שיא לוגיסטי בקנה מידה עולמי
שמונה ימים אחרי שראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע בנאום מיוחד לאומה שהוא "נכנס לאירוע" וארבעה ימים אחרי שהודיע בנאום מיוחד לא פחות על השהיית החקיקה של הרפורמה במערכת המשפט, מנצלים עיתוני הבוקר את ההזדמנות לערוך סיכום ביניים.
במוסף "הארץ" מתפרסם עוד מניפסט מאת יובל נח הררי. "בסיבוב הנוכחי, נראה שההתנגדות חסרת התקדים מצד כל שדרות החברה הישראלית תציל את הדמוקרטיה", הוא כותב, "אבל הכתובת כבר על הקיר. מי שנכשלו בניסיון ההפיכה של חורף 2023 מתכוונים לנסות שוב בקיץ הקרוב, וגם אם הם ייבלמו בשנית, הם עלולים לנסות פעמים נוספות בעתיד, ובכוח גדול יותר"
ב"דה מרקר" מביע גיא רולניק הערכה דומה. "המחנה הדמוקרטי והליברלי לא ניצח בשני בערב, כשנתניהו נאלץ להודיע שהוא נסוג זמנית מהחקיקה של חוקי ההפיכה המשטרית", הוא כותב. "לא רק שהוא לא ניצח, אלא שניצחון כלל אינו קרוב. כל מה שקרה הוא שקנינו לעצמנו קצת זמן – וכך גם נתניהו. הוא והשותפים שלו לניסיון ההפיכה המשטרית הבינו את טעויותיהם הטקטיות והם נחושים להשתמש בזמן שקיבלו כדי להתארגן ולהסתער מחדש בשיניים חשופות על צווארה של הדמוקרטיה הישראלית".
רן ברץ (צילום: הדס פרוש)
מנגד, בשער "מקור ראשון" מבליטים כמה פסקאות מטורו השבועי של רן ברץ. "ממשלת הימין נחלה תבוסה מובהקת בניסיונה לאזן את יחסי הכוחות בין הרשויות.", הוא כותב. "ההפסד הזה נמדד בפשטות מול המטרות והכרזות היציאה לדרך, שאף אחת מהן לא הושגה. הסיבות לכך רבות וחשובות, אבל חשוב יותר, ראשית, להודות בכישלון, ושנית, לשקול את הצעדים הבאים [...] מוטב להודות בכישלון ולגנוז כליל את הרפורמה".
בטור המלא, שנדפס במוסף "יומן" של העיתון, מוסיף ברץ: "אם רוצים לעשות מהלך חוקתי, אפשר להתחיל מחדש בעוד כמה חודשים מאפס – הפעם באופן רציני, ראוי, לאומי, שקוף ומשתף ככל האפשר".
מדברים אלו ניתן להבין כי לדעתו של ברץ לפחות חלק מהסיבות הרבות והחשובות לכישלון, הן כי הוא התנהל באופן חובבני, קלוקל, בדלני, עכור וחד-צדדי. בפועל, כותב ברץ כי הבעיה העיקרית היא בכלל "מדינת המעמקים".
פעולות הממשלה אמנם הניבו מחאות ברחובות, הוא מודה, אולם אלו היו "דלילות למדי" [כך!]. מקור הכישלון של המהלך הממשלתי טמון ב"מנגנון סינון ואינדוקטרינציה אנטי-דמוקרטי בצמרת, שגורם לראשי המוסדות להתנהג כמו בהפיכה בעולם השלישי". כדי לתקן זאת, מציין ברץ ביובש, ממילא אין די ברפורמה משפטית. דרוש שינוי גדול בהרבה.
ב"ישראל היום", אמנון לורד כבר מזמן שקוע עד צוואר בניתוח "עולם המעמקים", פאזל דמיוני של שיתופי פעולה בינלאומיים "בין מדינות המעמקים" השונות שיוצרים יחד אליטת שליטה עולמית.
"ההודעה של הנשיא ביידן, כי ראש הממשלה נתניהו לא יוזמן לבית הלבן לפגישה עם הנשיא, היא האינדיקציה הטובה ביותר שהאמריקנים מעורבים עד צוואר בפעילות הנרחבת לערעור היציבות בישראל", כותב לורד במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". לורד נסמך בטורו על "שני פרשנים רציניים ביותר בארה"ב, ד"ר מייקל דוראן ולי סמית" ש"טענו לאחרונה שארה"ב שותפה לניסיון להבעיר את המדינה בתקופה שבה ישראל שוקלת מה לעשות מול האיום האיראני".
כך, בעוד יעקב ברדוגו טוען בערוץ 14 שברק אובמה שולט בארה"ב ולא פוסל את האפשרות שה-CIA עומד מאחורי ההפגנות מחוץ למספרה של שרה נתניהו, לורד ב"ישראל היום" כותב כי "האמריקנים לא היו שמים לב בכלל לרפורמה המינורית למדי במערכת המשפט אלמלא הוגש להם הנושא ככלי לניגוח הממשלה". לפי לורד, "בהחלט ייתכן שהנשיא ביידן, בעצת יועציו, שופך בנזין על רחובות הזעם של מרד הגנרלים".
שרה ב"ק מראיינת את יעקב ברדוגו בתוכנית "האולפן הפתוח" של ערוץ 14, 1.3.23 (צילום מסך)
ההסבר של לורד יכול לנחם את תומכי נתניהו. לא התנהלות חובבנית של ממשלת ישראל והועמד בראשה הביאו למחאת הענק, אף לא מוקדי הכוח של האופוזיציה במוסדות שעליהם לממשלה עדיין אין שליטה מוחלטת. היתה זו האימפריה הגדולה בעולם שהציתה תבערה ברחובות בת-בריתה במזרח-התיכון, כדי למנוע ממנה לתקוף באיראן.
כך או אחרת, התוצאה היא אחת. ובימין, כאמור, מודים בכישלון. במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" כותב יותם זמרי, מכוכבי ערוץ 14, כי "המחנה הלאומי הפסיד". יאיר שרקי כותב בטורו שבאותו עיתון: "את הכנס הראשון בקדנציה הקואליציה מסיימת בקריסה מושלמת".
"אנחנו במצב שונה מזה שהיינו בו לפני כמה שבועות", כותב קלמן ליבסקינד ב"מעריב", "ובמצב הזה צריך המחנה הלאומי, מחנה הרוב בישראל, לנהוג כמו משקיע חכם שהמנייה שלו נחתכה בחצי, והאקלים הכלכלי מלמד שהיא עתידה להמשיך לצנוח. לחתוך הפסדים, לצאת לחשיבה מחודשת, ולחזור בהמשך, מוכן הרבה יותר, נחוש לא פחות".
גם ב"בשבע" מודים בכישלון אך במקביל כבר מכריזים על ההצלחה שבאופק.
"באופן רשמי בקואליציה מדברים על הקפאה זמנית לצורכי הידברות עם האופוזיציה בבית הנשיא, אך רבים בקואליציה מאמינים כי הסיפור נגמר, והשינויים במערכת כבר לא יתרחשו בקדנציה הזאת", כותב אסף משניות בפתח כתבה המבקשת לעמוד על סיבות הכישלון.
ח"כ אריאל קלנר, מחברי ועדת חוקה, חוק ומשפט, אומר לו כי הרפורמה נפלה משום שהוא וחבריו לא שיערו "את עוצמת הכוחות שנתמודד מולם, עם חבורת אנרכיסטים שמוכנה לשרוף את המדינה, העיקר שלא ייגעו בהם". משניות מפרט ובמקביל מוסיף גם אחריות לקואליציה: בעיקר כשל הסברתי, אבל גם ניסיון להעביר בבת אחת שורה של שינויים דרמטיים וכן ללוות אותם בחקיקה פרסונלית.
עורך "בשבע" עמנואל שילה מודה גם הוא בכישלון. "היום שבו שנתניהו הודיע על השהיית החקיקה "ייזכר כיום שבו מדינת ישראל ומוסדות השלטון הנבחרים שלה נכנעו לפרוטקשן", הוא כותב. "[...] מיעוט אליטיסטי שמרושת כמעט בכל עמדות המפתח במדינה הצליח לכפות באיומים את עמדתו על הרוב הדמוקרטי".
לפי שילה, בין הלקחים שיש להסיק מהכניעה (הזמנית!) בולט ה"צורך לשבור את ההומוגניות הסוציולוגית וההשקפתית לא רק בבית המשפט, אלא גם במוקדי כוח אליטיסטיים נוספים". כאילו שאם הממשלה היתה מצליחה להכניע את הרשות השופטת, היא לא היתה מיד יוצאת למסע טיהור באקדמיה, בתקשורת ובצבא.
הפגנת תמיכה בממשלה בירושלים, 27.3.2023 (צילום: אריק מרמור)
בשער "בשבע" כבר אפשר לראות לאן מכוון המחנה התומך בהפיכה משטרית. "דורשים רפורמה" נכתב בכותרת הראשית על רקע תצלום אוויר מההפגנה שנערכה בירושלים ביום שני בערב. "לנוכח השתוללות האנרכיה משמאל, ובהתראה של שעות ספורות, נהרו למעלה ממאתיים אלף איש השבוע לירושלים", נכתב בכותרת המשנה.
המספר "200 אלף", המתייחס למספר משתתפי ההפגנה בירושלים, מופיע לא רק בכותרת "בשבע", הוא מככב גם במודעת תודה מאת ארגון "תקומה 2023" של איש התקשורת ברל'ה קרומבי, מי שיזם והפיק את ההפגנה.
חגית רוזנבאום שוחחה עבור "בשבע" עם קרומבי, ועם שותפו לארגון ההפגנה אביחי בוארון, כדי לשמוע כיצד הגיעו למה שהיא מכנה "שבירת שיא לוגיסטי בקנה מידה עולמי": "200 אלף המפגינים – כך להערכתם ההחלטית של המארגנים – זרמו מכל קצווי הארץ בהיערכות בלתי אפשרית של שש שעות בלבד".
עד כמה החלטית ההערכה של המפגינים באשר למספר המשתתפים בהפגנה בירושלים אפשר ללמוד מקריאת כתבה דומה, מאת יפעת ארליך, שנדפסת הבוקר במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". שם מצוטט אותו המארגן קרומבי, באותו החלטיות, נוקב במספר "150 אלף איש".
בזמן אמת, אגב, נקבו בערוץ 14, כלי התקשורת הנאמן ביותר לנתניהו, במספר "למעלה מ-100 אלף איש" ואילו ב"מקור ראשון" הסתפקו ב"עשרות אלפים". בקצב הזה, עד אחרי יום העצמאות נגיע למיליון. וזהו אכן היעד שכבר מסומן על ידי המארגנים. "היכונו! לעצרת המיליון למחרת יום העצמאות בירושלים", הם מכריזים.
אשר לפן הלוגיסטי של שבירת השיא העולמי, גם אם מתעלמים מהסיוע של ערוץ 14 וקבוצות הווטסאפ של הליכוד ושל נתניהו לעידוד המפגינים, מבט מפוכח של קרומבי ושותפיו על המציאות יגלה כי רק ערב קודם לכן, לאחר ההצהרה על פיטורי השר יואב גלנט, הצליחו מתנגדי ההפיכה המשטרית להוציא לרחובות בתוך שעה אחת בלבד כמות מפגינים דומה אם לא גדולה הרבה יותר.
מודעה, "בשבע", 30.3.23
ובינתיים, בבית הנשיא
אמיר אטינגר מדווח ב"ישראל היום" כי "קצב ההידברות" בבית הנשיא הוא "איטי מהצפוי".
"הסיכוי לצאת משם עם פשרה שתביא להסכמה רחבה קטן משמעותית מזה שבחודשים יוני-יולי (או לפני), הכל יתפוצץ", כותב יוסי ורטר ב"הארץ".
"מכל נציגי המפלגות שהוזמנו השבוע, ההערכה היא כי בישורת האחרונה יישארו שני שחקנים - הקואליציה והמחנה הממלכתי. השאר ינשרו בדרך", כותב מתי טוכפלד ב"ישראל היום".
ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מציג עמית סגל נקודת מבט אופטימית יותר. "הרטוריקה של לוין ורוטמן קשוחה, אבל בפועל כבר סוכם על 90 אחוז מהנושאים", הוא כותב. "נותרו בעיקר שני פערים: הדרישה של הקואליציה למנות שני שופטים לבדה, והסירוב המוחלט של האופוזיציה; ומה שקרוי בסכסוך הישראלי-פלסטיני 'קץ התביעות': תום החקיקה המשפטית במהלך הכנסת הנוכחית".
לדברי סגל, השליחים שבחרו המפלגות למו"מ אינם מבשרים טובות אולם "ההסכמות כבר גובשו ברובן על ידי אקדמאים משני הצדדים. צריך רק להוציא מהפריזר, לחמם במקום נסתר ולהגיש".
ח"ג שמחה רוטמן ושר המשפטים יריב לוין, 22.3.23 (צילום: יונתן זינדל)
ב"גלובס", שקורא זה שבועות ארוכים לפשרה, הכותרת הראשית הבוקר היא "הזדמנות להידברות". לצדה תמצית שני מאמרים: "הרוב המתון בשל לפשרות", מאת יואב הלר, ו"קיבלנו מועד ב' להצלת ישראל", מאת רז נזרי. בעמודי הפנים מתגלה מאמר שלישי הקורא לפשרה, הפעם מאת רועי פולקמן.
בהמשך לשבוע שעבר, ב"גלובס" ממשיכים לפרסם ממצאי סקר דעת קהל נרחב במיוחד שערכו על נושא הרפורמה המשפטית / ההפיכה המשטרית. כפי שפורסם ב"גלובס" כבר בסוף השבוע שעבר, 43% מהמשיבים לסקר הביעו התנגדות נחרצת להפיכה ("כלל לא תומכים ברפורמה"), רק 17% תומכים בכל סעיפי החקיקה ועוד 25% תומכים בחלק מהסעיפים.
לצד ניתוחי עומק של נתוני הסקר המדעי, מוקדשת הבוקר תיבה קטנה ב"גלובס" לנתונים על משאל לא מדעי שערך העיתון בקרב גולשיו. הנתונים מעלים כי קוראי "גלובס", או לפחות אלו מבין הקוראים שמעוניינים להביע את דעתם בסקר, נמצאים הרחק מעמדת המערכת. 62% ממשיבי משאל "גלובס" מתנגדים באופן מוחלט לחוקי ההפיכה.
חוזרים בתשובה
"לראשונה רבבות תומכי הרפורמה הפגינו בתל אביב; נתיבי איילון נחסמו לתנועה", נכתב בכותרת הראשית של "המבשר". "במקום לשבור תשתיות ולהצית שריפות – המפגינים קיבלו עול מלכות שמים".
בין פשיזם לפופוליזם
במוסף "כלכליסט" מתפרסמים "25 טקסטים אישיים על מה שלמדנו והבנו אחרי שלושה חודשים של מחאה". יוני רז פורטוגלי כותב שבעקבות השתתפותו בצעדה ברחוב אחימאיר שליד ביתו ברמת אביב ג' קרא בכתבי אב"א אחימאיר ובאלו של שותפו ל"ברית הביריונים" אורי צבי גרינברג, שאף על שמו קרוי רחוב לא רחוק משם.
משמאל: אב"א אחימאיר, אורי צבי גרינברג ויהושע ייבין, בראשית שנות ה-30 (צילום: נחלת הכלל)
"הקריאה בכתביהם גילתה לי שני דברים", כותב רז-פורטוגלי. "הראשון הוא שלאור דלות העלבונות המוטחים כיום בתושבי תל אביב בידי חברי הכנסת של הימין, טמונה הנאה משונה בקריאת הבזיונות העשירים והיפים – המכבדים, למעשה – שהקדיש אצ"ג בספריו לאנשי העיר ('דור ריק כשרוול הגידם', 'גם קלומית איננה נחרכת אפילו מלהבם המנופח'). השני, הוא שיש משהו מעורר כבוד היום בכנות ובבהירות שבה פרשו אחימאיר ואצ"ג את חזונם הגזעני, האימפריאליסטי והמשיחי - רצונם בממלכה יהודית 'מנחל מצרים עד פרת', בבית מקדש, את דעתם בשבח הדם והמלחמה.
"כשדעות כאלו מובעות בישירות ובבהירות אפשר לפחות להתווכח איתן, להשיב, להציע חזון נגדי. כמה הגישה שלהם היתה שונה מהציניות, מהחמקנות, מהעירפול המכוון ומהפחד שכפו ממשיכיהם על הדיון הפוליטי בעשור האחרון, כדי שלא לבטא בעצמם את אותו החזון, פחות או יותר, בקול רם".
הרעייה והילד
ב"ישראל היום" מדווח אבי כהן בקצרה על החלטת ביהמ"ש כי יאיר נתניהו יפצה את סתיו שפיר בעשרות אלפי שקלים בגין הוצאת דיבה. בידיעה אין זכר לתגובה החריפה שהוציא נתניהו לפסק-הדין, דבר שלא היה עולה על הדעת בשנים קודמות, אז מן הסתם הידיעה היתה על התגובה, ובשוליים היו מוזכרים השגגות של כבוד השופט אביים ברקאי.
הידיעה ב"הארץ" על פסק-הדין, מאת יעל פרידסון, מתמקדת בקביעת השופט ברקאי כי שפיר דיברה אמת כשכינתה את יאיר נתניהו גזען.
שרה ויאיר נתניהו באירוע הדלקת נרות חנוכה, דצמבר 2015 (צילום: הדס פרוש)
אמיר אטינגר מדווח באותו העיתון כי שרה נתניהו "כעסה מאוד על הורדת חוק המתנות מסדר היום של הקואליציה ודחייתו למושב הקיץ של הכנסת" (בלשכת נתניהו מכחישים).
מיכאל האוזר-טוב מדווח ב"הארץ" כי שרה נתניהו קידמה בימים האחרונים את האפשרות לבחון את מועמדותה של מירי רגב לתפקיד שרת הביטחון, במקום יואב גלנט.
הכותרות הראשיות
הכותרות הראשיות ב"ישראל היום" ו"מעריב" מוקדשות לזיכויו של רומן זדורוב מרצח תאיר ראדה, בסיומו של משפט חוזר.
הכותרות הראשיות ב"ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"מקור ראשון" נחלקות בין הזיכוי לעדכונים על הרפורמה / הפיכה.
על רצפת חדר העריכה
הביטול בוטל. במוסף "שישיבת" של "ישראל היום" מראיין איתן אורקיבי את ארי שביט, כותב קבוע בעיתון השני של ד"ר מרים אדלסון, "מקור ראשון", וזאת לרגל צאת ספרו החדש. בראיון, שאורכו כ-4,000 מילה, שביט מדבר רבות על "הרגע האלטלני" שבו נמצאת המדינה, אבל לא נדרש להתייחס כלל לעובדה שלפני כמה שנים נזרק מהזירה הציבורית בשל טענות למסכת סדרתית של הטרדות מין.
דובר צה"ל לשעבר רן כוכב (צילום: פלאש 90)
סקופ. במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" מראיינים העורך חגי סגל והכתב הצבאי נועם אמיר את דובר צה"ל היוצא תא"ל רן כוכב. כוכב מכונה בראיון למן התחלתו בכינוי חיבה, "רנכו", ויש בכך מעין רמז מטרים לעובדה שגם כשמדברים עמו על עזה לא שואלים אותו על הגילוי הטרי של הגר שיזף ויניב קובוביץ בדבר השימוש שנעשה בדובר צה"ל נגד אזרחי ישראל בחשבונות פיקטיביים ברשתות החברתיות בזמן מבצע "שומר החומות".
מה כן מקבלים העיתונאים מ"רנכו"? סקופ אטימולוגי-הומניטרי. "הנה סקופ בשבילכם", הוא אומר להם כשהם שואלים על מבצע "עלות השחר", "המבצע היה אמור להתחיל באמת בעלות השחר, אבל מכיוון שילדיו ישנו איתו, ההזדמנות המבצעית הגיעה אחר הצהריים".
פיקנטריה
במוסף "גלריה" כותב מורן שריר על "חבורת הזבל", על רקע קמפיין פוליטי עכשווי המבוסס על סדרת הקלפים משנות השמונים. היזם של החבורה המקורית, ישראל שטרן, מספר לו כי שותפו דאז רוני אריאלי סלד מהדמויות המגעילות ולא רצה להוציא בישראל גרסה מקומית של סדרת הקלפים. גם אביו של אריאלי, אמנון, התנגד. "מי ששיכנעה אותם בסוף היתה בחורה שנקראת רות בר. היא פסיכולוגית שיווקית שעבדה בפרסום אריאלי".
רות בר מוכרת לקוראי הביוגרפיות של ראש הממשלה בנימין נתניהו. עמה היה לנתניהו רומן בשנות התשעים והיא זו שכביכול הופיעה לצדו ב"קלטת הלוהטת" שככל הנראה מעולם לא צולמה.
ענייני תקשורת
ב"בשבע" כותבת הדס צורי על ההצלחה של ערוץ 14. "להרבה אנשים נמאס לשמוע כמה נתניהו רע וכמה יש פה דיקטטורה, או שבן גביר ואבי מעוז הולכים להפוך את נשות ישראל לשפחות", אומר לה שי גולדן, מגיש תוכנית הבוקר בערוץ. "אנשים לא רוצים שיגידו להם שהם נחותים כי הם הצביעו ליכוד. בעבר הייתה תחושה שאין אלטרנטיבה, הציבור היה שבוי במדורת השבט של ערוצי המיינסטרים, ולכן אנשים נאלצו לבלוע את התוכן שלהם. היום כבר יש אלטרנטיבה".
ב"הארץ" מפרקת יוענה גונן את הטענות בכתבת השער של מגזין "עכשיו 14", שהוקדשה לילדים טרנסים. "כותבת הכתבה היא טל קרויטורו, מהדמויות הבולטות בישראל בתחום רדיפת הקהילה הטרנסית", כותבת גונן בין היתר, "להוכחת טענותיה היא מצטטת מחקרים מפוקפקים, בהם מחקר ידוע שבו טענו הורים שילדיהם 'נדבקו' בדיספוריה מגדרית. זה מחקר שהופרך כל כך, שאפילו קרויטורו אינה מזכירה את שם החוקרת".
ב"מקור ראשון" מפרסמים ידידיה סינקלייר ואהרן אריאל לביא מאמר תגובה לכתבה של אריאל שנבל על מכחישי ומצמצמי משבר האקלים. "הטעויות שנעשות בשמאל אינן מעניקות לימין פטור מיושרה אינטלקטואלית, ואינן מספקות לו לגיטימציה לקידום אג'נדה פוליטית באצטלה מדעית מהצד השני", הם כותבים.
ב"דה מרקר" מראיינים נתי טוקר ויסמין גואטה את גלית אלטשטיין, עד לאחרונה מפקדת גל"צ. בין היתר הם שואלים אותה על תקופתה כראש מערכת החדשות ב"כלכליסט" שבבעלות המו"ל הנאשם בשוחד ארנון (נוני) מוזס. "לחצים או התערבות? לא היה. אני לא חוויתי את זה", היא אומרת.
בהמשך טוענת אלטשטיין כי "באיזשהו מובן אף עיתונאי עם יושרה כמעט לא יכול לעבוד באף כלי תקשורת". לדבריה, "בסוף בכלי תקשורת פרטיים יש למעלה מו"ל שמתערבב עם כסף, וגם בשידור ציבורי יש תמיד את החשש מזיקה של פוליטיקה. איפה שלא נזרוק אבן אפשר לשאול שאלה כזו". זה לא מדויק. יכולה להיות גם עיתונות עצמאית לחלוטין, שממומנת במאת האחוזים מתמיכות קטנות וקבועות של קוראיה. כאן מצטרפים.