הסכסוך חוזר!
"עלולים להידרדר לשומר חומות 2" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום", העיתון הנפוץ בישראל, ציטוט של "מפקד המשמר הלאומי הנכנס". אם לא ידעתם שאין משמר לאומי במדינה ה-51 של ארה"ב, אל תרגישו נבוכים, גם ב"ישראל היום" לא מצאו לנכון לציין את שמו בשער העיתון (למרות שהראיון, כרגיל, "מיוחד").
"כוננות בירושלים וביו"ש מחשש להסלמה כללית", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", העיתון השני הנפוץ בישראל. כותרת הגג מאווררת מהאפסנאות המערכתית את המכתם "גל טרור". "תגבור כוחות משמעותי במערכת הביטחון לקראת עימותים ברחבי הבירה", נכתב בעמוד הפותח. ב"מעריב" הכותרת הראשית היא "כוננות יום זעם".
"האש בגדה מתפשטת לירושלים, ולא בטוח שזו התחנה האחרונה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "הסימנים המעידים, מבשרי הרעה, ממשיכים להצטבר", כותב עמוס הראל במאמר הראשי, "אנו בעיצומה של סדרת האירועים הקשה ביותר הזכורה בגדה המערבית מאז אותה מיני-אינתיפאדה של פיגועי דקירה ודריסה שהחלה בסתיו 2015 ודעכה באביב 2016".
מה קרה מאז 2016? בכל זאת, עברו כמה שנים. הפרשנים הביטחוניים כותבים על קורבנות הפיגועים האחרונים, מהגגים על חולשת הרשות הפלסטינית והתארגנויות טרור חדשות בג'נין ובשכם. אבל מה חדש? לא ברור. איך הרשות הפלסטינית נחלשה? מה עשתה מדינת ישראל בנוגע לרשות בעשור האחרון? ובכלל, מה קרה כאן, בהקשר של הסכסוך, הלוויתן הלבן של הסוגיות המקומיות, שחורג משלשלת האירועים הנצחית בת כמה הימים של הרוג מכאן והרוג משם וחוזר חלילה? (ככל שההרוגים משם בכלל מסוקרים)
למעט כמה פרשנים בודדים, כמו הראל, טווח הראייה של המסקרים את הסכסוך מוגבל לאורך הגל. סוגיית הסכסוך הפכה מלוויתן לבן לפיל לבן.
בכלל, קריאה של פרשנות ביטחונית בתקשורת הישראלית היא חוויה מוזרה, מתסכלת, כמו להיתקע מחוץ לבית הקולנוע בזמן הקרנה של סרט המאה, ולקבל תיאורים (לא) שוטפים בטלפון ממקורב להנהלת האולם שהצליח להיכנס חצי שעה אחרי שהחלה ההקרנה, אבל הוצב במסדרון ויכול רק לשמוע את הקולות העולים מהאולם. אפשר לעקוב כך אחרי התפתחויות העלילה, אבל, כמו שאומרים, לא לראות את התמונה המלאה.
העיתונות הישראלית, ברובה המכריע, ויתרה על הכניסה לאולם בו מתרחש הסכסוך. היא מרגישה שאת הסרט הזה כבר ראתה, ברור לה שאין לו סוף טוב ומחיר הכרטיס לא מוצא חן בעיניה. ההתרשמות שלה מבוססת. הסכסוך הוא אכן בעיית שורש, בלשון המעטה, שקשה לדמיין אותה נפתרת. היא ספוגה ביסודות המדינה היהודית. אבל בשביל מה יש לנו עיתונות? בשביל לדווח כשיש פיגוע? בעידן הדיגיטלי אפשר בוודאי לארוז את השירות הזה באפליקציה קטנה מבוססת בינה מלאכותית.
לטפל בבעייה רק כשהיא מרימה את ראשה המכוער, זה אנושי. לטפל בה עוד לפני שהיא לופתת אותנו באחיזה שלא ניתן להשתחרר ממנה, זו ההגדרה למנהיגות מוצלחת וניהול נכון. הדברים בגינם היינו אמורים לבחור נבחרי ציבור, אם התקשורת שמתווכת אותם לציבור היתה שמה חצי יריקה של קוף גוסס על מנהיגות מוצלחת וניהול נכון.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא האקזמפלר המובהק לרטיבות עקשנית בקירות הבית שהוועד מחכה לקיץ כדי לטפל בה, כדי שבקיץ יוכל לשכוח מכל הבעסה הזו, כדי שבחורף יצבעו מהר על העובש או יעבירו לחדר עם הטיח המתפורר את הילד הפחות אהוב, עד שיבוא הקיץ. עם האבטיחים, והים, והחופש הגדול, והקייטנות, והאין-קייטנות, והחום הנורא שמי יכול בכלל לעשות עכשיו משהו חוץ מלשרוד, לעזאזל.
זה בפירוש לא פיתרון, אבל יש מי שקוראים לגישה הזו "ניהול". בעיה מבנית, הטמונה בשורשי הבניין וספוגה בקירות, מצריכה חזון מרחיק ראות, כישרון ואומץ לב אדיר כדי למצוא לה פיתרון. כשאלו אינם בנמצא, אפשר "לנהל את הבעיה". לגרד לטייח ולסייד כשמפסיק הגשם ולשים דלי כשהוא חוזר. אבל להתעלם ממנה, למעט ברגעים בהם הבית מוצף, זה לא ניהול אלא הזנחה פושעת.
זו, פחות או יותר כבר עשור, אולי שניים, הגישה של מדינת ישראל והתקשורת שלה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. מערכת הביטחון מסיידת ומטייחת, מטייחת ומייסדת, אבל היא לא יכולה ולא אמורה לפתור את הבעיה. הפוליטיקאים והעיתונאים משתדלים בעיקר להתעלם. לא כולם, כמובן, אבל לצערנו, אלה שקובעים. רק כשהמים מגיעים לברכיים, נזכרים שהקיר רטוב.
כעת, קצת לפני הבחירות לכנסת, המים שוב מגיעים לברכיים. באופן אבסורדי, שמתאפשר בדיוק בגלל הכשל התקשורתי שתיארתי, המציאות הזו מיטיבה דווקא עם הפוליטקאים שחרתו על דש חליפתם את ההתעלמות וההזנחה כמדיניות רשמית.
"יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו, מנסה נואשות להכתיב את הנרטיב במערכת הבחירות, עד כה ללא הצלחה", כותב הראל ב"הארץ", "נתניהו מוצא עצמו, באופן נדיר, רודף אחר מהלכי לפיד. אבל כעת, ייתכן שנקרתה לידיו הזדמנות. אם נתניהו יוכל למקד שוב את הדיון בשאלת ביטחונם האישי של האזרחים, הקואליציה עשויה למצוא את עצמה במבוכה. זה יכול לקרות בעיקר אם הטרור יחזור לתחומי הקו הירוק".
החיים עצמם
תחבורה היתה תמיד נושא שהעיתונות דירגה במדפים האחוריים שלה, אם בכלל. סיקור התחבורה התחלק בעיקרו לשניים: סיקור הרכבים הפרטיים, והאנשים שהם הרגו. ההיגיון היה פשוט: יבואני הרכב הם מהמפרסמים הגדולים בשוק (ויחד עם בעלי הסופר-מרקטים, מהיחידים שנותרו בעיתונות המודפסת), והם סיפקו את הרציונל המסחרי לסוג הסיקור הראשון. סוג הסיקור השני התבסס על חיבתה של תקשורת ההמונים לרגש באוקטן גבוה ומדמם.
מה שהוזנח הם כמובן החיים עצמם. האנשים. לא הלקוחות או הקורבנות, אלא האנשים עצמם, לפני שהומתו או שהוטל בהם מום, ולא בזמן שהם ניצבים בסוכנות הרכב ומתלבטים לאיזה רכב מזוהם ויקר להחריד יש אחיזת כביש טובה יותר מרכב מזוהם ויקר להחריד אחר. זה אומר סיקור של תשתיות, מדיניות, תכנון, סביבה, חברה ורווחה. כל מה שאין מפרסמים שמתעניינים בו ולא מעורר אמוציות מיידיות ללא מאמץ.
ההתמקדות של סיקור התחבורה ברכב הפרטי היא שיקוף, הדהוד ומנוע של מדיניות התחבורה בישראל. שניהם, הסיקור והמדיניות, הם אחד הכשלונות הבולטים, התקשורתיים והממשלתיים, של העשורים האחרונים. בשנים האחרונות נרשם שינוי, גם אם לא מהפך (כרגיל, מובילה אותו העיתונות הכלכלית), והמערכות איפשרו לכמה כתבים מוכשרים ומסורים לסקר את התחום ברצינות הראויה.
המניע הוא כורח המציאות. התחבורה נקלעה למשבר כה קשה, שכבר קשה להתעלם ממנו. כמו עם סיקור המשבר האקולוגי, שמשבר התחבורה הוא כמובן חלק חשוב ממנו. אם החיים עצמם לא מקבלים את תשומת הלב הנצרכת, הם דורשים אותה בעוצמות הולכות וגוברות. אם זה מאוחר מדי, נגלה רק בסוף.
רה"מ בנימין נתניהו ושר התחבורה ישראל כ"ץ יורדים במדרגות הנעות בתחנת רכבת, 20.9.18 (צילום: נועם רבקין פנטון)
הדוגמנים של הזנחת סיקור התחבורה הם רבים ואנונימיים, פזורים במערכות השונות. הדוגמנים של הזנחת מדיניות התחבורה מוכרים יותר: ראש הממשלה בנימין - איפה שאתם רואים פקקים אני רואה מחלפים - נתניהו, ולצידו אחד הפוליטיקאים האפרוריים ביותר שהצמיחה הכנסת: ישראל כ"ץ. מי שבאופן נדיר במציאות הפוליטית הכאוטית שלנו, כיהן כשר התחבורה במשך עשור שלם ורצוף.
כמו כמעט כל תחום אחר, גם תחום התחבורה סבל מבעיית מאקרו עיקרית: הוא פעל באופן שלא תאם את משאבי הסביבה המוגבלים בה הוא התקיים, ובעיקר: מרחב ואוויר. ההיגיון שעמד בבסיס תשתיות ההסעה האנושיות המודרניות (רכבים פרטיים וכבישים) התנגש בעובדה המוצקה של המרחב הפיזי המוגבל בו הן פועלות. בו בזמן, ההיגיון האנרגטי שעמד בבסיס אותן תשתיות (שריפת דלקי מאובנים, הפקעת שטחים עצומה), לקח חלק מרכזי ביצירת משבר אקלים קטסטרופלי.
חוסר ההתאמה בין ההיגיון התשתיתי למרחב המוגבל יצר בעיה אקוטית (בעגה: פקקים) שסופה מוחלט: קץ לתנועה. ההיגיון האנרגטי, של פליטת גזי חממה, יצר בעיה אקוטית שגם סופה מוחלט: קץ לאטמוספירה המאפשרת חיים אנושיים בכדור הארץ (לצד בעיות לא קטנות אלה, התחבורה האנושית המודרנית יוצרת זיהום אוויר אדיר, הגורם לתחלואה ותמותה, והשפעות מתהפכות על השוויון החברתי ואיכות החיים).
הפתרונות שמציעה האנושות לבעיות המאקרו הללו הן מעבר מתחבורה פרטית לתחבורה שיתופית וציבורית, ומעבר מדלקי מאובנים לרכבים חשמליים. העשור התחבורתי של כץ ונתניהו הצטיין בנסיעה בכיוון ההפוך. במקום רכבות ואוטובוסים, עוד ועוד ועוד כבישים. בלי הכנה של תשתית למשק תחבורה חשמלי. בלי ניצול של תגליות הגז, שיכלו לשמש קטליזטור אדיר להסבה מבנזין לחשמל. עם כניעה מתמשכת לאינטרסים של יבואני הרכב (שרוצים רק לייבא רכבים) וטייקוני הגז (שרוצים רק לייצא גז).
שר התחבורה ישראל כ"ץ מעל כביש 1, 21.6.17 (צילום: יונתן זינדל)
אז למה נזכרתי בכל זה? כי על שער מוסף "מעריב" נמתחת דמותו של כ"ץ, בחליפה נוצצת ועניבה אדומה ומבריקה, נשען על המרפסת בפוזה של הרצל כשמתחתיו, בקצה כותרת המשנה, הוא מצוטט כאומר: "עוד לא היו שר או שרה שדיברו כל כך הרבה ועשו כל כך מעט". לא על עצמו כמובן, אלא על שרת התחבורה הנוכחית, מרב מיכאלי. בפתח הראיון, בתשובה לעוד שאלת הרמה להנחתת הלל-עצמי, אומר השר לשעבר: "אני פחות שם דגש על יחסי הציבור, אלא יותר על העשייה. ברור כי חלק מהעשייה הופכת ליחסי ציבור, למשל כשרואים את הכבישים". כן, גם עכשיו, הוא עדיין לא מבין כלום.
אגב, נחום ברנע, מי שנחשב פעם לבכיר עיתונאי ישראל, לא נוהג להוביל קמפיינים עיתונאיים, או איך שאתם קוראים לסיקור עקבי, תקיף ומתמשך של נושאים וסוגיות על מנת להביא לשינוי ותיקון. בעשור וחצי האחרון זכור לי מספר חד-ספרתי קטן של קמפיינים כאלה, אבל מהסוג שנועד לשרת מקורות ואת בעל הבית (הקמפיין נגד שומרי הסף בתקופת ההסתבכויות הפליליות של אהוד אולמרט) ומהסוג הלא מזיק שאין סיכוי שינשך אותך אחר כך בחזרה בישבן וייאלץ אותך לשלם מחירים. שני קמפיינים כאלה אני זוכר, אחד למיפוי של מוקשים ברמת הגולן, השני להפסקת המנהג - האסור - של ישראל כ"ץ לנצל את השילוט הבולט במיזמי תחבורה גדולים כדי להלל ולפאר את עצמו.
אבל למה שמי שהיה שר תחבורה במשך עשור יתמודד עם הכישלון המהדהד של מדיניותו, אם אף אחד לא שואל אותו? אם יש ב"מעריב" מישהו שמבין משהו בתחבורה, הוא לא נשלח לראיין את שר התחבורה לשעבר. המראיינת, מאיה בואנוס, עושה כמיטב יכולתה אבל לא שואלת את כ"ץ שאלה אחת על פקקים, תחבורה ציבורית או רכבים חשמליים, למרות שהראיון נפרש על פני שישה עמודים. גם כשהרכבת הקלה עולה סוף סוף בראיון, זה ביוזמת כ"ץ, שמלכלך על מיכאלי.
יו"ר העבודה ראויה לביקורת משל עצמה בשל תפקודה במשרד התחבורה (סמוטריץ', אם להאמין להייפ, היה הרבה יותר יעיל ומוצלח), אבל כשמי שהיה במשך עשור שלם שר תחבורה מאשים בכך שאין רכבת קלה את מי שהיתה בתפקיד אחריו, ובמשך שנה אחת, זה אפילו לא מגוחך, רק ממש מביך. כדי להשלים את התמונה הסמלית של הראיון הזה כמייצג של כשל הסיקור התחבורתי של מדינת ישראל במשך עשורים, הפעם הראשונה בה עולה ביקורת ממשית על כשלי התחבורה הממשלתיים היא בסופו - בתגובה שמסרה הדוברות של השרה מיכאלי.
בינתיים, על המדרכה
מירב מורן מראיינת במוסף "הארץ" את ד"ר יואב לרמן בנוגע לקוצר ראייה נוסף של פרנסינו בכל הנוגע לניהול משק התחבורה, הפעם בעיקר באיזור תל-אביב - יפו: הכישלון בהסדרה של כלי רכב חשמליים זעירים, שבמקום להחליף את כלי הרכב הפרטיים מונעי הבנזין, החליפו את הולכי הרגל.
"בתל אביב בחרו בקורקינט החשמלי כפתרון לבעיות התנועה. העניין הוא שזה כלי שמזמין התנהגות פרועה: הוא קטן ויכול להשתחל בכל מקום, ומאחר שהוא לא מוגן הרוכבים מפחדים לנסוע בכביש לצד המכוניות", אומר לרמן, "[...] חברות ההשכרה של הקורקינטים מנהלות את המרחב הציבורי שלנו. יחד עם חברות השליחויות, השליטה ברחובות פשוט עברה לידיים פרטיות. המניע של החברות האלה הוא לא לשפר את איכות החיים, אלא להרוויח. מדובר בעסקים עם מודל שמעדיף נסיעה מהירה על פני נסיעה בטוחה.
"[...] קורקינטים הוסיפו לקבוצת הנוסעים גורמים שלא נסעו בעיר בעבר, כמו תיירים. בני נוער מרמת אביב או מבת-ים שרוכבים על קורקינטים בטיילת לא החליפו שום מכונית, כי פעם הם היו באים באוטובוס. השליח בוולט לא חסך מכוניות באיילון, הוא החליף הולך רגל שפעם יצא מהמשרד לאכול צהריים במסעדה. פקק הוא תוצאה, לא בעיה. הבעיה היא שאנשים צריכים רכב פרטי. ישראל ותל אביב נמצאות בפיגור בתחום התחבורה המסילתית.
"[...] לפני 20 שנה חולדאי החזיר את השדרות המפוארות של תל אביב להולכי רגל. עכשיו הוא מוסר את הרחובות בחפץ לב לכלי רכב חדשים שנוסעים מהר יותר מאשר המכוניות בכביש ליד. [...] סימנו את החשמליים כפתרון. השורה התחתונה היא שכלי רכב שנוסע בלי רישיון ובלי ביטוח במהירות 45 קמ"ש, ואפשר לעבור איתו עבירות תנועה כמעט בלי חשש, הוא האמצעי שתל אביב מציעה לתושביה כדי להגיע מהר ממקום למקום בעיר.
"[...] בעירייה מתייחסים לרחוב כמו לצינור שמעביר זרם תנועה, ולכן את הבעיות שלו פותרים אינסטלטורים, שרוצים שהכל יזרום, שלא יהיו סתימות, ושתהיה הפרדה בין מי שתייה לביוב. אז סידרו צינור לאופניים, צינור לאוטובוסים, צינור למכוניות, וכולם מרגישים מאוד מתקדמים, כי לכל משתמש יש צינור שזורם. רק קצת חבל שבדרך שכחו מה הסיבה שבגללה בני אדם באים לעיר — להיות יחד עם אנשים אחרים.
"באתרי עבודות בהולנד, כשהדרך נהיית צרה ונשאר מעט מקום לעבור, מציבים תמרור עם המילה שאני הכי אוהב בהולנדית: Afstappen. בתרגום חופשי ההוראה היא 'לכו עם האופניים ביד'. לא צייתת — קנס של 50 יורו. באמסטרדם הרוכבים אולי אגרסיביים זה כלפי זה, אבל הם יודעים שהולך הרגל יותר חשוב מהם. הרחובות של קופנהגן לא תוכננו להליכה, הם רחבים מדי וקשה לחצות אותם, אך ההולכים מרגישים בטוחים. רוכבי האופניים עוצרים במעבר חציה, לא משתחלים ביניהם, לא נוסעים מולם ולא צופרים מאחוריהם במדרכה".
אבל זו כבר בעיה שהפתרון שלה נמצא, ככל הנראה, מחוץ לגבולות עולם התחבורה.
בשר וחלב
"ביקשנו מ–70 מומחים מובילים לחקר רווחת בקר מ–23 מדינות לדרג את הסיכוי לפגיעה ברווחת בקר המגודל לצורכי מזון בארצם. הדירוג התבסס על 12 קריטריונים מקובלים להערכת רווחת בקר. למשל, הסיכוי של בעל החיים לסבול מתחלואה, היכולת שלו לבצע התנהגות טבעית ועוד", מספר ד"ר רועי מנדל בריפר לנטע אחיטוב במוסף "הארץ".
מסקנת המחקר הבינלאומי היתה כי "תעשיית החלב אכזרית יותר מתעשיית הבשר, ושלמעשה צריכת מוצרי חלב פירושה גם תרומה לתעשיית הבשר, שכן כל הפרות וכל העגלים בתעשיית החלב הופכים בסופו של דבר לבשר. המסקנות סותרות את ההיגיון שבבחירה להימנע רק מאכילת בשר. במילים אחרות, במציאות מקבילה, צמחונות שנובעת ממניעים מוסריים אמורה היתה להתבטא קודם כל בהימנעות מחלב".
"כמו כל היונקים", כותבת אחיטוב, "כדי שפרה תפיק חלב עליה ללדת. לכן, את פרות החלב מעבּרים בכפייה והן ממליטות פעם אחר פעם ובכל פעם העגלים נלקחים מהן. העגלים הזכרים יהפכו למה שמכונה במסעדה או בקצבייה 'עגל חלב' או 'בשר אדום'. העגלות הנקבות יסיימו אף הן את חייהן כבשר, אך באיכות נמוכה יותר, מהסוג שניתן למצוא פעמים רבות במוצרים מעובדים וקפואים בסופר".
שוויון
פאולה רוזנברג מקדישה את טורה במוסף "שישבת" של "ישראל היום" למענה לאברי גלעד, שכתב באותו מוסף בשבוע שעבר נגד נשים בלבוש חושפני, משום שהן גורמות לו למחשבות מיניות שהוא אינו חפץ בהן. "אשתף בכנות ובגילוי לב" מסכמת רוזנברג, "שגם אצלי עלולה להתעורר מחשבה הקשורה לליבידו למראה גבר זה או אחר במרחב, בגופייה מזערית או דווקא גבר בחליפה. אני מודה: יש רגעים שבהם המחשבות הללו לא נוחות לי, כי אני לא רוצה לחשוב מחשבות מיניות על גברים צעירים או בכלל - לא נוח לי לחשוב כך על גברים שאינם ליאון. אבל מעולם לא חשבתי שהפתרון לחוסר הנוחות שלי טמון בדרישה מגברים לשנות את בחירות הלבוש שלהם. פשוט כי אין לי זכות לכך. סיבה נוספת לעובדה שמדובר בתלונה חד-כיוונית, מגברים לנשים בלבד, היא העובדה הפשוטה שאם אישה תודה בגירוי או במשיכה - היא תיחשב לא מכובדת או אפילו מופקרת. אבל זה דיון לטור אחר לגמרי".
פוליטיקה
כתבת השער של מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" היא כתבת תחקיר של תמיר מורג על השירות הצבאי של רה"מ יאיר לפיד. לפיד שירת ב"במחנה", אולם החל את שירותו הצבאי בנ"מ. האם יצא משם בעקבות התקף אסתמה, או ששירת בלבנון, נסע על ג'יפ שאחר-כך עלה על מוקש, ואחר-כך נפצע מרימון עשן? לפיד סיפק גרסאות סותרות במהלך השנים, ומורג מתחקה אחרי האמת. הוא משוחח עם אנשים רבים ומציג כתבה ראויה, מעניינת, שעוסקת באיסוף עובדות ולא בהתלהמות. לא הנושא הכי חשוב בעולם או לקיחת סיכון כלשהו, אבל בכל זאת, עיתונות.
עיתונות. זה מה שהיה עקב אכילס של "ישראל היום" מאז הקמתו. לא ההקמה המושחתת של עיתון לטובת האינטרסים של פוליטיקאי אחד ומשפחתו, אלא העובדה שדי.אנ.איי כזה לא כולל בתוכו את היכולת לעשות עבודה עיתונאית. לכן, גם כש"ישראל היום" יצא למלחמה בשירות נתניהו, הוא כמעט אף פעם לא היה מסוגל לגבות אותה בעבודה עיתונאית עצמאית ותמיד נשען על ציטוטים מכלי תקשורת אחרים (כן, גם כלי התקשורת שאתם קוראים עכשיו), שבכל זמן אחר עיתונאיו נהגו לתקוף ולהשמיץ.
נקודת השיא בכתבה היא זו: "בשיחה עם 'ישראל היום', שמתפרסמת כאן לראשונה, מתארת ד', ששירתה בתחילת שנות ה־80 בתפקיד מנהלה מרכזי במערכת 'במחנה', את הנסיבות שבהן 'הונחת' לפיד בעיתון [...] יום אחד קיבלתי טלפון מלשכת ראש אכ"א, האלוף משה נתיב. הפקידה של האלוף הודיעה לי שבתוך כשעה יגיע אלינו חייל חדש בשם יאיר לפיד, וכי עלינו לקלוט אותו ככתב במערכת. כשתהיתי על פשר הפנייה החריגה, שלא תאמה את האופן שבו הגיעו כתבים ליחידה לאחר הליך מיון מסודר, היא השיבה לי: 'אל תשאלו שאלות, פשוט תקלטו אותו. תמצאו לו משהו לעשות ואל תיגעו בו'.
"התשובה שלה לא סיפקה אותי ומחיתי על כך שהחייל, שכלל לא ביקשנו שיגיע אלינו, יתפוס לנו תקן. על כך נעניתי: 'אל תדאגו בקשר לזה - הוא לא ייספר במצבת התקנים שלכם'. רק לאחר שהגיע ליחידה התברר לי כי מדובר בבנו של מנכ"ל רשות השידור, טומי לפיד. הגרסה של ד' תואמת גרסאות של מפקדים ששירתו באותה תקופה ב'במחנה' וסיפרו בהזדמנויות שונות על החייל הצעיר יאיר לפיד ש'הונחת' בעיתון בהוראה מלמעלה, מבלי שעבר מיונים כלשהם, בניגוד לדבריו של לפיד בעבר".
גם אם לא מדובר בתחקיר שיזעזע את המדינה, מדובר בכתבה בעלת ערך. היא מזכירה לנו שלפיד, ראש ממשלת המעבר ומי שמתיימר להנהיג את המדינה, סבל מיחס גמיש לאמת במהלך שנותיו כפרסונה ציבורית. העובדה שהוא סירב להגיב לכתבה ב"ישראל היום" מציגה שמדובר בליקוי שריר וקיים.
אגב, אברי גלעד כותב ב"ישראל היום" שיצביע למחנה-הממלכתי. כלומר, לחילי טרופר. אם חיפשתם עוד סימנים לרוח השינוי באדלסוניה.
סימניה
"מוות סיטונאי של פועלים זרים שבנו את האצטדיונים, יחס המשטר הקטארי לנשים וללהט"ב, והשחיתות של פיפ"א בבחירת המארחת - כל אלה ממשיכים לזעזע את העולם", כותב באותו מוסף עדי רובינשטיין על המונדיאל המתקרב, "האם מונדיאל 2022 ייזכר כמושמץ בכל הזמנים, או שהכסף הקטארי ימשיך להשתלט על הספורט העולמי - ולשנות את חוקיו המסורתיים?".
ענייני תקשורת
רוח "גלובס". מוסף G לא מצורף השבוע ל"גלובס", האם בעיתון לקחו לתשומת לב את הביקורת שנמתחה מעל דפי אתר זה על הדלות השוררת מזה תקופה ארוכה על דפי המוסף הוותיק, או שמדובר בעצלת חגים? בעיתון לא מספקים תשובה. מוסף התרבות, שיצא לחופשה לפני שבוע, דווקא כן יוצא, אבל לשמור על הדליחות שאפיינה אותו מאז השקתו לפני שבועות מספר. הטקסט הפותח הוא "6 הערות על תרבות הביטול בעקבות הרטרוספקטיבה של פיליפ גסטון", אבל אין בו אף פרשנות שלא שמענו, או אפילו כזו ששמענו, על תרבות הביטול, רק סיכום חפוז של מידע ויקיפדי על האמן האמריקאי. הדבר המעניין היחיד בטקסט הוא אימוץ המונח "הלחץ הפרוגרסיבי", היישר מהאלט-רייט האמריקאי. אגב, בפעם הקודמת שמתחתי ביקורת על "גלובס" במסגרת סקירת העיתונות של "העין השביעית", זכיתי לקבל מהעיתון מכתב התראה לפני תביעה. אם תרצו, הערה על תרבות הביטול.
מתחת לקפל. באופן נדיר אך לא יוצא דופן, ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו מפרסם טור ב"הארץ". נדיר, משום שנתניהו לא נוהג לפרסם בעיתנות או להתראיין אליה. לא יוצא דופן, משום שנתניהו רגיל לחרוג ממנהגו זה בתקופות בחירות. אם כי הפעם, כך נראה, המטרה הישירה היא קידום ספרו (שלא ברור אם הטקסט המתפרסם הוא חלק ממנו או רק פרסומת לו). מצד שלישי, גם הספר האוטוביוגרפי הוא חלק מקמפיין הבחירות של יו"ר הליכוד. מצד רביעי, מה בחייו של נתניהו אינו חלק מקמפיין הבחירות שלו? כך או כך, ב"הארץ", במה שפעם קראו לו תגובה ציונית הולמת, מפרסמים את המאמר לא בעמוד הדעות הראשי אלא בכפולת המאמרים שבסוף הגיליון. מצד חמישי, המאמרים המעניינים באמת בדרך-כלל מתפרסמים דווקא שם.
לראשונה. אם שני עצים נופלים ביער ביחד, מישהו שומע? ובכן, למי אכפת? זו בדיוק השאלה שעורכים לא שואלים את עצמם, אלו מהסוג שאוהב להשתמש בסופרלטיבים ממשפחת "לראשונה" ו"לפני כולם". כלומר, להם, זה ברור, אכפת, אבל מה איתנו, כל השאר? היום על שער "ידיעות אחרונות", נדל"ן האוזן השמאלית, השמור לקידום האייטם הלוהט ביותר מגזרת המוספים, מפנה לראיון עם הטייס רון בירמן: "הניצול היחיד מאסון מסוק העטלף מדבר לראשונה". במקביל, באתר "כאן", מתפרסמת הכותרת "הקצין ששרד את התרסקות 'העטלף' מדבר לראשונה". אז היכן דיבר הניצול לראשונה, ב"ידיעות אחרונות" או בכאן 11? כאמור, למי אכפת.
זו לא הצקה טרחנית על ז'רגון מעייף של עורכי עיתונים. כלומר, לא רק. ברור, מקובל, מובן והגיוני שעורך המחבר כותרת מעוניין לשווק את הטקסט אליו היא מפנה, למשוך ולפתות את הקוראים ולמכור את הסחורה. אין בכך פסול, להיפך, זו העבודה שלו. השאלה היא איזו סחורה הוא מוכר, ובאופן עמוק יותר, איזה סחורה הוא חושב שהוא מוכר.
מדבר לראשונה. שער "ידיעות אחרונות"
סוחר שמחביא את התותים הרקובים מתחת ליפים הוא לא סוחר טוב, ברמה הכלכלית הפשוטה והפרימיטיבית. הוא מרוויח לזמן קצר אבל הורס את הקליינטורה לטווח הארוך. הוא מוותר בפועל על לקוחות חוזרים, למעט סקטור הלוקים בפגיעה בזיכרון לטווח הארוך. איש שיווק טוב לא ישקר ללקוחות שלו ויסתיר את הפגמים במוצר, אלא ידגיש את התכונות החיוביות שלו. בעיתונות, זה אומר, למשל, לא להתהדר בראיון "ראשון" כשהוא לא באמת ראשון ("זה במדיה אחרת" זה קצת כמו "זה לא רקוב זה ריבה").
אבל כל זה לא באמת לגמרי נכון. אם היתה קורלציה ברורה מוחלטת בין זיוף, רמאות ועיגול פינות לבין כישלון כלכלי, לא היו ירקנים שקרנים. אבל יש. אז כנראה שאין, כלומר, אין קורלציה. במקרה של עורכים שקרנים זה עוד יותר ברור. שם הקורלציה נראית אפילו הפוכה. יותר מזויף, יותר מצליח. זה זה לא לגמרי נכון, אבל גם לא לגמרי חשוב. מה שחשוב הוא לא איזו סחורה מוכר העורך, אלא איזו סחורה הוא חושב שהוא מוכר.
הבחירה שעושה העורך אילו פרטים להבליט בכותרת, חושפת מה הוא חושב שהוא הדבר המעניין, החשוב והעסיסי ביותר בכתבה שהוא בא לקדם. סוחר שמחביא את התותים הרקובים מתחת ליפים לפחות מבין מה הוא מנסה למכור: תותים יפים וטעימים. הוא לא מנסה למכור את העובדה שהוא הראשון שמכר אותם העונה. זה מעניין, אולי, את הירקנים האחרים.
גם העובדה שראיון שכלי תקשורת ערך עם מישהו הוא הראשון, מעניינת בעיקר את העורך ואת המתחרים שלו (ואת בני משפחותיהם, אם הם מעורבים רגשית). אם הראיון השני היה יותר טוב, או השלישי היה יותר חושפני, יש איזו סיבה מיוחדת שנעדיף דווקא את הראשון? לא. לכן, עורך שמוכר ראיון ראשון שהוא לא ראיון ראשון, לא רק משקר לקוראים שלו, הוא גם מעיד על עצמו שהם לא מעניינים אותו.
מילה גסה. "ציונות, לא מילה גסה", נכתב באחת ההפניות על שער מוסף "מעריב". אם מישהו לא חושב שמילה היא גסה, לא צריך לציין זאת. אם עורך צריך לציין שמילה היא לא גסה, כנראה שהוא חושב שיש מישהו מבין הנמענים שלו שחושב כך. אני מתאר לעצמי שאף עורך לא יפרסם כותרת כמו "שוויון, לא מילה גסה". או "סולידריות, לא מילה גסה". בקרב הקהל המדומיין של עורך ממוצע בעיתונות המיינסטרים הישראלית, יש ערכים שאין עליהם מחלוקת. אף אחד לא חושב שהם מילים גסות. ובישראל.
בנימין זאב הרצל משקיף ממרפסת מלון שלושת-המלכים בבאזל שבשווייץ, בעת הקונגרס הציוני החמישי, 1901 (צילום: אפרים משה ליליין)
את המילים "עיתונות המיינסטרים הישראלית" אפשר להחליף ב"העיתונות הציונית הישראלית". יש בארץ זרמים לא ציוניים וגם אנטי ציוניים, בעיקר חרדים וערבים, יש להם ייצוג רב-מפלגתי בכנסת ועיתונות תוססת, אבל הם כמעט לא מיוצגים בעיתונות המרכזית. ובפירוש ובאופן חד ומובהק - לא נכללים בקהל המדומיין של העורכים שלה. ובכל זאת, עורך אלמוני כלשהו בכלי תקשורת מיינסטרימי (גם אם דל תפוצה באופן יחסי), מצא לנכון לפרסם על השער שציונות היא לא מילה גסה.
אגב, הכותרת על השער מפנה לטור השבועי של שי להב במוסף "מעריב". השבוע מקדיש להב את הטור שלו להצגה שכתב ולהרהורים שעלו בו בעקבות מחמאות שחלקו לו צופות בהצגה ("סוף סוף הצגה ציונית אמיתית"). "אנשי המייליה החברתי והפוליטי שלי", הוא כותב, מזלזלים בציונות, והזלזול הזה הופך אותה "למותג ימני קיצוני, שעלול לעוות אותה בלתי הפוך". האם ציונות באמת הפכה מילה גסה בקרב המייליה של עיתונאי הזרם המרכזי של העיתונות הישראלית? אולי. מה שבטוח, קידום עצמי הפסיק להיות מילה גסה.
ציטוט שאקח איתי. כותרת אחד הראיונות במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" היא "כשההורים התגרשו עבדתי במפעל דגים. כשקיבלתי כוכב מישלן, צרחתי כמו בכדורגל". כותרת נפלאה, שאפשר לסדר את המילים בה שוב ושוב בסדר שונה, ועדיין לקבל את אותו חוסר משמעות מבהיק. אולי יום אחד יתגלה שגזע חוצני תבוני שלח לנו קריאות נואשות לקשר, על מנת לחלוק איתנו את לקחיו בנוגע להשגת האושר המוחלט, אבל בחר, מסיבות שלעולם לא נבין, להשאיר אותן דווקא במוסף הבידור של כלי תקשורת זקן היוצא לאור במדיה גוססת.
מילה מנתן זהבי. "אני מודה ומתוודה, כמויות חומרי הקריאה בעיתונים של החגים התישו אותי. חלק גדול מהחומרים ממוחזרים, חלק משעממים עד מוות, ואת חלק מהכותבים שאיני סובל באופן אישי, איני קורא כעיקרון". שבת שלום וחג שמח.