"תקשורת ההמונים הממוסדת היא כמו האימפריה הרומית – ואנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך הקריסה שלה", קבע ג'וש מרשל, עיתונאי ומייסד בלוג החדשות הפופולרי Talking Points Memo, שרשם לזכותו כמה חשיפות עיתונאיות מעוררות הערכה. מרשל אמר את הדברים בכנס שנערך במאי 2008 בהרווארד, וסיפר עוד כי אף שהכנסותיו מכסות בקושי את עלויות התפעול של האתר, מנהלי עיתונים מובילים בארה"ב צובאים על פתחו בבקשה לעצה.

ואכן, מצבה של העיתונות, כך נראה, מעולם לא היה רע יותר. אחת ההבטחות (או האיומים) לשינוי המצב היא העיתונות האזרחית; דיווחים חדשותיים המתבצעים על-ידי אזרחים מן השורה, שנעזרים בפלאי הטכנולוגיה כדי להפיק ולשדר חדשות. האם התשובה אכן טמונה באתרי עיתונות אזרחית ובבלוגים של עיתונאים לא מקצועיים? במאי אשתקד סקרתי כאן כמה יוזמות חדשות שהתיימרו להשיב בחיוב על השאלה ("הרכבת יצאה מהתחנה", "להתראות עיתונים, שלום עיתונאים"). אחרי יותר ממאה ימי חסד, אפשר לערוך סיכום ביניים ולבדוק מה עלה בגורלם של המיזמים הללו.

צינור לעיתונות

בספטמבר אשתקד השיק אתר שיתוף הווידיאו יו-טיוב את הערוץ "פרויקט: דיווח" (Project: Report), תחרות בחסות מרכז פוליצר, שעודדה עיתונאים חובבים להעלות לאתר כתבות מצולמות במטרה לחשוף תופעות שאינן זוכות לסיקור תקשורתי. הסרטון הזוכה, "Abilities", אמנם עמד בדרישות התחרות: הוא הגיש כתבה מרגשת על ההווי במעון למפגרים, אולם הוא אינו דוגמה לעיתונות חוקרת מהסוג שהתקשורת הממסדית מסוגלת לספק.

ערוץ אחר ביו-טיוב, חדשות אזרחים (Citizen News), מציע חומרים עיתונאיים בעלי אופי נחוש יותר. בין סרטונים המתעדים את המהומות באתונה או את ההפגנות במומבאי, ניתן לצפות גם בכתבת מגזין מעניינת על ניצול משאבי טבע בקנדה או תיעוד יוצא דופן של המציאות הבעייתית במקומות כמו בוליביה, קונגו, עיראק, וגם כתבה על המצב בחברון, ישראל.

אלא שיש הבדל חשוב בין הערוצים הללו: זהות העושים במלאכה. בעוד "פרויקט: דיווח" פונה לחובבים – "עיתונאים אזרחים" קלאסיים – הרי שאת החומרים של "חדשות אזרחים" מציעים ארגוני חדשות מקצועיים הפועלים מחוץ לתקשורת המרכזית (כמו פרונט-ליין הבריטי). אלה מפיקים סרטונים באיכות גבוהה יחסית ומציעים דיווחים שלרוב לא יצליחו להתגנב לכלי התקשורת הממסדיים.

מונה הכניסות של יו-טיוב מוכיח שגם אם ניתן לקיים עיתונות חוקרת בפלטפורמה שאינה ממסדית, קשה להביא אליה את הגולשים: לערוץ "חדשות אזרחים" יש בסך-הכל 37,324 צפיות עד כה ו-763 מנויים, בהשוואה ל-907,178 צפיות ו-2,245 מנויים של "פרויקט: דיווח" (מספרים שגם הם אינם נמנים עם צמרת הסרטונים הנצפים ביו-טיוב).

שירות סמי-עיתונאי נוסף שמציעים ביו-טיוב הוא קטיגוריית רפורטרס (Reporters), שמטרתה לבדל סרטונים בנושאים עיתונאיים מסרטוני חתלתולים משחקים. מאז הושקה ביוני 2008, הצטרפו אליה מאה משתמשים, הכוללים גם גולשים פרטיים (לאו דווקא בעלי שאיפות עיתונאיות, כפי שמוכיחות למשל צמד הנערות שבערוץ Madrosed, המשתפות את קהל הגולשים בתכולת ארון הבגדים שלהן) וגם כלי תקשורת מוכרים, כדוגמת סוכנות הידיעות איי.פי או ה"ניו-יורק טיימס".

אלה האחרונים מעלים לערוץ כתבות וידיאו חדשותיות שלאו דווקא נוצרו במיוחד לכבוד ההצגה באתר, ולפחות כמה מהם זמינים גם באתרי האם שלהם. ערוץ זה זוכה לכניסות מרשימות בהרבה מאלו שהוזכרו לעיל. בקטעים של איי.פי, למשל, צפו למעלה מ-82 מיליון איש. אלה של ה"ניו-יורק טיימס" זכו לכ-12 מיליון צפיות. DailyKos, בלוג פוליטי מוערך, רשם 4,339,352 צפיות, והתאגיד גטי משך 3,551,791 צפיות. העיתונאים האזרחים, במרכאות או בלעדיהן, רוכבים במקרים אלה על גבם של תאגידי התקשורת שחולקים איתם את הערוץ.

מבחינה עיתונאית, אם כן, הניסיון של יו-טיוב להביא תכנים עיתונאיים איכותיים שיצרו הגולשים לא נחל הצלחה. גם מבחינה כלכלית לא מצא האתר את המודל שיניב רווחים ממיזמי העיתונות האזרחית. גם כלי התקשורת הממסדיים שמשתפים עימו פעולה אינם מרוויחים מכך כסף, אלא רק חשיפה.

הניסוי נמשך, בערך

בראיון שפורסם כאן לפני כחצי שנה הציג דייוויד כהן את האתר New Assignment שבעריכתו, המשמש מעבדה אקדמית למיזמי עיתונות אזרחית. הפרויקט העניק חסות לכמה יוזמות מקוונות, שכהמ מהן הסתיימו לאחרונה, ומהצלחתן או כשלונן ניתן להפיק לקחים: פרויקט הבחירות Off The Bus הסתיים יחד עם הבחירות, שבמהלכן סחף 12 אלף גולשים שתרמו תכנים, ושיטות העבודה שפותחו במסגרתו הוטמעו בבלוג הפוליטי הפופולרי "האפינגטון פוסט".

למיזם השיתופי BeatBlogging, שפעל גם הוא במסגרת המעבדה, לא התווספו חברים חדשים מאז פרסום הראיון כאן, אך הוא מתעדכן על בסיס יומי ומפגין נוכחות ברשת, ברשתות חברתיות וגם באמצעות ראיונות מוקלטים (פודקאסטים) הזמינים להורדה באתר. הפרויקט השלישי, ReadableLaws, החל לפעול בסוף 2007 במטרה "לתרגם" חוקים לאנגלית שווה לכל נפש. נכון להיום הוא כולל מעט פחות מעשרים חוקים, שהעבודה עליהם טרם הושלמה. כהן עסוק במיזם חדש ומדובר, Spot.us, שמציע מודל עסקי מבוסס טיפים ליצירת תוכן עיתונאי. התנופה שאיפיינה את New Assignment שככה: כמה מהאתרים הוקפאו, ויוזמות חדשות לא צצו.

סטיב ג'ובס לא מת

סקוט קארפ הוא עיתונאי נוסף שמקדם את העיתונות האזרחית. בראיון עימו, שהתפרסם כאן במאי אשתקד, סיפר קארפ כי המיזם שלו, Publish2, משמש זירה לשיתופי פעולה, נטוורקינג ומיתוג מקצועי. בפועל, זה לא קורה: האתר עדיין פעיל רק בבטא סגורה (יש צורך בהזמנה כדי להצטרף), כך שאפילו רשתות חברתיות לא מתמחות, כמו פייסבוק או לינקדאין, עושות עבודה טובה יותר בכל הנוגע למיתוג.

הפעילות שהאתר מציע מינימלית ביותר, ולבד מהאפשרות ליצור קשר עם כתבים, עורכים, צלמים ואנשים מתעשיית העיתונות העולמית, אין בו הרבה. רבים ממאות המשתמשים הרשומים הללו לא טרחו לעדכן את העמוד האישי שלהם מאז הצטרפו לאתר בפרץ של סקרנות. בסך-הכל קארפ ראוי לשבח על ההתמדה, אבל בינתיים הוא מפגין כישורים מרשימים יותר כפרשן מאשר כאיש עסקים.

iReport, אתר העיתונות האזרחית של CNN, עלה לאחרונה לכותרות בהקשר שלילי ביותר לגוף תקשורת: התפרסם בו דיווח כוזב על מותו של סטיב ג'ובס, מנכ"ל אפל. השמועה נפוצה במהירות באינטרנט וגרמה לירידה חדה במניות אפל, אבל הוכיחה לפחות שההכלאה בין כלי תקשורת ממוסד ובין דיווחי גולשים בהחלט מסוגלת ליצור באז ודעת קהל. כיום מתהדר האתר ב-225,003 סיפורים חדשותיים שנכתבו על-ידי כ-13 אלף גולשים. מרביתם לא זכו לתהילה, אבל בחודש האחרון נחשפו 1,085 מהם באתר העיקרי של CNN. חשבון הטוויטר של iReport, שם מתפרסמים עדכונים ומשימות עיתונאיות חדשות, הוא אחד הפופולריים, עם 3,779 מנויים.

יש עתיד

סיכום ביניים של פעולת המיזמים הללו, המציעים מודלים שונים ומגוונים של עיתונות אזרחית, מעלה כי יש מקום וביקוש לעיתונות מהסוג הזה. בדומה להשפעתה של עיתונות מקומית בהשוואה לעיתונות ארצית, כך גם המצג התקשורתי המיינסטרימי שמוזרם לבתינו באמצעות העיתונים וערוצי הטלוויזיה המרכזיים יכול רק להשתפר אם במקביל אליו ניחשף למידע וסיפורים מזוויות אחרות.

אמנם טרם נמצא מודל עסקי שיתמוך בעיתונות אלטרנטיבית מן הסוג הזה, ואף אחד מהאתרים אינו תחליף ממשי לעיתונות, לא מבחינת התקשורת ולא מבחינת צרכניה, אולם רק משום שהקוד להפקת רווחים טרם פוצח, אין פירושו שאפשר לנוח: כשמערכות עיתונים מקצצות תקציבים ומפטרות כתבים וצלמים, ייתכן בהחלט שיהיו אלה אזרחים מצוידים בסלולרי, מצלמה ומחשב נייד שיתפסו אט-אט את מקומם.

יום אחד, חזה מרשל באותה הזדמנות, "יימצא מודל עסקי מתאים. נדרשת יצירתיות מחשבתית, אבל אנשים תמיד ירצו להתעדכן בחדשות, וחברות תמיד ירצו לפרסם. זו הדרך היחידה לשמר את הערכים החשובים שמייצגת העיתונות בחברה דמוקרטית", הוא משוכנע.