מאז שעניין סגירת התאגיד עלה לכותרות, אני עוקבת אחרי התגובות הרבות שהוא גורר. לא מעט חוזר הדימוי של מסיבה, המסיבה הגדולה, וכולנו סופרים ובודקות מי מוזמנים ומוזמנות אליה ומי לא. אז לקח לי קצת זמן לנקות את המחשבות האוטומטיות והקלישאות הרגילות, ולנסות לראות את המציאות נכוחה. עד כמה שניתן, באופן אובייקטיבי. ואני רואה שסיפור התאגיד ללא ספק מספר לנו את סיפורה של החברה שלנו, בנקודת הזמן הזו.

קודם כל, משמח לחשוב שיש מסיבה. כלומר, התרבות, התקשורת הישראלית רוחשת ורוגשת, מלאה יצירתיות, יוזמה, מקוריות, חדוות יצירה, הומור, חידוש וחדשנות. אנחנו באמת מייצרים כאן בארץ הקטנה הזו, בשפה המוזרה הזו שלנו, יופי של אמנות, בידור, סאטירה, תעודה, חדשות, תוכן דיגיטלי, וכמובן - דרמות. דרמות ישראליות נפלאות שמספרות כל כך יפה את הסיפור של החברה הזו. זו מסיבה אמיתית, מרגשת, ולא פלא שכולםן רוצים ורוצות להשתתף בחגיגה.

אבל יש מי שמרגישיםות שהסיפור שלהםן לא מסופר. לא מקבל את הבמה שמגיעה לו. ובכן, אני מתארת לעצמי שיהיה קשה מאוד לשקף את כל חלקי החברה וכל גווניה בצורה שבה כולם יהיו מרוצים, אבל אם התאגיד מתיימר להיות מייצג, קול של כלל הציבור, יש לו מקום לעשות בעניין הזה איזה חשבון נפש.

אני לא בטוחה שאני מסכימה עם טענת הימין על הדרה מהמסיבה, אבל כמו שאומרת הקלישאה הוותיקה - אני אלחם על מנת שיוכלו להשמיע אותה. כי אם של כולם, אז של כולם. אני חושבת שיש מקום לדבר על ייצוג שווה יותר, רבוד יותר, קשוב יותר לרחשי העם, כל העם. אני חושבת שיש מקום לחלק עוד כמה הזמנות למסיבה.

ואני יודעת שבניגוד להרבה מקומות אחרים בהם אני היא זו שחוששת לדבר, הרי שבעולם התקשורת, בעולם התרבות, ב"תעשייה" מה שנקרא, יש לי חברים ימנים, מצביעי ביבי, שמפחדים לדבר. לא משתתפים בשיחות, לא מבטאים את המחשבות שלהםן, לא רוצים שיבוזו להם, לא רוצים שיגחכו עליהם, והם שותקים. ואסור שזה יהיה כך.

אסור בשום אופן לסגור את התאגיד, אבל חובה להקשיב. חובה לנסות תמיד לשפר, לקרב את חלקי החברה ולא להרחיק אותם עוד כפי שפוליטיקאים פופוליסטים היו רוצים

אם אנחנו רוצים להיקרא מדינה דמוקרטית באמת, כפי שאנחנו בשמאל זועקים וזועקות לאחרונה - אז אנחנו מחויבים ומחויבות לתת מקום ופתחון פה לכולם ולכולן - כן, גם, ובעיקר אפילו - לאלו שאנחנו לא אוהבות, לא מבינות ולא מקבלות את הדעה שלהםן. אלו שממש ממש לא בא לנו לשמוע מה הם אומרים ואין לנו כבוד אליהם כלל - שם נמצא ה"גיוון" האמיתי.

כמובן, שאם יש מקום שבו הגיוון האמיתי הזה יכול לקרות - הרי שזה תאגיד השידור הישראלי. אסור בשום אופן לסגור אותו, אבל חובה להקשיב. חובה לנסות תמיד לשפר, לקרב את חלקי החברה ולא להרחיק אותם עוד כפי שפוליטיקאים פופוליסטים היו רוצים.

מאידך, אם יש מסיבה, אז היי - גם לחבר'ה בשמאל מגיעה הזמנה. קבלו פרשן ימני בפאנל, אבל כבדו את הזכות לעשות סרט כמו "שני ילדים ביום". כבדו את זה שזו הפטריוטיות של השמאל, זו אהבת המדינה, ולא שנאה ורצון לפרק אותה. האם החברים בימין יזעקו על גיוון וריבוי קולות גם במקרה של שלילת תקציב והשתקה מסיבות פוליטיות?

אסור לפחד מביקורת משום כיוון. צריך להכיל ולשמוע את כולם ואת כולן. ואם יש מקום בו הקשב הזה אפשרי באמת - זה התאגיד. כן להכלה של כולם, לא לסגירה, ובעיקר - לעצור, להפסיק להקשיב לאינטרסים צרים של פוליטיקאים ולהתחיל להעז לעשות את הדבר האמיץ ביותר - לתת קול לכל איש ואשה. לשמוע. זה לא קל בימינו, אבל אם תשאלו אותי - זו המשימה.

ריקי בליך היא שחקנית, זוכת פרס האקדמיה לטלוויזיה ויו"ר שח"ם, ארגון השחקנים והשחקניות בישראל