מהפכות אמיתיות מתרחשות לעתים בהיסח הדעת. רגע אחד כולם עוד גידלו שפמים, רגע אחד כולם אהבו רוקנ'רול, רגע אחד כולם השתמשו בכלי אבן; ואז מישהו אחד מנסה פעם משהו אחר, ובעקבותיו עוד אחד, ומבלי שנשים לב הדברים משתנים. ואז אתה מרים את הראש ומגלה שהסתיימה תקופה, והתחיל דבר מה חדש.

גם אחת המהפכות המשמעותיות ביותר שעברה החברה הישראלית בשנים האחרונות, ירידתה מן הבמה של הציונות הדתית - המגזר, לא המפלגה - התרחשה באופן דומה: רק לפני עשור כבש נפתלי בנט בסערה את המגזר ואת הכנסת עם "משהו חדש מתחיל"; העתיד כך נראה, היה שייך לסרוגים. העתיד חבש כיפה ונעל סנדלי שורש. העתיד אהב לטייל. העתיד נשא בכל הזדמנות דברי תורה מלאים באופטימיות ובסיפורים מהצבא. אולם ברגע מסוים העתיד הזה התפוגג. נפתלי בנט נעלם מחיינו ונראה שאיש לא הרגיש בכך.

השינוי לא הוגבל רק למישור הפוליטי: רק לפני שנים אחדות אנשי ישיבות הקו נראו כמו אחד הזרמים המשמעותיים במחשבה היהודית בת זמננו. מאמרים ודוקטורטים נכתבו עליהם ומלומדים, באקדמיה ובישיבות כאחד, הקדישו שנים להתעמקות בכתביהם הקשים-לפענוח. כעת הם נראים כמו קוריוז. כיום הם נתפסים - גם על ידי אחיהם למה-שהיה-פעם-המגזר - כלא יותר מאשר כת של תימהונים שממשיכה לדבוק בעיוורון במנהיגה הקפריזי, תוך התכחשות לעננת החשדות שנקשרו בשמו. מעין חבורת ברלנד בגרסה הסאחית. סיינטולוגיה בסנדלים עם גרביים.

משהו התרחש כאן, כך זה נראה. אבל מה בדיוק? וכיצד קרה שהמגזר שנועד פעם לכבוש את המדינה דעך בצורה כזו? מה קרה לאותו משהו חדש שהתחיל לפני עשור?

הרב צבי טאו אוחז בשלט "מצעד התועבה" בהפגנה נגד מצעד הגאווה בירושלים, אוגוסט 2017 (צילום מסך)

תחילת שנות ה-90 היתה במידה רבה תקופת השיא של הציונות הדתית. באותם ימים היא נראתה כמו כוח שאין לעמוד בפניו. אנשיה הקימו יישובים, התנחלו בלבבות, מילאו את השורות בבה"ד 1. אחד או שניים מתוכם אפילו הצליחו להסתנן לתקשורת הממסדית.

המאבק על ארץ ישראל, שהגיע בשנים הללו לשיאו, חולל בבני ובבנות המגזר פרץ כביר של אנרגיה; כמעט מדי שבוע היו האוטובוסים פורקים עשרות אלפי בני נוער בכיפות סרוגות וחצאיות ג'ינס לטובת הפגנה תורנית: כולם נחושים, נלהבים, עולים על גדותיהם מרוב אידיאלים ומרוב אהבת ישראל. כולם גם דומים באופן מפליא איש לרעהו ואישה לרעותה; כולם מתלבשים באופן דומה, שרים את אותם שירים, מספרים את אותן בדיחות, חולמים את אותם חלומות (בדרך כלל על חתונה, או על הצבא). כולם משתוקקים למסור את נפשם למען העם והארץ.

גם עולם הישיבות הציוני-דתי היה אז בשיאו. בכל שנה הוקמו עוד ישיבות הסדר, עוד מכינות קדם צבאיות, עוד ישיבות גבוהות. תורת הרב קוק, התורה שנלמדה במרבית הישיבות הללו, נראתה אז כמו הדבר האמיתי: שיטה שמשלבת למדנות עם מהפכה, עומק אינטלקטואלי עם אנרגיה מתפרצת, ואת התורה עם החיים. והעולם הזה, עולם שהיה רעיוני וגשמי גם יחד, הלך והסתעף. הלך והעמיק את שורשיו. בקצהו האחד ניצבה המכינה בעלי, ספרטה של הציונות הדתית. המקום שנועד להכשיר את דור העתיד של הלוחמים היותר ישראליים: נחושים, אידיאליסטים, חסרי פחד. חזקים בגוף וברוח. אלו שיאיישו בעוד שנים ספורות את ספסלי המטה הכללי. בקצהו השני של העולם הזה - או יותר נכון במרכזו - שכנה ישיבת מרכז הרב. בית היוצר לנשמת האומה, שילוב של ישיבת וולוז'ין ושל ביתניה עילית. המקום שנועד להכשיר את ההנהגה הרוחנית, את הדור הבא של תלמידי החכמים הארץ-ישראליים.

ישיבת מרכז-הרב בירושלים (צילום: יונתן זינדל)

השמועות אמרו שאי-שם, עמוק בתוככי הישיבה, שוכן הגרעין העוד יותר פנימי, המורכב מהתלמידים המבריקים והמסורים ביותר. הללו, כך סיפרו השמועות, מתאספים מדי שבוע בביתו של אחד הרבנים, טיפוס מסתורי ונחבא אל הכלים בשם ר' צבי טאו, ועוסקים בסודות התורה. אף אחד לא הבין מהם בדיוק הסודות הללו, אבל כולם ידעו שזה עמוק, עמוק מאוד.

זה היה העולם הציוני-דתי בראשית שנות ה-90 ובאותה תקופה הוא נראה יציב ואיתן ומלא עזוז ובטוח לחלוטין בצדקת דרכו. אין פלא שרבים מהסופרים והאינטלקטואלים של השמאל הישראלי התמלאו אימה בכל פעם שהביטו בו. העולם הזה נראה בעיניהם זר, מאיים, בלתי מובן. הוא העלה בהם מחשבות אפלות וזיכרונות אפלים. לא לחינם הם אהבו כל כך באותן שנים לצטט את מכתבו של גרשום שלום לפרנץ רוזנצוויג, על העוקץ האפוקליפטי ועל הר הגעש המטאפיסי שחבויים בתוך הפרויקט הציוני, מאיימים יום אחד להתפרץ ולהשמיד את הכל ואת כולם.

אולם כבר אז נבעו בתוך העולם הזה סדקים, ועם השנים הם הלכו והעמיקו. חלק מהסדקים הללו מקורם בסתירות הפנימיות שבתוך תורת הרב קוק עצמה. הראי"ה קוק, כמו כל ההוגים המעניינים, היה אדם מלא סתירות; רב חרדי ומהפכן, איש הלכה מחמיר שהוא גם אנרכיסט בנשמתו, אדם שרגלו האחת נטועה בבית המדרש המסורתי ורגלו השנייה במושבות של חלוצי העלייה השנייה. תורתו, יותר משהיא תכנית פעולה או שיטה פילוסופית, היא חזון אישי-נבואי. אין פלא שהניסיון להפוך אותה לדוֺגמה ולחנך על ברכיה דורות של בחורי ישיבה, הוליד אנומליות כמו תלמידים המתפלפלים בשאלה מהו הרצון היותר כללי, או מה נכנס ומה לא נכנס תחת ההגדרה המדויקת של "ההתעמלות של בחורי ישראל".

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, 1924 (צילום: ספריית הקונגרס, נחלת הכלל)

אבל הסתירות העמוקות יותר נבעו מאופיו של העולם הציוני-דתי. כאמור, באותה תקופה רבים ראו את הישיבות בתור הליבה הרעיונית של העולם הזה. המקום שבו מתגבשים הרעיונות שמאוחר יותר יניעו המונים אל הכיכרות ואל גבעות השומרון. הרבנים נתפסו – גם על ידי מתבוננים מבחוץ וגם על ידי תלמידיהם – כמנהיגי המגזר, האנשים שעל פיהם יישק דבר. אבל היתה בכך מידה לא קטנה של העמדת פנים.

בני המגזר הקשיבו אמנם לרבנים, ולפעמים אפילו עשו את מה שהללו הורו, אבל לאו דווקא מפני שהם הורו זאת; גם הרבנים מצידם, בדומה למלך ב"הנסיך הקטן", הקפידו להגיד לציבור לעשות רק את מה שהלה תכנן לעשות ממילא. הנבונים שבהם היו מודעים היטב למגבלות כוחם. אחרי הכל, רוב רובם של בני המגזר לא היו בחורי ישיבה ומעולם לא פתחו אף אחד מספריו של הרב קוק. רובם המוחלט היו אנשים עובדים, בעלי-בתים מה שנקרא, או מיזרוחניקים בלשון העם. הם כיבדו את הרבנים ואת בחורי הישיבות אבל לא ממש הבינו על מה הם מדברים. כמובן גם שהם לא העלו בדעתם שהם צריכים לסור למרותם.

בלבו של המגזר התקיימה אם כן מערכת יחסים עדינה ומורכבת בין אנשי הרוח לאנשי המעשה. אנשי מרכז הרב נחשבו אמנם לאליטה של המגזר – ותלמידיו של הרב טאו נחשבו לעתים לאליטה שבתוך האליטה – אבל זה היה בין השאר הודות לאווירת המסתורין שאפפה אותם, ולעובדה שבדרך כלל לא חרגו מן הבועה הסגורה שלהם.

הרב צבי טאו (משמאל) לוחץ את ידו של הרב צבי יהודה קוק בעלייה הראשונה של גרעין אלון-מורה, 1974 (צילום: שעיה סגל, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

זה היה גם, במידה רבה, הודות להלך הרוח האנטי-אינטלקטואלי ששלט באותן שנים בציונות-הדתית: מלבד קבוצה קטנטנה של אנשי אקדמיה דתיים - קבוצה שהיתה מזוהה עם תנועת "מימד" ועם מורשתו של ישעיהו ליבוביץ' - אצל מרבית בני המגזר הדגש היה בעיקר על עולם המעשה. הקמת יישובים, השתלבות בצבא, הפגנות - ובגיל יותר מבוגר פרנסה והקמת משפחות וגידול ילדים. את העיסוק ברעיונות בדרך כלל השאירו לכל אותם טיפוסים מוזרים בחולצות לבנות וסנדלים עם גרביים.

במחצית השנייה של שנות ה-90 עבר המגזר שורה של שינויים. ראשית, הוא גדל מאוד. תוך זמן קצר התפתחו קהילות חדשות, נוצרו סגנונות חדשים של דתיות, הופיעו זרמים חדשים. הפמיניזם הדתי החל להיות פופולארי, וכמוהו גם החסידות החדשה. במקביל, רצח רבין וכישלון המאבק לעצירת הסכמי אוסלו חוללו אצל רבים מצעירי המגזר משבר; הללו השתכנעו שהכיוון הרעיוני שבו צעדו עד כה הוביל למבוי סתום.

החוגים למדעי הרוח החלו להתמלא בבחורי ישיבות לשעבר ובבוגרות מדרשות. בעיני רבים מהם, התורה אותה למדו בנעוריהם פתאום כבר לא נראתה עמוקה כל-כך

בה בעת גם עולם הישיבות ידע טלטלה. לאחר שנים ארוכות שבהן הוא נשלט כמעט לחלוטין על-ידי מרכז-הרב ובנותיה, פתאום הוא הפך מגוון יותר. כעת הופיעו ישיבות חדשות ורבנים חדשים. כאלה השואבים השראה ממקומות אחרים - מחב"ד, מברסלב, מההגות האקזיסטנציאליסטית או מתרבות הניו-אייג' שהיתה אז בשיאה - ולאו דווקא מתורת הרב קוק.

רבים מבוגרי הישיבות, לאחר שנים ארוכות שבהן עסקו באינטנסיביות ברוח, כבר לא היו מוכנים להותיר את העיסוק בה באופן בלעדי בידיהם של קומץ רבנים. אולי בשל כך באותן שנים החוגים למדעי הרוח החלו להתמלא בבחורי ישיבות לשעבר ובבוגרות מדרשות. בעיני רבים מהם, התורה אותה למדו בנעוריהם פתאום כבר לא נראתה עמוקה כל-כך.

אולם באותו פרק זמן, גם בתוך מה שהיתה פעם האליטה התורנית של המגזר התחולל שבר. אם פעם ישיבת מרכז הרב היתה יכולה להכיל את המתח שבין התלמידים והרבנים "הרגילים", לבין אותה קבוצה קטנה ונבחרת, חשאית למחצה, של תלמידי הרב טאו, הרי שכעת הסכסוך בין שתי הקבוצות הגיע לנקודת רתיחה. כעת גם הטאואיסטים חשו שהגיע זמנם לעבור אל קדמת הבמה. שבשלה העת להקים ממלכה משל עצמם. ב-1997, בעקבות מחלוקת נקודתית, נטש הרב צבי טאו בהפגנתיות את ישיבת מרכז-הרב ורבים מתלמידיו הלכו בעקבותיו.

הפורשים הקימו את ישיבת הר-המור - המקום שבו, כך על פי התכנית, תילמד תורת הרב קוק האמיתית, על טהרת הקודש, ללא שום פשרות. בשנים שלאחר מכן מיצבה עצמה ישיבת הר-המור בתור מקום קשוח, אינטנסיבי, רציני עד אימה. שילוב של מסדר נזירים ושל יחידה נבחרת. המקום המתאים לכל מי שרוצה להקדיש את חייו אך ורק לתורה. עד מהרה היא הפכה אבן שואבת לנערים מסוג מסוים: למדנים, מסוגרים, רציניים. כאלה שלעולם אינם מרימים את ראשם מהגמרא. כאלה שכל ידיעותיהם על העולם שאובות מדברי רבותיהם. הישיבה פרסה את חסותה על מספר רב של מוסדות - ישיבות, מכינות, אולפנות ומדרשות - שזכו לכינוי "ישיבות הקו"', והיו מחויבות באופן מוחלט לקו האידיאולוגי שהותווה על ידי הרב טאו. מה שהיה עד לא מזמן קבוצה קטנה ואזוטרית, הפך כעת לאימפריה.

ישיבת הר-המור, ירושלים (צילום: יונתן זינדל)

הרב טאו, שבמשך שנים נתפס כמעין צדיק מתבודד שאגדות נקשרו בשמו, הפך פתאום לדמות ציבורית. הוא החל לנהל פולמוסים מתוקשרים ולפרסם מכתבים פומביים. הללו תמיד היו נוקבים, חד-משמעיים, מלאים בסימני קריאה. רבים מאלו שגדלו בישיבות, וששמעו במשך שנים אגדות על גדלותו בתורה וחכמתו הבלתי נתפסת של הרב, זעו באי-נוחות בכל פעם שנתקלו באחד מהפרסומים הללו. הם תהו האם יש כאן איזה עומק נסתר שהם מפספסים.

בשנים שלאחר מכן, ככל שאימפריית הקו הלכה והתעצמה, כך היא גם הלכה והתרחקה מן הזרמים המרכזיים של הציונות הדתית ושל החברה הישראלית. אנשי הקו התבצרו יותר ויותר בתוך צדקתם הבלתי-מעורערת, ובתוך תורתם שהלכה ונעשתה סבוכה וחידתית. לא חלף זמן רב והם נטשו כמעט לחלוטין את המאבק על ארץ ישראל, לטובת מאבק באויבים הרבה יותר מופשטים וערטילאיים, דוגמת ה"פרוגרסיביות" או ה"פוסט-מודרניזם" – מונחים מעורפלים שאיש לא ידע בדיוק מה משמעותם, אבל שתחתם ניתן היה להכניס כמעט כל תופעה תרבותית וכל גילוי של המודרנה, ממחקר אקדמי דרך פמיניזם ועד רצון להגשמה עצמית.

בתגובה פרסם תלמידו של הרב טאו, מאמר שבו הסביר שהרב טאו כלל לא נמצא באותו מישור שבו מצויים יתר בני התמותה

לשינוי הזה ניתנו אינספור הצדקות אידיאולוגיות ומטאפיסיות; אולם בסופו של דבר, המאבק על ארץ ישראל היה מאבק פוליטי. הוא דרש פשרות, כריתת בריתות עם שותפים לדרך וחיכוך מתמיד עם המציאות. הוא דרש גם מגע צמוד עם עולם המעשה ועם אנשי המעשה. המאבק נגד ה"פוסט-מודרניזם", לעומת זאת, לפחות כפי שזה פורש על ידי אנשי הקו, התרחש רובו ככולו בעולם הרוח. הוא דרש בעיקר בנייה של מגדלים מטאפיסיים באוויר, אמונה מוחלטת בצדקת הדרך, והסתגרות עיקשת מפני רוחות הזמן. הוא גם היה מסור להנהגתם הבלעדית של אלו שנתפסים כאנשי הרוח, כלומר הרבנים, כלומר בראש וראשונה הרב טאו עצמו.

אמנם, היו קולות בתוך הציונות הדתית שניסו בכל זאת לנהל דיון עם אנשי הקו, ואולי אף לקרוא להם לנסות ולהתאחד סביב איזשהו מכנה רעיוני משותף. אך לקולות הללו אנשי הקו בדרך כלל הגיבו בבוז. במקום לנהל ויכוח רעיוני הם העדיפו להכביר במילים על גדלותו של רבם, תוך שהם ממטירים הררים של לעג על כל מי שמעז לחלוק עליו. אחד העימותים הללו התחולל מעל דפי "מקור ראשון" במהלך 2011, כאשר הרב בני לאו יצא כנגד תמיכתו הבלתי מעורערת – וגם הלא-ממש מנומקת – של הרב טאו בנשיא משה קצב שהורשע באונס.

בתגובה פרסם יגאל כנען, נווט קרב במילואים ותלמידו של הרב טאו, מאמר שבו הסביר לרב לאו עד כמה מופרך הרעיון שאדם כמוהו, שאדם בכלל, יעז למתוח ביקורת על מנהיגה של הר-המור. זאת מפני שהרב טאו כלל לא נמצא באותו מישור שבו מצויים יתר בני התמותה. הוא ניצב במישור אחר, בליבת הכור הגרעיני המקודש של גאולת ישראל, כאשר הוא הנו האדם היחידי בעולם המסוגל לתפעל אותו:

המרכז, ליד הליבה, הוא חדר נקי. אנשים מתהלכים בו עם בגדים סטריליים, ואמצעי הגנה. רק מעטים מורשים להיכנס שם, בוודאי לא זרים. הסכנה לטעות או חבלה היא גדולה. כמעט בלתי נתפסת. נדרשת הרבה אחריות. [...] ומי שהיה במוסד, בשב"כ או בכל מקום חשוב, יודע עד כמה מצטמצמת הכמות כאשר מגיעים לחוד, וכמה הכול מדויק, והטעות היא בלתי נסלחת" (יגאל כנען, "ירמיהו, או רב בקטמון?", מקור ראשון, 1.04.2011).

בהמשך הדברים נסחף כנען עוד עם עולם הדימויים הביטחוני, והשווה את רבו למפקד סיירת, ואת הרבנים החולקים עליו – לנגדי מטבח: "כשנגד המטבח מותח ביקורת על מבצעיו של מפקד הסיירת, זה בלתי נסבל. זו חוצפה. זו עזות מצח". המסקנה היא שיש להניח לרב טאו להוביל, לאפשר לו להיות "עמוד האש שלפני המחנה", כאשר כל השאר נדרשים לצעוד בעקבותיו, ובלשונו-הזהב של תלמיד אחר של הרב טאו, "לסתום את הפה".

מטבע הדברים, רק מעטים מחוץ לעולם הסגור של ישיבות הקו ששו לאמץ את הגישה הזו. הרוב התקשו לראות ברב הקשיש והבלתי מובן, שעמדותיו בנושאים רבים הלכו ונעשו תמוהות, את עמוד האש שלפני המחנה. הרוב גם לא ממש אהבו את הרעיון שתפקידם עלי אדמות הוא רק לסתום את הפה ולציית. האימפריה התורנית של ישיבות הקו הפליגה אם כן לדרכה. היא הפכה לממלכה מסוגרת ונוקשה, כזו המתנהלת על פי מערכת חוקים לא מובנת, ומקדישה את כל משאביה למלחמה באויבים שאיש מלבדה איננו רואה.

כיום זה אולי נראה כמו זיכרון רחוק, אולם היה פרק זמן מסוים ב-2012 שבו נפתלי בנט נראה כמו המושיע שהמגזר חיכה לו

במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 הפערים בין חלקיו השונים של המגזר הוסיפו להתרחב. מה שפעם היה מגזר מגובש והומוגני, הכיל כעת מספר רב של זרמים ושל תתי-זרמים: נערי גבעות, ברסלבים, פמיניסטיות הלכתיות, פמיניסטיות לא-כל-כך-הלכתיות, דתיי שוליים, דתיים לייט, דתיים-לפעמים, חרדים-לאומיים, דתיים אמריקאים, ועוד. נראה היה שאין עוד שום מכנה משותף שיכול לחבר בין קבוצות ואנשים שונים כל כך זה מזה. שאין עוד שום דמות, רבנית או אחרת, שיכולה לחבר את חלקיו השונים של המגזר. ואז הופיע בנט.

כיום זה אולי נראה כמו זיכרון רחוק, אולם היה פרק זמן מסוים ב-2012 שבו נפתלי בנט נראה כמו המושיע שהמגזר חיכה לו. הגיבור שיאחד את הציונות הדתית כולה. ימני, בוגר סיירת מטכ"ל, מיליונר היי-טק, מצויד בגינונים של מדריך בבני-עקיבא, באידיאולוגיה מוצקה ובמנה גדושה של הומור עצמי. בעיני רבים במגזר הוא נראה פשוט מושלם, נטול פגמים. צ'אק נוריס של הציונות הדתית. המגזר על חלקיו השונים הביט בו והתמוגג.

נפתלי בנט בתקופה שהיה מנכ"ל מועצת יש"ע, 2011 (צילום: משה שי)

החרד"לניקים אהבו את הציטוטים מפרשת השבוע ואת הטון הלא-מתנצל; נערי המכינות אהבו את העבר הקרבי ואת סיפורי הצבא; הבורגנים אהבו את הגישה המעשית ואת החוש העסקי; והליברלים אהבו את העובדה שהוא נראה בסך הכל כמו בחור שמחובר למציאות. נדמה היה שסוף סוף נמצא המכנה המשותף שיחבר מחדש את שפע הקבוצות שפעם הרכיבו את המגזר. בנט כבש בסערה את מפלגת הבית היהודי ותוך זמן קצר, ולאחר שקיבץ סביבו נבחרת שייצגה את אגפיה השונים והמשונים של הציונות הדתית, הזניק את המפלגה המגזרית לשיא של 12 מנדטים.

רבים דיברו עליו אז בתור המנהיג הבא של מדינת ישראל. השמאל הישראלי שוב הזדעזע כמו בימים הטובים. מנהיגיו – שכעת לא היו סופרים ואנשי רוח אלא בעיקר אלופים במיל' – חזרו לדבר על תקופות אפלות (כעת הם אמנם לא ידעו לצטט את גרשום שלום, אבל הם זכרו מהתיכון משהו עם נאצים). בקיצור, נראה היה שהציונות הדתית חזרה לעניינים.

אבל באיחוד המחודש הזה היתה מידה מסוימת של אשליה. הציונות הדתית ב-2012 כבר לא היתה קבוצה אידיאולוגית מגובשת וגם לא זרם דתי ייחודי. היא הייתה בראש ובראשונה שבט, עדה. מה שחיבר בין אנשיה לא היו רעיונות משותפים או חזון משותף, אלא בעיקר חוויות משותפות. הבורגני מגבעת שמואל, החרד"לניק מבית-אל ב' או האקדמאי חובש הקסקט מקטמון לא הסכימו ביניהם כמעט על כלום. אף על פי כן הם הרגישו שמשהו מחבר ביניהם.

אחרי הכל, הם באו מאותו מקום, מאותה שכונה, מאותה משפחה מורחבת. הם כולם גדלו באותה תנועת נוער, כולם שירתו יחד במילואים, כולם התבוננו בנוסטלגיה על ימי הישיבה, כולם צחקו מהמערכונים של אנדרדוס. הם כולם הפגינו פעם נגד הסכמי אוסלו וכולם התרגזו בכל פעם מחדש כשהאשימו אותם ברצח רבין. נפתלי בנט – או יועציו החכמים – ידעו מצד אחד לפרוט על הנימים הללו, ומצד שני להתרחק מכל מה שהיה שנוי במחלוקת בתוך גבולות המגזר.

לכן בנט, לפחות בתחילת דרכו, נמנע מלעסוק בנושאי דת ומדינה, כשרות, שבת או להט"בים. במקום זה הוא הרבה לדבר על ביטחון, התיישבות, ערכים – וכן על הצורך שלא להתנצל. בין לבין הוא גם העלה זיכרונות מימי הסיירת, המליץ על מסלולים לטיול, פרסם דברי תורה בפייסבוק ובאופן כללי, לא חסך במאמצים כדי להציג את עצמו כבן המגזר האידיאלי; ההתגלמות של כל מה שטוב בציונות הדתית.

באופן טבעי, זה לא החזיק מעמד לאורך זמן. עד מהרה התגלעו המחלוקות בין התומכים השונים של הבית היהודי: מחלוקות פוליטיות, דתיות, רעיוניות. כצפוי, הראשונים שנטשו את העגלה המשותפת היו אנשי הקו; הללו עזבו את המפלגה המגזרית ופנו להקים לעצמם מסגרת פוליטית משלהם, נעם; כזו שלא תשחית זמן על הבלים כמו ביטחון וכלכלה, אלא תתמקד במלחמה באויב הנורא מכל, האויב שאיש, חוץ מאנשי הקו כמובן, לא מבין את הסכנה שבו – הלהט"בים, או בביטוי החביב עליהם "הטרור הלהט"בי".

"גאווה וקניית ילדים או שהבן שלי יתחתן עם אשה - ישראל בוחרת להיות נורמלית", קמפיין של מפלגת נעם (צילום מסך)

בהמשך היו עוד ועוד קבוצות שנטשו את ספינתו של בנט, כל אחת מסיבותיה שלה. בשלב מסוים גם בנט עצמו מאס בתפקיד נער הפוסטר של המגזר וניסה למצב את עצמו כמנהיג בקנה מידה לאומי. לכן הוא חדל לפרסם דברי תורה לפרשת השבוע, ובמקום זה דיבר על כלכלה, על היי-טק, על איראן. בקיצור, דברים מהסוג שמנהיג בקנה מידה לאומי אמור לדבר עליהם. התוצאה היתה שהוא כבר לא נתפס כגילום החי של הציונות הדתית, אלא כסתם פוליטיקאי מן הימין, ולא בהכרח הבולט או הקיצוני שבהם. גם שורה של אמירות לא-מוצלחות ושל החלטות תמוהות – דוגמת הניסיון לשבץ ברשימת הבית היהודי את כדורגלן העבר אלי אוחנה – סדקה את התדמית המושלמת שלו. בסופו של דבר, גם תומכיו הגדולים ביותר נאלצו להכיר בעובדה שלא מדובר כאן במשיח וגם לא בגיבור-על. סתם הייטקיסט מרעננה.

אבל זו היתה רק חלק מהסיבה לנפילתה של המפלגה המגזרית. הסיבה העמוקה יותר לנפילה היתה שבעשור שחלף מאז שאותו משהו חדש התחיל, החברה הישראלית המשיכה להשתנות והמשיכה להתפתח. ב-2012 ניתן היה עדיין לדבר על הציונות הדתית, או על "הציבור שלנו". למרות כל המחלוקות, בני המגזר היו מאוחדים בחוויות משותפות ובהיסטוריה משותפת, ועדיין חשו נבדלים מכל יתר חלקי החברה. עשור מאוחר יותר, המצב השתנה.

הילדים שגדלים היום בקטמון והילדים שגדלים היום בבית-אל כבר לא לגמרי משתייכים לאותו שבט. הם לא חולקים את אותן חוויות וגם לא מדברים את אותה שפה

מצד אחד, הפערים בין החלקים השונים של מה שהיה פעם המגזר, הלכו והתרחבו. הילדים שגדלים היום בקטמון והילדים שגדלים היום בבית-אל כבר לא לגמרי משתייכים לאותו שבט. הם לא חולקים את אותן חוויות וגם לא מדברים את אותה שפה. מנגד, הגבולות שהפרידו פעם בין "הציבור שלנו" לבין "הציבור שלהם" הלכו והיטשטשו. ישראל של 2022 היא לאומית יותר ומסורתית יותר. היא מכילה אינספור קבוצות וזרמים שרובם מקיימים זיקה כלשהי עם מה שקרוי ציונות ורובם מקיימים זיקה כלשהי עם היהדות, אבל זה עדיין לא הופך אותם ל"ציונות דתית". זה גם עדיין לא הופך אותם לחלק מאותו מגזר.

אפשר למצוא משמעות סמלית בכך ששני הניסיונות לאחד את הציונות הדתית סביב חזון משותף – זה הרעיוני שהתגלם בישיבות הקו ובדמותו של הרב צבי טאו, וזה הפוליטי שהתגלם במפלגת הבית היהודי ובדמותו של נפתלי בנט – הגיעו לקיצם כמעט בו זמנית. בכך ששני המנהיגים ירדו מהבימה הציבורית, כל אחד בדרך שונה ומסיבות שונות, בהפרש של שבוע בלבד. מצד שני, אפשר גם שלא. כך או כך, בישראל של היום, הציונות הדתית – הציונות הדתית כשבט, כרעיון, ככוח מתפרץ שבא לכבוש את המדינה ולעצב אותה בדמותו – כבר לא ממש קיימת. לפחות היא איננה קיימת מחוץ לסיוטים של אי-אלו סופרים וגנרלים. לא בטוח שזה רע.