בשנים האחרונות נתקלים כלי התקשורת המרכזיים בארצות-הברית בתופעה חדשה – הגירה של עיתונאים שחורים אל כלי תקשורת המזוהים עם הקהילה השחורה. כך על-פי מאמר שפורסם בגליון מאי-יוני של המגזין "קולומביה ג'ורנליזם ריביו" ("The not so great migration").

"ההגירה ההפוכה" החלה כטפטוף, כותבת פמלה ניוקירק במגזין של בית-הספר לעיתונות של אוניברסיטת קולומביה בניו-יורק. כך, למשל, ב-2006 עזב העיתונאי סילבסטר מונרו את משרתו כעורך בכיר ב"אטלנטה ג'ורנל קונסטיטיושן", כדי להצטרף חודשיים מאוחר יותר למערכת העיתון האפרו-אמריקאי "אבוני"; ב-2008 החל העיתונאי ג'ק א. וייט, האפרו-האמריקאי הראשון שהחזיק בטור קבוע במגזין "טיים", לכתוב באתר האפרו-אמריקאי "דה-רוט", בעריכתה של לינט קלמטסון, לשעבר ב"ניו-יורק טיימס" ו"ניוזוויק". עם עזיבתה של כתבת האופנה הנודעת קונסטנס ויט את "הניו-יורק טיימס" לטובת עריכת המגזין "אסנס" האפרו-אמריקאי, הפך הטפטוף לשטף של עוד ועוד עיתונאים שחורים מבטיחים הנוהרים אל תקשורת מוכוונת הקהילה השחורה: המגזינים "אבוני", ג'ט" ו"אסנס" והאתרים "בלאק אמריקה ווב" ו"דה-רוט".

כרזת פרסומת למגזין "אבוני" בשיקגו. 5.11.08 (צילום: ג'ניפר ברנדל, רשיון cc)

ניתן להסביר את המעברים הללו בפיטורים או בשינויי בעלות על כלי תקשורת, באכזבה מהתקשורת המרכזית או ברצון לסקר בצורה מעמיקה יותר נושאים הקשורים לאוכלוסייה השחורה בארצות-הברית. יהיו הסיבות אשר יהיו, ניכר כי העיתונאים השחורים הופכים על פניו את התהליך שהיה מקובל עד כה, שלפיו עיתונאים מתחילים את דרכם בעיתונות השחורה כדי להגיע אל העיתונות המרכזית.

"ההגירה ההפוכה" מחזקת ומעשירה את העיתונות השחורה, אולם עזיבתם של העיתונאים השחורים מצמצמת עוד יותר את מגוון הדעות המוצגות בכלי התקשורת המרכזיים בארה"ב, ומחזירה אותם אחורה בזמן, אל הימים שבהם הועסקו במערכות לבנים בלבד.

בשנת 1968 פירסמה הוועדה הלאומית לנושאי המהומות האזרחיות את דו"ח קרנר. הדו"ח, שדן בסיבות שגרמו לפריצתן של המהומות הגזעיות ברחבי ארה"ב בשנה שלפני כן, ביקר בחריפות את הרכבן החדגוני הלבן של מערכות החדשות המרכזיות בארה"ב וטען כי "ארה"ב צועדת אל עבר מציאות שבה יש שתי חברות נפרדות ובלתי שוות, האחת שחורה והאחרת לבנה". הדו"ח המשיך וטען כי הרכבן של מערכות העיתונים משקף את האפליה, הפטרנליזם והאדישות המאפיינים את יחסם של הלבנים כלפי השחורים, "כאילו שהאזרחים השחורים לא קוראים עיתון, מתחתנים, מתים או באים לאסיפות הורים". בזמן כתיבת הדו"ח, פחות מאחוז אחד מהמועסקים במערכות העיתונים היו שחורים.

בשנות ה-60, עם תחילתן של המהומות ועלייתה של התנועה האמריקאית לזכויות האזרח, הפכו ערים רבות למרכז של הפגנות על רקע גזעי, ועיתונאים רבים שהועסקו עד אז אך ורק בתקשורת השחורה מצאו את דרכם אל התקשורת המרכזית. כך נפלו כלי התקשורת השחורים קורבן למגמות שהם עצמם עודדו, והחלה דעיכתם מול המשאבים הרבים והמשכורות הגבוהות שהציעו תחנות הטלוויזיה והעיתונים הגדולים.

ואכן, במהלך שנות ה-60 סבלו עיתונים שחורים רבים מירידה תלולה בתפוצתם. כך למשל הידרדרו נתוני התפוצה של העיתון "The Chicago Defender’s weekly" מ-257 אלף בשנת 1945 ל-33 אלף ב-1970. באותה התקופה ירדה גם תפוצת העיתון "The Pittsburgh Courier" מ- 202 אלף בשנת 1945 ל-20 אלף עותקים בלבד בסוף שנות ה-60.

עשור לאחר פרסום דו"ח קרנר עלה שיעור הייצוג של עיתונאים מקרב קבוצות מיעוט בתקשורת המרכזית ל-3.9%, ו"גיוון עיתונאי" הפך למטרה נחשקת עבור כלי התקשורת מהזרם המרכזי. עד שנת 1988 הוכפל מספרם הכולל של עיתונאים מקבוצות מיעוטים בכלי התקשורת המרכזיים והגיע לכ-3,900 – שיעור של 7% מכלל המשרות במערכות כלי התקשורת.

עם זאת, ב-1985 פורסם מחקר של המכון לחינוך עיתונאי, שנשא את השם "המשבר השקט: עיתונאים מקבוצות מיעוט והזדמנויות במערכות עיתונים". המחקר טען כי יותר מ-40% מהעיתונאים מקבוצות מיעוט, שאחריהם עקבו החוקרים במשך עשור, היו צפויים להיפלט מתעשיית העיתונות בשל "תקרת זכוכית" החוסמת אותם מלהתקדם מחמת השתייכותם האתנית. שנה לאחר מכן פירסם אותו מכון דו"ח נוסף, "כסאות מוזיקליים: העסקת בני מיעוטים במערכות העיתונים". לפי הדו"ח, "בקרב על הקביעות יוכרע המאבק על שוויון שלם".

ואכן, מחקר משנת 2000 שערך לורנס ט. מק'גיל העלה כי ב-1994 נשכרו על-ידי כלי התקשורת המרכזיים 550 עיתונאים ממיעוטים אתניים, אך 400 עזבו אותה. מציאות זו הוחמרה בשנת 2000, אז נשכרו לעבודה 596 עיתונאים ממיעוטים אתניים, אך 698 עזבו את התעשייה. בעקבות ממצאיו המדאיגים של הדו"ח ערך מק'גיל מחקר נוסף לבקשת אגודת עורכי החדשות האמריקאית (ASNE), במטרה לבדוק את הסיבות שבגינן עיתונאים בני מיעוטים אינם "מחזיקים מעמד" בתעשייה. מק'גיל קבע כי שתי הסיבות העיקריות לכך הן מחסור בהזדמנויות מקצועיות וחוסר אפשרויות קידום.

מגזינים המיועדים לשחורים במרכול בסנטה-מוניקה (צילום: הוליווד סמייל78, רשיון cc)

ב-2006 הגיע מספר העיתונאים השחורים במערכות החדשות של כלי התקשורת המרכזיים לשיא: 5.5% מכלל המשרות. אלא שבין 2001 ל-2011 חלה ירידה של 34% במספרם, כך על-פי אגודת עורכי החדשות האמריקאית. במקביל חלה ירידה גם במספר העיתונים האסייאתיים (0.9%), האינדיאניים (20.5%) וההיספאניים (8.5%). נכון ל-2010, אפרו-אמריקאים, שחלקם באוכלוסיית ארצות-הברית הוא 15%, מחזיקים ב-4.68% מהמשרות במערכות החדשות במדינה (נתונים אלה אינם כוללים את תעשיית המגזינים).

ב-1978 התחייבה אגודת עורכי החדשות האמריקאית לפעול להשגת שוויון גזעי במערכות כלי התקשורת עד לשנת 2000. אך ככל שתאריך היעד התקרב, התברר כי השוויון עודנו רחוק – נכון לשנת 2000, בני מיעוטים החזיקו רק ב-12.8% מהמשרות במערכות העיתונים, בעוד שחלקם באוכלוסייה עמד על כ-36%. תאריך היעד לשוויון בין-גזעי נדחה לכן לשנת 2025.

מילטון קולמן, סגן עורך ה"וושינגטון פוסט" ונשיאה לשעבר של אגודת עורכי החדשות האמריקאית, הסביר בשיחה עם ה"קולומביה ג'ורנליזם ריביו" כי עיתונאים בני מיעוטים אתניים עוזבים את מערכות העיתונים משום ש"הנעשה במערכת כבר לא מרגש מבחינתם", בגלל "תקרת זכוכית" המונעת מהם להתקדם ומשום שהמערכות אינן מעוניינות בחדשות שאותם עיתונאים מעוניינים לסקר. עיתונאים שחורים רבים מגיעים לעולם העיתונות כשהם חדורי מוטיבציה להעלות לסדר היום נושאים החשובים לקהילותיהם, אומר קולמן, וכך ניתן להסביר באופן חלקי לפחות את מעברם אל אמצעי תקשורת שחורים.

יש למסגר את הדיון על הסוגיה כך ש"תעשיית החדשות תבין כי כדי להתקדם עם הזמן, עליה להתייחס למגוון אתני בין שורותיה לא כניסוי חברתי, אלא כהכרח עבורה", אמר עוד קולמן. "בתקופה של שינויים דמוגרפיים, כלי תקשורת שרוצים להישאר בזרם המרכזי יצטרכו להיות מגוונים. סיקור מגוון הוא סיקור מדויק", הוסיף.

קתי טיימס, חברה באגודת העיתונאים השחורים הלאומית (NABJ), סיפרה ל"קולומביה ג'ורנליזם ריביו" כי במהלך ביקורה האחרון במערכת ה"יוסטון כרוניקל" "התאכזבה מאוד" כשלא הבחינה אפילו בעורך שחור אחד בחדר שבו נכחו כ-16 עורכים. העורך הראשי של העיתון, ג'ף כהן, הגיב ואמר כי ברוב הימים נוכחים בחדר בין שניים לארבע עורכים ממיעוטים אתניים, אך למרות זאת הוא "מכיר בקיומה של בעיה".

"אנחנו לא איפה שהיינו רוצים להיות היום", אמר כהן. "המגוון חשוב ביותר לי, להנהלת העיתון, לקוראים ולקהילה, אך מסיבות שונות חלה בשנים האחרונות ירידה במספר בני המיעוטים במערכת". כהן ציין כי 23% מחברי מערכת העיתון הם בני מיעוטים, אך הודה כי הנתון כולל את חברי המערכת של העיתון דובר הספרדית. לדבריו, ביוסטון רבתי, כולל הפרברים המרוחקים, שיעור ההיספאנים הוא 35%, האפרו-אמריקאים 17% והאסיאתים 7%, ואילו בעיר עצמה שיעור האפרו-אמריקאים וההיספנים הוא 63%.

לנוכח מצב הכלכלה והמחסור במשרות פנויות בכלי התקשורת, יעד השוויון נראה כיום רחוק מתמיד. בו בזמן, אמצעי התקשורת השחורים מעניקים לעיתונאים שחורים הזדמנויות לדווח על בעיות הקרובות ללבם, אומרת טיימס, המציעה כדוגמה את סוגיית אי-השוויון בנושאי בריאות בין שחורים ללבנים ונושאים נוספים שכלי התקשורת המרכזיים אינם מסקרים לעומק. טיימס הוסיפה כי חרף העובדה שלאמצעי תקשורת שחורים יש לעתים פחות משאבים מאשר לכלי התקשורת המרכזיים, "כמה מהעיתונאים השחורים נמצאים בנקודה בקריירה שלהם שבה הם יכולים להרשות לעצמם לנצל את ההזדמנויות הללו".

רבים מהעיתונאים השבים אל כלי התקשורת השחורים לאחר שנים של עבודה בכלי התקשורת המרכזיים סיפרו שחשו הקלה. "זה היה כמו לשוב הביתה", אמר מייקל קוטמן, כיום כתב בכיר באתר "בלאק אמריקה ווב". קוטמן החל את הקריירה שלו ב"אטלנטה דיילי וורלד", העיתון השחור הוותיק ביותר באטלנטה, ועבד בהמשך גם ב"ניוזדיי", "וושינגטון פוסט" ו"מיאמי הראלד". ל"קולומביה ג'ורנליזם ריביו" אמר קוטמן כי כשעבד בכלי תקשורת מן הזרם המרכזי, חש לעתים התנגדות לסיפורים שהביא או חשדנות כלפי יכולתו לשמור על אובייקטיביות בסיקור של נושאים המזוהים כ"שחורים". במקום עבודתו החדש, איש אינו מטיל ספק במקצועיותו.

ג'ק וייט מסכים: "אפשר להניח שלעורך ולקהל הקוראים יש תחומי עניין משותפים. יש 'מרחב נוחיות'". הוא הוסיף כי בכלי התקשורת המרכזיים, "אתה צריך להיות מוכן למלחמה. שם כל הזמן הרגשתי שדוחקים אותי אל הקיר. עכשיו לא דוחקים אותי".

הזמר מייקל ג'קסון בכתבה במגזין "אבוני" מ-1985 (צילום: Pew Pew Pew! Lasers, רשיון cc)

סילבסטר מונרו, בוגר בהצטיינות של אוניברסיטת הרווארד, סופר ועיתונאי שעבד במשך כארבעה עשורים כעורך וככתב ב"טיים", "סן-חוזה מרקורי ניוז", "ניוזוויק" ו"אטלנטה ג'ורנל קונסטיטיושן", עבר בשנת 2006 למגזין "אבוני". "בעבר לא חשבתי שאי-פעם אשקול לעבוד ב'אבוני'. זה פשוט לא מה שעיניין אותי. אבל 'טיים' ו'ניוזוויק' אינם מה שהיו בעבר. העיתונות כפי שהכרנו אותה נעלמה".

מונרו מספר כי חוויותיו ב"אטלנטה ג'ורנל קונסטיטיושן" ריפו את ידיו. לדבריו, עורכי העיתון "אמרו ללא בושה כי הם לא מסקרים אירועים שקורים בעיר אטלנטה אלא אם כן הם חייבים. הם עברו לסקר את הפרברים. אין להם יומרות לסקר את העיר". לדבריו, עם הידלדלותן של הזדמנויות התעסוקה האחרות, התקשורת השחורה "החלה להיראות יותר ויותר טוב – ואחת הסיבות לכך היא שהם זקוקים לסיוע של כוח עבודה מקצועי. היתה לי ההזדמנות להשתמש במה שלמדתי ולסייע למגזין שקראתי בנעורי להשתפר".

לדברי ג'ואל דרייפוס, אחד המניעים להגירה ההפוכה הוא כשלונם של כלי התקשורת המרכזיים להציג מגוון של דעות. בשנים 1996–1997 היה דרייפוס עורכו הראשי של שבועון חדשות אפרו-אמריקאי שלא הצליח להמריא, למרות הסיוע הכלכלי שקיבל מאיש העסקים דונלד מילר והון ראשוני שנתנה לו חברת דאו-ג'ונס. "תמיד הרגשתי שאנו זקוקים להזדמנות לספר את סיפורנו ללא סינון", אמר דרייפוס. "רבים מאיתנו רואים כעת את האפשרויות הגלומות במידע בלתי מסונן".

אך דרייפוס ועיתונאים אחרים מצביעים גם על כמה קשיים של התקשורת השחורה, וביניהם המחסור במשאבים. עיתונאים רבים שגויסו מהתקשורת המרכזית אל התקשורת השחורה מאז 2006 כבר עזבו אותה. כמה מהם סיפרו שהתבקשו לשלם את הוצאותיהם מכיסם במהלך הכנת כתבות, ואחרים תיארו את ההלם שחשו כשהתבקשו להשתמש בציוד מיושן.

לפי דרייפוס, בעוד שעורכים ב"דה-רוט" מקבלים שכר עבור משרה מלאה, רוב הכתבים עובדים כפרילנסרים ואינם זוכים לתנאים המוצעים לעיתונאים בכלי התקשורת המרכזיים. ג'ק וייט הוסיף כי בעיתונות השחורה יש פחות הזדמנויות לעבודה עיתונאית מקורית. "הלוואי שלמגזין כמו 'דה-רוט' היה הכסף הדרוש כדי לסקר את קמפיין אובמה כפי שאני סיקרתי את הקמפיין של ג'סי ג'קסון", הוא אומר. "חולשתם הגדולה של כלי התקשורת השחורים היא שהם לא יכולים לשלם על דיווחים. אנחנו ממחזרים הרבה דברים".

דרייפוס הדגיש שזו אחת הסיבות לכך שגיוון בתקשורת המרכזית הוא עדיין יעד חשוב. אחרת, מוסיף וייט, "נחזור בדיוק לנקודה שבה היינו לאחר פרסומו של דו"ח קרנר". אך כפי שמעיר קולמן, למשאבים הרבים של התקשורת המרכזית אין ערך רב כל עוד לעיתונאי אין אפשרות להשתמש בהם כדי לסקר את מה שחשוב בעיניו. "איזו תועלת יש בשהות במערכת עתירת משאבים אם אינך יכול לעשות את מה שאתה אמור לעשות שם", הוא מסכם.

המאמר מובא באדיבות ה"קולומביה ג'ורנליזם ריוויו"