נתניהו הקים ממשלה
"הלם כבד בעולם התורה והחסידות, המפלגות החרדיות נכנעו והתפשרו בעניין גזירת השמד על בני הישיבות", מודיעה הכותרת הראשית של "הפלס", בטאון הקנאים החרדי, שהתפצל מ"יתד נאמן" ושהכת החרדית שהוא משרת התפצלה לאחרונה בעצמה. קוראים המזדהים עם הרמות השונות של נהי בעיתונים הכלליים (כן, גם ב"ישראל היום") המדווחים על הממשלה שנתניהו הצליח סוף-סוף לכונן יוכלו אולי להתנחם קמעא בכך שיש מי שלא מרוצה גם מן הצד השני של המתרס המגזרי.
"אחרי שהכריז כי עלה בידו להקים ממשלה נחשפים בזה אחר זה המהלכים הדרמטיים ששותפיו של נתניהו יפעלו לקדם", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "הארץ", שמובילה ביום השישי הזה לא לעוד טור עבש של יוסי ורטר אלא לידיעה חדשותית. "'עדיפות מוחלטת' לחוקים לשינוי מערכת המשפט. הסתה לגזענות לא תמנע התמודדות לכנסת. בהסכמת הליכוד, תתאפשר אפליית להט"בים ונשים על רקע דתי. ותקודם החלת הריבונות בגדה. סעיף אחר סעיף מתגלה ישראל של ממשלת נתניהו הבאה".
כתבי "הארץ", מיכאל האוזר-טוב, נעה שפיגל ואהרון רבינוביץ כותבים כי "הרפורמה לתיקון מערכת המשפט" תכלול "מינוי רב ראשי דתי-לאומי, התרת הפרדה מגדרית בחוק וחקיקת חוק יסוד לימוד תורה", וגם "חוק יסוד: החקיקה ופסקת ההתגברות". כל סיעות הקואליציה יתחייבו לתמוך בהצעות החוק, שיוצעו על-ידי שר המשפטים, והן יקבלו "קדימות ראשונה". כמו כן תוקם ועדה שתבחן את "סעיף הנכד בחוק השבות".
עוד על הצלחת: חסינות לחיילים מפני העמדה לדין בשל מעשים שעשו בעת פעילות מבצעית. נדחה לשלב מאוחר יותר: הכפפת המפכ"ל לשר לביטחון פנים. ואילו אור קשתי מדווח שהמכון לדמוקרטיה שינה את גישתו ללימודי האזרחות וכעת ממליץ לפצלם "לפי הזרמים בחינוך" (דו"ח המכון מתאר "חברה משוסעת, שאינה מסכימה על דבר").
עוד ב"הארץ": החרדים השיגו ביטול של החיוב בחוק לבעל עסק לשרת כל אדם ללא אפליה, חוק גיוס מתוקן והעברת מיליארדי שקלים למוסדות חינוך חרדיים ולתחבורה ייעודית לציבור החרדי. כתבי "הארץ" לא מפרטים, אולם קובעים כי בצירוף פסקת ההתגברות, שתעקר את יכולתו של בית-המשפט העליון לכפות שוויון בגיוס, ייתכן כי מדובר עבור החרדים ב"הישג היסטורי בכל הנוגע להסדרת הגיוס" (כלומר, הסדרת אי-הגיוס). כמו כן, "הממשלה המיועדת תנסה לאשר חוק הגירה שיתיר מעצר זרים בלי הגבלת זמן", מדווח בר פלג.
ב"הארץ" כל-כך מיואשים, שמאמר המערכת מכריז שנתניהו גרוע אפילו יותר מהגרוע מכל, נתניהו עצמו: "נתניהו הרפורמטור של 2003 נמוג, ומ-2009 תפס את מקומו פוליטיקאי ציני, חסר אחריות, שמוליך את המשק במודע לאבדון, פשוט משום שזו הערובה להישרדותו הפוליטית". צחוק בצד, המאמר מצטט מראיון שהעניק לאחרונה נתניהו ובו הוא נזכר בקריירה שלו כשר אוצר, עת קיצץ בקצבאות למרות התנגדות החרדים ושילם מחיר פוליטי כבד. "נתניהו ער לחלוטין לתוצאות המסוכנות שטמונות בהסכמים הקואליציוניים שעליהם יחתום בקרוב עם המפלגות החרדיות", מסכם המאמר.
יש גם ורטר: "לא החרדים שיכורי הכוח ולא המתנחלים מחרחרי הריב והמדון: הסכנה העיקרית טמונה בראש הממשלה המיועד"; הממשלה "מסתמנת כפנאטית, חשוכה ומסוכנת"; נתניהו "חצה כל גבול אפשרי, רמס כל ערך, וחילל כל נורמה". פרשן הבית של "הארץ" הוא מהדי-ג'ייז שמתחילים הכי חזק שלהם ואז מגבירים, גם אם המאזינים יאבדו את חוש השמיעה.
ויש גם דעה לא פופולרית. ישראל הראל, הימני של "הארץ", כותב כי "הממשלה הנכנסת, לא פחות מהיוצאת, היא ממשלה נבחרת ועל כן לגיטימית. גם כשהקרביים מתהפכים, יש לאחל לה, כפי שיש לאחל לכל ממשלה בישראל, הצלחה. מעשיה יקרבוה, ומעשיה ירחיקוה".
"הקריאה 'זאב זאב!' אינה גימיק פוליטי, אלא התרעה אמיתית של פטריוטים ישראלים החוששים מהקלות הבלתי נסבלת שבה משתנה בימים אלה מסגרת חיינו", כותב יוסי ביילין, השמאלני של "ישראל היום", בטורו הקבוע. "כל זה כדי להיענות לגחמות של פוליטיקאים, אשר אין גבול לרעבונם ושהדבר האחרון שמעסיק אותם הוא זכויות המיעוטים וזכויות הפרט, וזכויותיהם של מי שאינם יכולים לדרוש אותן".
מעניין אם נתניהו היה מצליח לצבור כוח פוליטי גדול כל-כך אם לצדו לא היה במשך 15 שנה עיתון גדול שמשרת אותו במסירות ומפיץ את דפי המסרים שלו. כנראה שגם פטריוטים ישראלים רעבים.
"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" מספקים אינפוגרפיקות המתמצתות את הישגי המפלגות שהגיעו להסכמות עם הליכוד ונתניהו. באינפוגרפיקה של "ישראל היום" מיידעים את הקוראים בין היתר בהישג של יהדות-התורה: "כל אדם יוכל להיקבר באדמה אם ירצה בכך". העיתונים מצטטים גם דברי ביקורת של יו"ר יש-עתיד יאיר לפיד על נתניהו, ומקפידים להצמיד להם את דברי הביקורת הנגדיים של נתניהו. אני משתמש כמובן במונח "דברי ביקורת" באופן ליברלי להחריד. מדובר למעשה בחילופי הכפשות, מין דיאלוג כביש בין שני נהגים שחתכו זה את זה לפני הרמזור בדרך לשום מקום.
בשער "מעריב" מדגישים גם כן את ההסכמות הקואליציוניות, אם כי שם הדגשים אחרים: "קידום חוק עונש מוות למחבלים, הקלות במחירי קרקע לחיילים משוחררים, שינוי השיטה לבחירת שופטים והסרת סעיף 7א' המונע ממי שהורשע בהסתה לגזענות (דוגמת מרזל, גופשטיין ובן-ארי) לרוץ לכנסת. לבקשת בן-גביר: יחידה מיוחדת בשב"כ תוקם לטיפול בפשיעה בחברה הערבית".
"השבט הישראלי המופלא, פאזל היסטורי, חד-פעמי, נס שהתחולל כאן לפני יותר משבעה עשורים, הולך ומתפוגג לנגד עינינו, לקול מצהלות הקהל", היא תמצית טורו של בן כספית המתפרסמת בשער "מעריב". כספית לא כותב על התרומה שלו ושל עמיתיו, שבמשך עשרות שנים שירתו באופן עקבי אינטרסים של ההון הריכוזי במדינת ישראל, למרמור הגובר והולך בקרב בני השבט שלא זכו לחלקים הגשמיים המגיעים להם מאותו נס.
בשער "ידיעות אחרונות" מדגישים שתי "חשיפות", של נדב איל ("הרשימות השחורות של מפלגת נעם") ושל נחום ברנע ("המגעים החשאיים של נתניהו והסעודים").
"כך נראים מסמכי הדרכה פנימיים של המפלגה שבראשה עומד אבי מעוז – האיש שקיבל שליטה משמעותית במשרד החינוך", נכתב בכותרת הראשית של "המוסף לשבת", המפנה לכתבה של נדב איל. "אחד טוען להשתלטות 'פמיניסטית רדיקלית' על הצבא ומזהה את הנשים האחראיות לכך כביכול. שני מונה שמות של להט"בים בתקשורת. שלישי נקרא: להט"ב במערכת החינוך. הרביעי קובע: 'איך שולטים ארגונים ליברליים וממשלות זרות במשרד החינוך', ומסמן גם את ממשלת ארצות-הברית בגלל תמיכתה בדו-קיום יהודי-ערבי. ביקום שמפלגתו של מעוז מנסה לבנות לנו, אפילו הקרנות של משפחת רוטשילד על הכוונת".
האמת היא שלא מדובר בדיוק במידע חשאי. אנשי "הקו" הכריזו על כוונותיהם בדרשות מוקלטות במשך שנים. אבל לראות את זה על הכתב באופן מסודר אכן ממחיש יפה את הטרלול הטאואיסטי.
רגע, באמת הקים ממשלה?
"מרבית ההסכמים הקואליציוניים טרם נסגרו, ואלה שנסגרו הם חלקיים. המגעים – ומתקפת החקיקה ההרסנית שבצידם – יימשכו אל תוך השבוע הבא", כותב ורטר ב"הארץ", "שיחת הטלפון לנשיא היתה בלוף מוסכם". בדיווח החדשותי של העיתון מציין מיכאל האוזר-טוב כי מדובר לא ב"הסכמים קואליציוניים" אלא ב"הסכמות קואליציוניות", וכי ההסכמים כלל לא נחתמו משום שאז היו צריכים לפרסמם תוך שלושה ימים ונתניהו לא חפץ בכך.
"למרות רצון נתניהו בתחילת המשא-ומתן להסכמים קואליציוניים רזים ומהירים – התוצאה הפוכה", קובעת כותרת המשנה לידיעה הראשית של "ישראל היום". "עם פרסום ההסכם הקואליציוני בין הליכוד ליהדות-התורה", מוסרת כותרת המשנה לראשית של "הפלס", "התברר כי הסעיף העוסק בנושא הקריטי והקיומי שהנשמה תלויה בו נכתב בניסוח מביש ומחפיר שימנע את תיקון המצב ההרסני שנוצר בעשר השנים האחרונות". ראש הפלג, רב בשם אשר דויטש, קורא למחאה אזרחית. ליתר דיוק, המשכה של המחאה. "ממשיכים באי-התייצבות", הוא מכריז.
קצפו של "הפלס", שבאופן מצחיק מתיימר לייצג את "הציבור החרדי על כל חוגיו וקהילותיו", כשאפילו קבוצת הקנאים שלו מתקוטטת בינה לבין עצמה, יצא על כך שבהסכם הקואליציוני חקיקת "חוק יסוד: לימוד תורה", העתיד לפטור כ-13% מאוכלוסיית המדינה משירות צבאי, הוצמדה להעברת התקציב הממשלתי ואינה מיידית.
הד למתחים הפנימיים בחברה החרדית ניתן למצוא גם ביומונים המגזריים האחרים. בעוד ב"המבשר" החסידי חוגגת הכותרת הראשית את ההסכם הקואליציוני שנחתם "בסיעתא דשמיא מרובה, בהכוונת מרנן ורבנן חברי מועצג"ת שליט"א ולאחר מו"מ מאומץ ועבודה יסודית של נציגי סיעת אגודת-ישראל", ב"יתד נאמן" הכותרת הראשית היא "בדרך לממשלה החדשה, טרם נחתמו הסכמים קואליציוניים". כותרת אחרת מודיעה כי נציגי דגל-התורה, הסיעה האחות של אגודת-ישראל במפלגת יהדות-התורה, פנו "בפנייה דחופה לנתניהו לפתוח במשא-ומתן מיידי".
לפי "יתד נאמן", נתניהו כלל אינו יכול לברך על המוגמר והממשלה החדשה עודה איננה. ההסכם עם אגודת-ישראל "אינו כולל מענה מספק לנושאים הקריטיים", הוא נחתם באופן מפתיע והוא כולל הסכמות שבדגל-התורה לא מסכימים להן.
ב"ישראל היום" מזכירים שלנתניהו יש עוד חזית, מעבר להסכמים הקואליציוניים שטרם נחתמו. "לפני ההשבעה: השבוע המאתגר של נתניהו בליכוד" היא הכותרת הראשית של העיתון. "לאחר חשיפת ההסכמים הקואליציוניים, ח"כ בליכוד תוקף: 'מה נשאר מהתיקים שלנו'?", מצטטת כותרת המשנה, ללא שמו של הח"כ.
"ישראל היום" הצליח להשתחרר מאימת נתניהו, חברי הליכוד עדיין לא. רצועה מתחת לכותרת הראשית מוקדשת לציטוט מהאופוזיציה: "חוק בן-גביר? מזכיר את השטאזי". הפעם המצוטט מזדהה בשמו: ח"כ בועז טופורובסקי מיש-עתיד, "מרכז האופוזיציה".
"תרעומת בליכוד: יש לנו הרגשה חמוצה" היא כותרת דיווח של יהודה שלזינגר בעמוד הפותח של "ישראל היום". אף אחד מהחמוצים לא מצוטט בשמו בהררי המלל המתנשאים בעיתונים בקשר להקמת הממשלה. לא ב"ישראל היום" ולא בעיתונים האחרים. כותרת על שער ה"ג'רוזלם פוסט" מסכמת ביובש: "לנתניהו היה קשה לגבש קואליציה, לפניו ניצבים עדיין אתגרים פוליטיים".
עוד אתגר
מתי טוכפלד ב"ישראל היום" ובן כספית ב"מעריב" מציינים עוד אתגר פוליטי שניצב בפני נתניהו: לשמור על לשכה מתפקדת. כתמיד, התיאור של כספית חי וצבעוני יותר: "הלשכה הנוכחית שברה את כל השיאים והיא מתפרקת בשידור חי, במיצג זיקוקים אורקולי צבעוני מסחרר, לעיני כולנו". על הפרק, לפי טוכפלד: סכסוך בין החבר'ה הצעירים, טופז לוק, יונתן אוריך ועופר גולן, המקורבים ליאיר ושרה נתניהו, לבין צחי ברוורמן, המיועד לתפקיד ראש הלשכה. כספית מספק עוד שלל שמות ותקריות, שגם לבני משפחותיהם של גיבוריהן יהיה קשה לעקוב אחריהן.
משפט המו"לים
ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" עמית סגל משנה את דעתו. כעת הוא בעד גניזת אופציית עסקת הטיעון וניהול משפט נתניהו עד תומו. "במונחים פוליטיים, האירוע הסתיים. משפטו של ראש הממשלה חדל מלהכווין את האירועים בכנסת ובממשלה. הוא איננו המנוע הגדול של התהליכים", כותב סגל.
בין השורות ניתן להבין שסגל סבור כי המשפט הסתיים גם במונחים משפטיים, בגלל ש"התביעה ביקשה להכריז על שלושה מעדיה כעוינים", "שיחת ההנחיה שהתאדתה" ו"תרגילי החקירה" של השוטרים. סגל מוזמן לקרוא את הדיווחים השוטפים ממי שמגיעים לאולם (יש גם פודקאסט), כדי לאזן את המידע שהוא שואב מטוויטר.
החברה הערבית
"נקמה מדממת", נכתב בכותרת בולטת על שער "מעריב" מעל לדיווחים על עוד מקרי רצח עבריינים בחברה הערבית, בהם רצח של ילד פעוט. "הסכסוך המדמם בצפון: שני נרצחים בתוך שעות", נכתב על שער "ישראל היום". דווקא ב"הארץ" ו"ידיעות אחרונות" אין לכך שום זכר בשער.
המגזר הדתי
ב"מעריב", קלמן ליבסקינד, מי שחשף בזמנו את הטענות נגד הרב שלמה אבינר, מקדיש את טורו ליחס בעולם הדתי לפגיעות מיניות. "פרשת הרב טאו היא לא האירוע הראשון שבו רבנים שלא טרחו לבדוק ראיות, עדויות ועובדות, ממהרים להכריז על 'עלילה' ולפגוע במתלוננות. הרב טאו בעצמו עסק לא פעם בהפצת תיאוריות קונספירציה הזויות בניסיון להפריך תלונות על פגיעות מיניות. צריך לומר את הדברים בקול: כמה מהרבנים המובילים בעולם הישיבות הדתי-לאומי הפכו סכנה חינוכית של ממש לדור הצעיר שלנו".
אחרי שהוא מתאר בפירוט את ההתנהלות הנפשעת של הרב טאו ביחס לעברייני מין, ליבסקינד גם נותן שמות לאותם "רבנים מובילים": הרב אלי סדן, הרב יוסף קלנר והרב יוסי רודריגז – תלמידיו של טאו.
"זה בכלל לא משנה איך תסתיים פרשת הרב טאו", מסכם ליבסקינד, "הבעיה הקשה שאיתה נישאר ביום שאחריה טמונה במסר שמעבירים הרבנים שקפצו להגן עליו באוטומטיות. רק נסו לדמיין מה עובר בראשו של מי מתלמידיהם שנפגע מינית, חלילה, מבעל סמכות כזה או אחר, ושומע את רבותיו, וצריך להחליט אם נכון לו לשתף מישהו במה שעבר או לשתוק.
"אם ההתגייסות של הרבנים הללו היתה מלווה בנימוק רציונלי, אם הם היו דורשים שלא ייחרץ הדין נגד רבם בטרם תמוצה בדיקה מעמיקה, אם היו מסתפקים ברצון הבסיסי לדון אותו לכף זכות כל עוד מתבררים הדברים, בלי להשמיץ על הדרך את מי שהעזו להתלונן נגדו, ראוי היה להטות להם אוזן. אלא שההיסטוריה שלהם מלמדת שלא נדרשת להם חקירה ולא מעניינות אותם העובדות".
איש השנה
איש השנה של עמית סגל, בפרויקט "אנשי השנה" של "ידיעות אחרונות", הוא שמוליק סילמן, "שבמהלכיו הסיט את השנה היוצאת ממסלולה למקום שאליו לא היתה מגיעה בלעדיו". אבל אם חילופי השלטון בישראל – כל הדרמה הזו עם השנאה, הקיטוב, התעמולה, השקרים והבריונות שנכרכו בהם, עם הפרשנויות והניתוחים ההיסטוריים וההיסטריים – אירעו בגלל מהלך אקראי כמעט של טיפוס אנונימי ולא חשוב, אם כל זה לא היה קורה אם עידית סילמן היתה, נניח, מתגרשת שנה קודם – מה זה בעצם אומר עליהם? סגל לא מעלה את התהייה הזו בטורו.
איש השנה של חנוך דאום הוא רופא שטיפל בהתנדבות בשיניה של אשה ענייה. "לא רק הוא, אלא בעיקר מה שהוא מייצג". דאום ביקש מאנשים לספר על דברים טובים שעשו. "קיבלתי אלפי סיפורים כל-כך מקסימים", הוא כותב, וחולק עם הקוראים כמה מהם. באמת מרגש להתפעם מחסד של זרים. נחמד להתעלם מהשנאה, הקיטוב, התעמולה, השקרים והבריונות שמציפים אותנו. ככל שאלה יגברו תתפורר עוד ועוד הלכידות החברתית, הזרים יהפכו לשונאים ויתפוגגו החסדים הקטנים.
אוקראינה
ב"ידיעות אחרונות" כותב רונן ברגמן על ראש עיריית אירפין באוקראינה, אלכסנדר מרקושין, שבראש 300 אזרחים חמושים ברובי ציד בלם כוח צבאי רוסי מאומן של 40 אלף חיילים ומאות משוריינים, "בקרב שעוד בוודאי יילמד באקדמיות הצבאיות בכל העולם, ימלא ספרים ויתוסרט לסרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה". ייתכן, מוסיף ברגמן, "כי כאן באירפין התחולל הקרב המכריע, שהיטה את הכף".
ייתכן שברגמן מגזים טיפה, אין לי מושג. מה שבטוח הוא שבזמן שהעיתונות הישראלית (ולא רק היא, כנראה) טיאטאה את המלחמה באוקראינה מתחת לשטיח הצרות הפרטיות שלנו, ברגמן בולט בהתעקשותו להמשיך ולספר לישראלים את סיפור הגבורה של הלוחמים במשטר הרודני של פוטין. היום, אולי בגלל סיכומי השנה, אולי בגלל הופעת זלנסקי בקונגרס האמריקאי, המלחמה זוכה לתשומת לב לא שגרתית גם אצל עיתונאים ועיתונים אחרים.
על שער "יתד נאמן", שתי כותרות, זו לצד זו: "פוטין שוחח בטלפון עם נתניהו ובירך אותו על הקמת הממשלה" ("על רקע היחסים המורכבים מול רוסיה ואוקראינה", נכתב בכותרת הגג), ומנגד: "הסיוע שלכם אינו צדקה, אלא השקעה בחופש העולמי" ("הנשיא זלנסקי בנאום נוקב בקונגרס"). ב"מעריב" קושרים את הדברים בכותרת אחת: "בעת ביקור זלנסקי בארה"ב: פוטין בירך את נתניהו".
הנאום בקונגרס מזכה את זלנסקי גם בידיעת כיתוב תמונה על שער "ידיעות אחרונות". על שער "הארץ" קובע אלון פנקס כי "המנצח המדיני הגדול של 2022 הוא נשיא ארצות-הברית ביידן, המנצח הגיאו-פוליטי הוא זלנסקי והמפסיד האסטרטגי הגדול, בכל ממד וקנה מידה, הוא ולדימיר פוטין".
"מבלי להמעיט מכושר העמידות, הנחישות והישגיה של אוקראינה, ראוי למנות שוב את הסדרה הכמעט בלתי נתפסת בהיקפה ובעומקה של כשלונות פוטין", כותב פנקס, "ההנחה השגויה שאוקראינה תיבהל מאיומי הפלישה", "הטעות הגדולה בהערכת נחישותו של ביידן", "ניתוח לקוי ושגוי של נאט"ו", "הכישלון הצבאי המדהים והרב ממדי: אסטרטגי, אופרטיבי, טקטי, פיקוד ושליטה, חימוש מדויק וחיל האוויר", "הערכת חסר משמעותית על היקף, משך הזמן ודרגת הפגיעה של הסנקציות שהטילו ארצות-הברית, האיחוד האירופי ומספר מדינות במזרח אסיה" ו"האכזבה מסין".
על שער מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום", אריאל בולשטיין מביא את קולותיהם של אירינה גלזאוב ובנה אנטון, "שעלו לארץ ממריופול המופגזת" ומבקשים עזרה בשחרור הבת והאחות, "שמוחזקת בשבי הרוסי כבר יותר משמונה חודשים".
"הבעיה היחידה בסיפור המושלם היא שאין לו סוף", מתלונן נחום ברנע בסיום טור שכתב למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" על סיפור הסינדרלה של הנשיא האוקראיני וולודימיר זלנסקי.
"המחיר האמיתי והמלא של הפלישה הרוסית לאוקראינה – יתברר רק בעוד זמן רב", כותב ברגמן, "תזכורת מבעיתה לכך קיבלנו בבוצ'ה השבוע, מול בתי-קברות המוניים של אוקראינים – חלקם אפילו לא זוהו ונטמנו בחופזה כאלמונים. טבח נורא התחולל כאן, פשעים נגד האנושות בהיקפים שאירופה לא ראתה מאז היטלר וסטלין".
"רמטכ"ל צבא רוסיה: 'המצב בחזית יציב'", נכתב בכותרת ידיעה מתורגמת בתוככי קונטרס החדשות של "הארץ".
תחקיר
שער "דה-מרקר" מפנה לתחקיר של גור מגידו ומאיר טנץ: "'מכבסת הכספים' בגני הילדים ומפעל הג'ובים המשפחתי של השר המיועד יצחק גולדקנופף: גן שהושכר מהעירייה בדמי מפתח נהפך לנכס מניב, בחשבונותיה של אחת מעמותות הבת התנהלה לכאורה מכבסת כספים בהיקף של כ-20 מיליון שקל, ורשת החינוך כולה משמשת מפעל ג'ובים משפחתי. כך מתנהלות העמותות שפירנסו את שר השיכון המיועד – שדרש והשיג סעיפים שייטיבו עמן בהסכם הקואליציוני. גולדקנופף: 'מדובר בהכפשות על רקע פוליטי'".
לבד
"מחקר: אם יש מיליון תרבויות בגלקסיה, יחלפו מאות שנים עד שנקבל מהן אות. בשל ריבוי כוכבי הלכת, סבור חוקר מהאוניברסיטה העברית, הסיכוי שחוצנים יזהו חיים על פני כדור הארץ נמוך מאוד", מדווח גדעון לב ב"הארץ".
ענייני תקשורת
הפרעת קשב. הקומיקאי ירון ברלד קם בוקר אחד לתוך סיוט, מדווחת כותרת ראיון השער איתו במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". המרואיין מתאר באריכות ולפרטי פרטים כיצד איבד את כל כספו כתוצאה ממעילה של האמרגן שלו (לכתבה מצורפת תגובה שבה האמרגן מכחיש הכל ומתאר מציאות הפוכה), וכיצד הציל אותו אמרגן אחר, ירון ליכטנשטיין מסוכנות ADD ("פשוט בא לי משמיים"), שלקח אותו תחת כנפיו.
המראיין, רז שכניק, לא טורח לעשות את העבודה העיתונאית הבסיסית ולברר מה באמת קרה שם ומי צודק, ולא מספק לקוראים גילוי נאות שלפיו ADD היא הסוכנות של הדס מוזס, הבת של המו"ל והעורך האחראי של "ידיעות אחרונות".
העידן החדש. רק מרואיין אחד ב"7 לילות" (כוכב ריאליטי) מספר על אמונתו הדתית ("לא מתרגש מהטוקבקים שמפקפקים באמונה שלו"), אולי כי במוסף היום יש שני מרואיינים בלבד.
וידוי. אמנון לורד, בעל הטור הראשי בעיתון שהוא הנפוץ בישראל כבר 12 שנה, קובע כי "אחרי שנים שהמשטרה התנהלה לפי מצב הרוח של התקשורת, אין ברירה אלא לנסח חוק שיחזיר סוף-סוף את הסמכות לממשלה הנבחרת", ומסגיר מה דעתו על הבימה בה הוא כותב.
אולי די. ב"מעריב" מתפרסם היום סקר בחירות. הכותרת: "תוצאות הבחירות נשמרות".