בית-המשפט דחה על הסף תביעה שהגישו שלושה חיילי צה"ל נגד ארגון שוברים-שתיקה, מנכ"ל הארגון ואחד ממייסדיו.
בשנת 2015 פרסמו בארגון שוברים-שתיקה חוברת שנשאה את הכותרת "ככה נלחמנו בעזה 2014" ובה עשרות עדויות של קצינים וחיילים ששירתו במבצע שכונה "צוק איתן". לפי הארגון, "מהעדויות עולה תמונה קשה של מדיניות ירי חסרת הבחנה שהובילה לפגיעה ולהרג של מאות אזרחים חפים מפשע".
בין היתר תואר בכמה עדויות המקרה של איברהים איסמעיל איברהים אבו עודה, פלסטיני שהיה בן 64 כשנפצע מירי חייל צה"ל, בלי הצדקה, ובהמשך נורה למוות ונקבר תחת הריסות שיצר בולדוזר D9. בעקבות פרסום החוברת עם תיאורי המקרה, ופרסומים אחרים מטעם שוברים-שתיקה על אותו המקרה, הגישו אביאל מדמוני, ודים רוגץ וגל רובין תביעה בסך 1.2 מיליון שקלים נגד הארגון, המייסד יהודה שאול והמנכ"ל אבנר גבריהו.
בתביעה, שהוגשה באמצעות עו"ד מיכאל דבורין ועו"ד צור פלק מעמותת עד-כאן - צעירים למען ישראל, טענו התובעים כי בשוברים-שתיקה "רקחו דיבה המונית מתוכננת ופוגענית", המציאו "עלילת דם מרושעת" והפיצו אותה ברחבי העולם "כדי לצייר תמונה כאילו צבא ההגנה לישראל איננו אלא צבא של פושעי מלחמה לא מוסריים".
בתביעה נטען כי שלושת התובעים שירתו בצה"ל, השתתפו במבצע "צוק איתן" ונטלו חלק באירוע שמתואר בפרסומי שוברים-שתיקה. הראשון ירה ירי אזהרה, השני שהה בבית ממנו בוצע הירי ונטל חלק בניהול האירוע והשלישי בדק שהפלסטיני לא נשא על גופו מטען.
לטענתם, הפלסטיני הזקן נורה כיוון שהתקדם לעבר הכוחות ולא שעה לקריאות לעצור, תוך שהוא לבוש מעיל גדול בחודשי הקיץ החמים, והמשיך להתקדם גם אחרי ירי באוויר. לאחר שנורה ברגלו המשיך להתקדם לעבר הכוחות ועל כן נורה שוב. התובע רוגץ הוזעק לבדוק אם הוא נושא מטען נפץ (הוא לא נשא מטען נפץ), וכשהגיע הרופא נקבע מותו. הגופה נעטפה בשמיכה "וכיוון שחשוב היה לו לשמור על כבוד המת הזמין מפקד הכוח דחפור D9 שסייע לו לקבור את גופת הפלסטיני בצורה מכובדת, כשלאחר סיום הקבורה דאג מפקד הכוח לסמן את מקום הקבורה בשלט בו נכתב שאותו הפלסטיני קבור שם". התובעים הגישו סרטון וידיאו שצולם תוך כדי האירוע ממצלמת הקסדה של התובע רוגץ ולטענתם מוכיח את גרסתו.
פרסום עדויות שוברים-שתיקה, טענו התובעים, בשלל פורמטים ופלטפורמות, ייחס לתובעים "התנהגות לא מוסרית, בריונית, פלילית" שלא היתה ולא נבראה. מלבד פיצוי בסך 1.2 מיליון שקל דרשו התובעים כי בית-המשפט יורה לארגון לתקן או להכחיש את הפרסום המקורי כדי לנקות את שמם.
בשוברים-שתיקה טענו, באמצעות עורכי-הדין מיכאל ספרד ואלון ספיר, כי בפרסומים לא גולה כל פרט בדבר החיילים שהשתתפו באירוע. "אילולא הוגשה תביעה זו, לא ניתן היה לדעת מהיחשפות לפרסומים שלתובעים יש קשר כלשהו לאירוע", נטען. בנוסף נכתב בכתב ההגנה כי מכתב התביעה עולה ששניים מהתובעים לא היו פעילים כלל באירוע עצמו. לפיכך, ובשל סיבות נוספות, טענו הנתבעים כי אין בפרסומים כל לשון הרע על התובעים ויש לדחות את התביעה על הסף בהיעדר עילה.
"הסיבה היחידה להגשת התביעה", טענו בשוברים-שתיקה, היא "קידומה של מטרה פוליטית" בשליחות ארגון עד-כאן שפועל זה שנים "להשתיק" את שוברים-שתיקה ופעיליה. לפי כתב ההגנה, ארגון עד-כאן עוסק ב"רדיפת ארגוני ופעילי זכויות אדם עם טענות סרק הזויות" וכבר יזם ומימן תביעת דיבה נגד שוברים-שתיקה לפני הגשת התביעה הנוכחית.
מעבר לכך נטען כי הפרסום הוא אמת ופורסם בתום לב מוחלט לאחר בדיקה והצלבה של העדויות, כי סרטון הוידיאו מתעד רק חלק מהאירוע וכי בניגוד לטענות התובעים לא היתה כל עדות שפורסמה לפיה אבו עודה נקבר בחיים.
השופטת אורנה סנדלר-איתן מבית-משפט השלום בירושלים קיבלה את טענת היעדר היריבות ודחתה את התביעה על הסף.
"השאלה היחידה הניצבת לפניי היא האם ניתן לזהות את התובעים מתוך הפרסום מושא התביעה, באופן שפורשה דרישת זיהוי זו בפסיקה", כתבה. לדבריה, בפרסומים של שוברים-שתיקה לא נכללו פרטים מזהים על החיילים והקצינים, ואף לא המיקום המדויק של האירוע (בין היתר בשל התערבות הצנזורה הצבאית). כל שנכתב הוא שהחיילים שהעידו היו בדרגת סמל ראשון מחיל רגלים ושהאירוע התרחש בצפון רצועת עזה.
השופטת דחתה שלל טענות מטעם התובעים בדבר האפשרות לזהותם בשל העובדה שהאירוע נחקר במצ"ח, בשל העובדה שהסרטון פורסם בתוכנית "הצינור" ומשום שרק מספר מצומצם של חיילים נכחו באירוע.
השופטת דחתה גם את ניסיון התובעים להסתמך על פסק-הדין שניתן נגד מוחמד בכרי בשל הסרט "ג'נין ג'נין". שם דובר בתביעה אישית של ניסים מגנאג'י, שצילומו שולב בסרט למרות שלא היה לו קשר למאורעות המתוארים בו. שיבוץ הצילום, ללא כל הבהרה, עלול היה לכל הפחות ליצור ספק אצל הצופה הסביר שמא מגנאג'י נטל חלק במעשה שתואר בסרט, נקבע בפסק הדין בעניין "ג'נין ג'נין". לעומת זאת, "במקרה שלפניי אין כל פרט המזהה את התובעים בפרסום, ולו גם צילום של שניות ספורות כפי שהיה בעניין מגנאג'י, וממילא אין ללמוד מפסק דין זה לענייננו", נכתב בפסק הדין הנוכחי.
השופטת סנדלר-איתן דחתה את התביעה כולה וחייבה את התובעים לשלם לנתבעים הוצאות ושכר-טרחה בסך 12 אלף שקלים.
5068-03-21