מנהיגנו, בנימין נתניהו, למד אתמול שיעור נוסף במגבלות הכוח. תועמלניו בערוץ 14, נאלצו ללמוד שיעור במגבלות השיפרור. "מה אומרים? לא אומרים", אמרה אילנה דיין אחרי שהקריאה תגובה רעילה ששלח נתניהו ל"עובדה", אי-אז ב-2016, כשהסתה של ראש ממשלה נגד עיתונאים עוד היתה ניוז. תועמלני ערוץ 14 התמודדו אמש עם שאלה אחרת: מה אומרים כשלא אומרים לך מה לומר?

אחרי בחירות 2015, ראש הממשלה בנימין נתניהו השתכנע סופית שהוא בלתי מנוצח. "never get high on your on supply"' מזהירים בסרטים, אבל ביבי שלנו לקח לריאות. "כשאני רוצה משהו, אני משיג אותו", אמר אז למצלמות (ההקשר היה מתווה הגז) בהתקף היבריס שלא נפסק מאז.

עוד קודם לכן, בהיותו יו"ר מפלגה של 12 מנדטים, הדגים נתניהו מה הוא חושב על עיתונות כשהביא ארצה איל קזינו מולטי-מיליארדר שיקים עבורו בטאון תעמולה ויטאטא את המתחרים על-ידי הצפה של השוק במאות אלפי גליונות חינם. כמו ראשי ממשלה אחרים לפניו, גם נתניהו תיעב את העיתונות. שלא כמוהם, הוא לא הסתפק בניסיונות להשפיע עליה. הוא רצה להכניע אותה.

מאז ממשיך נתניהו להתקדם באותם שני מסלולים: האמונה כי מה שלא הושג בכוח יושג בעוד יותר כוח, והאמונה שעיתונאים צריכים להיות סריסים מטעם המדקלמים את דף המסרים. את מתווה הגז החליפה תוכנית שלמה להפיכה משטרית, את "ישראל היום" המנומנם החליף ערוץ טלוויזיה שלם, "עכשיו 14", המשדר ארס ורעל מסביב לשעון. שני מסלולים שהם מסלול אחד, ושבלילה הקודם התכנסו לרגע לנתיב אחד של אין מוצא.

בערב, נתניהו, בעוד אקט של אלימות פוליטית, פיטר מהרגע להרגע את שר הביטחון משום שקרא לעצירת בליץ החקיקה לסירוס מערכת המשפט. כבר תריסר שבועות שמאות אלפי אנשים מפגינים פעמיים בשבוע נגד מדיניות נתניהו, אולם ההודעה הוציאה לרחובות באופן מיידי קהל עצום והורידה מהגדר את ההסתדרות, האוניברסיטאות וראשי רשויות, שהודיעו על שביתה כללית. נתניהו חווה שוב את ההיתקלות המעצבנת בין תיאוריית הכל נפתר בכוח לבין המציאות ונכנס ללילה של מצוקה.

בעוד נתניהו יכול להרשות לעצמו להסתגר בביתו, בטלוויזיה צריכים להמשיך לשדר. אבל מה משדרים אם בחדר הבקרה אין מנהיג תורן? בלבול עז אחז אמש באנשי ערוץ 14. המתקראים "כתבים" היו פרושים בשטח, המתקראות "מגישות חדשות" היו מותקנות באולפן, אבל דף מסרים אין. נתניהו לא בא, גם לא מצלצל.

הכתב הפוליטי, מוטי קסטל, נשלח לרחוב עזה בירושלים. מאחוריו מתנפנף הדגל של הקהילה הטראנסית, מי שהמגזין המודפס של הערוץ (יש דבר כזה) פירסם על אודותיהם באותו יום ממש עלילת דם שפלה ומתועבת. בערוץ 14 לא טרחו ללמוד כיצד נראים הסמלים של האנשים שאת דמם הם שופכים.

קסטל מנסה לדווח מהשטח. הוא תופס לשיחה מפגינה ומעניק לה את זכות הדיבור, אבל היא, משום מה, לא מדקלמת ציוצים של יאיר נתניהו. במקום זה, היא טוענת שלא מדובר בכלל בוויכוח של ימין או שמאל אלא במחלוקת שיורדת לשורשי קיומנו כאן. קסטל משיל בין רגע את תחפושת העיתונאי וצועק עליה ברגש: "היו בחירות והימין ניצח – ובגדול!".

כתב הספורט עתי שלו נראה במצוקה על כביש 1. סביבו כמעט לא נראים מפגינים. וקר. מה הוא עושה שם? שרה ב"ק, תורנית הלילה של הערוץ ב"אולפן הפתוח", ממהרת להזכיר מי הקורבן האמיתי בכל הסיפור הזה, של המחאה הגדולה בתולדות ישראל, כתבי ערוץ 14 כמובן, שסובלים מהתקפות אלימות. למה לא. אם בערוץ 14 הפגנה מול המספרה של שרה נתניהו היא ניסיון לינץ', קריאות "בושה בושה" מול צוות טלוויזיה הם מתקפת טרור.

בחזרה לאולפן, ב"ק מעלה על הקו לשיחה את הקולגה יערה זרד, שקובעת כי חייבים להעביר מהר את הרפורמה, אחרת נהפוך בבת אחת למדינה שאין בה דמוקרטיה, כלומר כזו שהמוני אזרחים היוצאים להפגין יכולים להשפיע בה על החלטות הממשלה. כי זכות ההפגנה, כידוע, היא זכות דיקטטורית. אבל משהו כבר סדוק באולפן, כי ברדוגו, התועמלן הראשי של הערוץ, צייץ שאולי בכל זאת צריך לעצור עכשיו את החקיקה, ובבלפור עדיין לא עונים.

אז ב"ק מנסה לאתגר: אולי בכל זאת כדאי לעצור? זרד ממש לא רוצה לעצור, היא שולפת אס, חוק גודווין גרסת נצרים: אבל מה עם ההתנתקות?!!? ב"ק מבולבלת. האיתות הזה מזכיר לה איפה היא נמצאת ועל מה משלמים לה, אז היא ממהרת להסביר שהשמאל מנצח פשוט בגלל שיש לו הרבה יותר כוח והוא הרבה יותר אלים, בניגוד לימנים שגם הם חשים כאב גדול אבל נשארים ממלכתיים. ת'כלס, מה יותר ממלכתי מלשפוך חומצה על חיילים ולדפוק כדור בראש ממשלה.

את החבל הדק של ב"ק מושך באופן סופי רן ברץ, פעם ראש מערך ההסברה של נתניהו והיום סתם דובר שלו, שמסביר שכל התמונות שרצות כאן הערב על המסכים הן פייק, אין באמת מפגינים, לכל היותר כמה אלפים בודדים, והשמאלנים (ימ"ש) מנצחים כי הם מחזיקים בכל מוקדי הכוח (תבדקו גם אצלכם בבית, הם בכל מקום) ומי שמתחזק את ההפגנות זו בכלל המשטרה.

אבל ב"ק שבה ומעלה את התהייה אם בכל זאת כדאי להידבר, בולמת עם תזכורת למתועבות של הצד שמנגד, ואז עולה מן האוב קולו השבור של הטאלנט אראל סג"ל. טעינו, הוא מודה. טקטית כמובן. זה קרב דמוגרפי. הידעתם שהשמאל החילוני מתרבה בקצב מרחיק לכת?

אז לעצור את החקיקה או לאצור את הזעם? איזה לילה מסויט. נתניהו למד את מגבלות הכוח: לפעמים מה שמנסים להשיג בעוד יותר כוח, נתקל בעוד יותר כוח מנגד. ובערוץ 14 למדו את מגבלות השפרור: אין דף מסרים שמסביר מה לעשות כשאין דף מסרים.

בבוקר הדברור חוזר ובערוץ המורשת קוראים לטפל במפגינים כמו באיום טרור ולפרק את הגופים החזקים במשק, שהושבת כולו. מה יקרה כשנתניהו ירים תמרור פניית פרסה? מבולבלים? גם אנחנו.