורתי את הממונה לשעבר על התקציבים באוצר בא לא מעט בגלל האמירה הקשה שהשמיע באוזני מני מזוז בגנותו של ראש הממשלה ושנקלטה במיקרופון של מצלמת ערוץ 10. היו עיתונאים שקראו לו להתפטר, ובהם אלה שלמעשה צידדו בעמדתו במחלוקת על התקציב. היום, למשל, כותב יהודה שרוני טור על בלינקוב שתמציתו היא "ברוך שפטרנו" מפקיד שהשתלט עליו שכרון הכוח. גישה זו מדגימה את התחושה ההולכת ומשתררת בשנים האחרונות בקרב עיתונאים, שכושר המשילות הישראלית נפגם באופן מדאיג. לממלאי התפקידים הממלכתיים יש חלק בכך. לפקידות האוצר ולפקידות בכלל יש חלק בכך. גם לתקשורת.

לא עוצרים באדום

השבוע חזרו תאונות הדרכים להופיע על שערי העיתונים יום אחרי יום, בעקבות הצטברות של תאונות קטלניות שהיו גלומים בהן מוטיבים מושכי תקשורת: משפחות שלמות שנמחו, ילדים רכים בין ההרוגים. היום מתפרסמת על שערי כל העיתונים תאונה שאירעה באזור טירה ובה נהרגו ארבעה ילדים ושתי נשים מכפר קאסם, לאחר שהנהג ברכב ההסעות שבו ישבו לא נתן, כנראה, זכות קדימה בצומת והתנגש במשאית.

בניגוד ל"הארץ", ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" לא מסתפקים בתאונה אחת, והכותרת הראשית שלהם, הכמעט זהה, היא "21 הרוגים בשבוע". לפי כותרות השער מדובר ב"שיא". ההרוגים אתמול "העלו את מספר הקורבנות לשיא", נכתב על שער "ידיעות אחרונות", וב"מעריב": "השבוע הקטלני ביותר בכבישים". אלא שבדיווחים עצמם נתון כזה כלל אינו מופיע, וזאת, יש לקוות, משום שהוא כלל אינו נכון. למעשה, כבר חווינו לצערנו מספר כזה של הרוגים בתאונת דרכים יחידה. הקביעה השגויה על השער היא רק סמל לאופי הסנסציוני, לפעמים חגיגת סנאף של ממש, שבו מסקרים בעיתונות שלנו את תאונות הדרכים. בדיווח ב"מעריב" הבוקר מוזכר כי המשטרה סגרה לתנועה את הצומת המסוכן שבו אירעה התאונה, אולם האות ק' התחלפה באות ך' וכך הודפס המשפט הפרוידיאני הבא: "מדובר בפעם הראשונה בה קצין משטרה מוציא צו סגירה לעורך תחבורה בישראל".

אלא שכמובן לא צריך להרחיק לכת. עורכי התחבורה אינם זקוקים לצו סגירה בשל הלקויות המאפיינות את עבודתם, אלא לצו עידוד לצדדים החיוביים שלה. כך אנו זוכים לקרוא היום בכל העיתונים על מחדל לכאורה של מע"צ והרשות המקומית באי-רִמזור הצומת הקטלני, מחדל שאולי יבוא עכשיו על תיקונו בעקבות הפרסום. יש גם מאמרים עקרוניים המתייחסים לעיקר ולא לטפל, כמו זה של אודי עציון המודפס היום על שער "ידיעות אחרונות", העושה את ההשוואה הבנאלית, אך המתבקשת, בין ההרוגים הישראלים על רקע בטחוני לבין ההרוגים בתאונות דרכים, ובין תקציב הביטחון לתקציב הבטיחות בדרכים.

ואגב תאונות דרכים, במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" כותב עציון על מחקר של עמותת אור-ירוק על חריגות ממהירות הנסיעה המותרת בכבישים שונים ברחבי הארץ, שמוכיח מה שנהגים רבים טוענים: "לא נמצאה התאמה בין חריגות במהירות לבין כבישים קטלניים". מומחה תחבורה המתראיין לכתבה טוען כי שימת דגש על הגבלת מהירות וההשקעה של משטרת ישראל באכיפת ההגבלות אינן מוצדקות, וכי עדיף היה להפנות את המשאבים לשיפור התשתיות ולאכיפת חוקים כגון אי-ציות לרמזור אדום.