אש קטנה
במהלך סוף-השבוע מת עציר בטחוני פלסטיני במתקן כליאה ישראלי לאחר שנחקר על-ידי שירות הביטחון הכללי; עשרות מפגינים פלסטינים נפצעו מכדורי מתכת מצופים גומי שירו עליהם כוחות צה"ל; ופלסטיני נוסף נפצע קשה לאחר שנפגע בבטנו מכדור מתכת ללא ציפוי גומי שנורה על-ידי ישראלים (לא ברור אם מתנחלים או חיילים). מובן שהמידע זה אינו מדווח בכותרות הראשיות של עיתוני ישראל. שהפלסטינים ידווחו על קורבנותיהם, לשם כך ישנה העיתונות הפלסטינית. עיתונות ישראל מתמקדת קודם כל בקורבנות ישראל, גם אם נכון למועד ירידת העיתונים לדפוס הם עדיין חיים ובריאים.
באין מתים ופצועים קשה בקרב היהודים, מדווחת העיתונות הישראלית על החשש כי יהיו כאלה בעתיד הנראה לעין. כותרות כל העיתונים מוקדשות לאפשרות שמאות אלפי פלסטינים יתקוממו נגד המשטר הצבאי ששולט בחייהם זה 46 שנה. "ידיעות אחרונות" מספק את הדיווח המאיים ביותר, "ישראל היום" את המרגיע ביותר.
"צה"ל נערך לאינתיפאדה שלישית", לשון הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המתפרסמת לצד תצלום של פלסטיני רעול פנים מיידה אבן. בכותרת המשנה מוזכר כי שני פלסטינים נפצעו בסוף-השבוע מאש חיה. תצלומי שני הקורבנות הפלסטינים הבולטים מסוף-השבוע האחרון מתפרסמים בכפולת העמודים הפותחת, אפילו שמות ניתנים להם. חלמי עבד אל-עזיז הוא הפלסטיני שנפגע בבטנו מירי כדור חי. תצלום שלו מובל על אלונקה, נאנק מכאבים, מתפרסם בתחתית עמ' 2. ערפאת ג'רדאת הוא העציר הפלסטיני שמת בכלא מגידו. תצלום ארכיון שלו, מביט למצלמה בשלווה, מתפרסם בתחתית עמ' 3. התצלום הגדול ביותר בכפולת העמודים מציג פלסטינים חמושים במחנה הפליטים בלאטה. לובשי מדים, רעולי פנים, אוחזים ברובי תת-מקלע.
"נא להתעורר – האוטוסטרדה לאינתיפאדה פתוחה לרווחה, ומה שקרה אתמול עלול להפוך ליריית הזינוק", מעריך אלכס פישמן בטור הפותח את הכפולה. לדבריו, בעוד שהצבא מתריע מפני הידרדרות במצב הבטחוני בגדה, הדרג המדיני מעדיף לא ליזום מהלכים, ואילו הציבור מעדיף להתעלם. "נוח לנו לא לדעת מה קורה בשטחים – כל עוד האלימות לא חוצה את הקו הירוק", כותב פישמן בעיתון שלא מדווח באופן קבוע על מה שקורה לפלסטינים בשטחים, אלא כאשר האלימות מאיימת לחצות את הקו הירוק.
לפי פישמן, ועמדה זו מוזכרת גם בשער העיתון, גל האלימות הנוכחי "נשלט במידה רבה על-ידי הרשות הפלסטינית ומכוון על-ידיה [...] יש רק בעיה קטנה: ספק אם הרשות הפלסטינית אכן תצליח לשלוט בגובה הלהבות".
"היערכות להתפרצות אלימה בגדה המערבית" היא הכותרת הראשית של "הארץ", המתפרסמת מעל תצלום של שלושה חיילי צה"ל מנסים לפזר הפגנה בהשתתפות מאות פלסטינים. זהו העיתון היחיד המדווח בכותרת המשנה שלו הן על עשרות הפצועים הפלסטינים והן על מותו של אסיר פלסטיני בכלא מגידו.
ג'קי חורי וגילי כהן מדווחים בשער ובעמ' 4 של העיתון על "שורת עימותים בהיקף חריג" שאירעו בסוף-השבוע האחרון, והתצלומים הנלווים מציגים פלסטיני פצוע נישא על ידיים, כמו גם את האסיר המת וחיילים ישראלים שעוצרים מפגינים פלסטינים צעירים.
שלושה כותבים מספקים פרשנות. "רצף האירועים מייצר שיח ציבורי סביב השאלה אם לפנינו אינתיפאדה שלישית", כותב חיים לוינסון, "אך אינתיפאדה שלישית אינה מצב בינארי של כן או לא". לוינסון מונה שני הבדלים עיקריים בין המצב כיום למצב ערב האינתיפאדה הראשונה, המציבים את ישראל בעמדת פתיחה טובה יותר.
"לראשונה מאז 2007", כותב עמוס הראל, "נדמה שלרשות הפלסטינית יש הפעם עניין בחימום השטח, גם אם להנהגה ברמאללה אין רצון בהתנגשות דמים ממושכת". לדברי הראל, בשל מצוקתה של הנהגת הרשות, יש רצון להסיט את תשומת לב הציבור הפלסטיני לסוגיית האסירים הבטחוניים. "זו כנראה הסיבה לכך שארגונים הקשורים ברשות, כמו מועדון האסיר ובכירים פלסטינים, כמו כדורא פארס וג'יבריל רג'וב, פעילים מאחורי הקלעים בארגון גל ההפגנות האחרון", הוא מציין.
צבי בראל קורא לוויתורים ישראליים וטוען כי "טיפול נכון ומהיר בעניין האסירים השובתים, גם אם הוא דורש ויתור, מחירו נמוך בהרבה מהסלמה שבעקבותיה עלולות שביתות רעב להתפשט לכל בתי-הכלא ולהזין את ההתכתשויות ברחובות הערים". מאמר המערכת של "הארץ" קורא, גם הבוקר, לנסיגה בהסדר מוסכם עם הפלסטינים.
"3,000 אסירים פלסטינים ישבתו היום רעב, חשש מהסלמה במהומות", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". בכותרת הגג מצוטטים "בכירים פלסטינים" שטוענים: "אנחנו לפני אינתיפאדה השלישית". בכותרת המשנה מדווח כי "מאות פלסטינים יידו אבנים לעבר שוטרים בהר-הבית", ומוזכר כי עציר בטחוני מת אתמול בכלא מגידו. הפצועים הפלסטינים אינם מוזכרים בעמוד השער; כל שנכתב הוא "סוף-שבוע אלים ביהודה ושומרון". בכפולה הפותחת של "מעריב" אין תצלום של פצוע פלסטיני, אולם מתפרסם תצלומו של האסיר שמת בכלא הישראלי וידיעה על נסיבות המוות.
אסף גבור מדווח ב"מעריב" על אירועי סוף-השבוע ומצטט מדברי כדורא פארס, ראש מועדון האסירים הפלסטינים, שאמר לו: "כל האירועים מסמנים את הכיוון הברור – אנחנו בפני אינתיפאדה". ידיעת רקע מוסיפה מידע על האסירים הפלסטינים השובתים רעב בכלא הישראלי. עד הבוקר, רק "הארץ" סיקר באופן שוטף את מצבם.
ב"ישראל היום" מציגים תמונת מצב מעט שונה. הכותרת הראשית מדווחת על "כוננות למהומות". לא "הסלמה במהומות" שכבר החלו, לא "התפרצות אלימה", ודאי שלא "אינתיפאדה שלישית". ההפך הוא הנכון. בכותרת הגג מצוטטים "בכירים ברשות" שמעריכים: "סיכוי קלוש לאינתיפאדה שלישית". בכותרת המשנה לראשית מוזכר כי עציר פלסטיני מת בכלא מגידו וכי לגרסת הפלסטינים, מתנחלים ירו עליהם אש חיה, אולם תוצאות הירי (פצועים פלסטינים) אינן מוזכרות בשער העיתון. אפילו לא נכתב שם כי סוף-השבוע האחרון היה "אלים". ב"ישראל היום" מגדירים אותו "סוער".
עמוד אחד בעיתון, עמ' 5, עוסק באירועים שהתרחשו ביהודה ושומרון. גם בכותרת ובכותרת המשנה לידיעה המרכזית בעמוד לא מוזכרים פצועים פלסטינים. רק בגוף הידיעה הם מוזכרים.
בידיעה של "ישראל היום" [דניאל סיריוטי, לילך שובל ואפרת פורשר] מכונים חיילי צה"ל "חיילינו", כאילו היו חלק מכוחות העיתון, המפזרים הפגנות של פלסטינים זועמים באמצעות שיגור גליונות חינם אל עבר מרכזי ההתפרעויות. לידיעה מצורף טור פרשנות מאת נדב שרגאי, הקורא להקשיח את התגובה הישראלית. "את הוראות הפתיחה באש ונורמות הלחימה של צה"ל, גם מול מאבק עממי לכאורה, צריכים לנסח אנשי הצבא ולא המשפטנים", טוען שרגאי. בהמשך טורו הוא ממליץ: "מדיניות ההכלה הביאה בעבר לאלימות רבה יותר, וכשגם אותה הכלנו, היא גאתה עוד, עד שהתפתחה לטרור של ממש. [...] כדי שלא נגיע לשם, צריך כבר עכשיו, כשהאש קטנה – להגיב ולהפסיק להכיל".
ב"ישראל היום" אין תצלום של האסיר הפלסטיני שמת, גם לא של פלסטינים שנפצעו מירי ישראלי.
רק לשמוח
כפי שניתן להבין, "ישראל היום" הוא העיתון היחיד שאינו מקדיש את הכפולה הפותחת הבוקר לסיקור האירועים בשטחים. תחת זאת מוקדשת כפולת העמודים הפותחת לחג פורים. לפי עורכי "ישראל היום", עשרות פלסטינים פצועים, שניים מהם מירי אש חיה, ועוד אסיר בטחוני פלסטיני שמת לאחר חקירת השב"כ אינם מצדיקים ידיעה בכפולה הפותחת. ברור כי אם היו נפצעים במהלך סוף-השבוע עשרות ישראלים, ואסיר בטחוני ישראלי היה מת בכלא הפלסטיני לאחר רצף של חקירות, הדיווח היה מתפרסם בכפולה הפותחת של העיתון. זהו המובן מאליו. מעניינת יותר התשובה לשאלה כמה פלסטינים פצועים ומתים דרושים כדי שהעיתון שלעולם אינו שוכח שהוא ישראלי יחליט להעדיף את הדיווח עליהם על פני הדיווח על חגיגות פורים.
"היא אוהבת את פורים. מאוד אוהבת את פורים", כותבת חגית רון-רבינוביץ' בטור המתפרסם בכפולה הפותחת של העיתון ומתאר את החג מנקודת מבט אימהית. רון-רבינוביץ' מצטטת בטורה את בתה בת ה-7, שמסבירה לה כי היא אוהבת את פורים משום שאין בו עצב ואין "לזכר", "רק צריך להחליט למה מתחפשים ולשמוח. אה, ולאכול ממתקים בלי לחשבן. וזה גם כיף שכולם מתחפשים. גם המורה שלי, וגם מנהלת בית-הספר, וגם את, וגם אבא, ממש כולם. פשוט כולם שמחים בחג הזה". רון-רבינוביץ' מתמוגגת, וגם עורכי "ישראל היום". הם לא ייתנו למתרחש בשטחים לשבש לילדי ישראל (היהודים) את החגיגה.
"חג גדול לבילויים" היא הכותרת שנבחרה לידיעה המרכזית בעמודים 2–3 של העיתון, שמנוסחת כאילו העיתון מיועד הבוקר לילדי ישראל ולא להוריהם. "רק פעם בשנה הוא בא להתארח", מעדכנת כותרת המשנה של הידיעה. "חיכינו, ציפינו, עמלנו על תחפושות – והיום זה סוף-סוף קורה. פורים כאן, וזה האות לעטות את מיטב המסכות ולצאת לחגוג ולשמוח עם כל עם ישראל. חג שמח!".
מזמן לא נזדמנה דוגמה בוטה כל-כך להדחקת הכיבוש שמובילה תקשורת הזרם המרכזי בישראל. הידיעה המובילה בעיתון הנפוץ ביותר במדינה נפתחת כך: "כבר כמה שבועות אנחנו מחכים, מתכוננים, עובדים היטב על משלוח המנות ואוכלים קצת יותר מדי אוזני המן. אבל רק היום, סוף-סוף, זה קורה".
שישה מכתבי "ישראל היום", גדי גולן, דן לביא, יהודה שלזינגר, יורי ילון, נצחיה יעקב ושלומי דיאז, מדווחים כי הבוקר "אפשר לקרוע את המסכות של היום-יום והשגרה, להחליף אותן במסכות קצת אחרות – ולצאת לחגוג את פורים". הידיעה מלווה בתצלום של שר החוץ לשעבר של מדינת ישראל, אביגדור ליברמן, יחד עם רעייתו אלה. השניים חובשים כובעים צבעוניים, וסביב צווארם תלויות שרשראות פלסטיק ססגוניות.
כפולת העמודים הפותחת עמוסה בחדשות מעודדות: בתל-אביב צולם קליפ ה"הארלם שייק" הגדול ביותר בעולם; בדרום המדינה פרחו כלניות; מטיילים רבים גילו עניין "ביופיה של הארץ"; הסיכויים שהתחפושת תירטב מגשם נמוכים; ו"מי שיתקשה להתגבר על העובדה שהחג נגמר כה מהר, יוכל להתנחם בכך שמזג האוויר הנאה יישמר"; בכל רחבי המדינה יתקיימו חגיגות. וגם העיתונות מחולקת חינם – מה עוד אפשר לבקש?
בעיתונים האחרים ההדחקה פחות בוטה. ב"מעריב", למשל, אחרי כפולת העמודים על האירועים בשטחים, מוקדש עמ' 4 בעיתון למשא-ומתן הקואליציוני. הפלסטינים אינם מוזכרים בעמוד זה כיוון שהם איחרו את המועד. לו היו מתקוממים לפני הבחירות, אולי היו הופכים ל"סוגיה" בסדר היום הציבורי. באין איום על המסכות של היום-יום והשגרה, התמקדו הבחירות בפוליטיקה חדשה.
לפי ידיעה מאת זאב קם, בכירים בליכוד הצהירו שבמפלגה יש נכונות לנהל מו"מ מול יש-עתיד והבית-היהודי יחדיו. ב"ישראל היום", לעומת זאת, מוצגת גרסה שונה של בכירי הליכוד: "בברית עם לפיד, בנט הפר את התחייבותו לבוחריו". ידיעה נפרדת עוסקת באופוזיציה הפנימית של בנט במפלגתו, ומתי טוכפלד מבקר את יו"ר הבית-היהודי בטור פרשנות.
גם ב"ידיעות אחרונות" מדווח על המשא-ומתן הקואליציוני מיד לאחר סיקור האירועים בשטחים. "הפשרה המסתמנת בין לפיד לבנט בנושא הגברת השוויון בנטל עשויה לסלול את דרכם לממשלת נתניהו", מדווחים צביקה ברוט ומורן אזולאי. יובל קרני מוסיף בדיווח נפרד כי בכיר בליכוד אמר ש"נתניהו יוותר על החרדים". בכפולת האמצע של "ידיעות אחרונות" מסוקרות חגיגות פורים. התצלום הגדול ביותר מוקדש לשלושה ישראלים שהסתובבו בתל-אביב מחופשים לחיילי צעצוע.
הצצה נדירה בכנותה
"כלכליסט" מקדיש את שערו ועשרת עמודיו הראשונים לפרוטוקולים של ועדת טרכטנברג, אשר נגנזו ל-15 שנה ונחשפו רק בעקבות פניית התקשורת. "כאשר פנה 'כלכליסט' למשרד רה"מ לברר מדוע הציבור לא יכול לראות את הפרוטוקולים של ועדה כה חשובה, נענינו כי הגניזה נעשתה ללא כל כוונת זדון או הסתרה מהציבור, אלא כחלק מסדרת פעולות שגרתית. משמע, הציבור לא צריך לדעת ולהתערב", כותב מיקי פלד בטור המוקדש לסוגיית חופש המידע.
"המסקנה היא כי שקיפות אינה חלק מהדנ"א של השירות הציבורי", ממשיך פלד. "כך נוצר שירות ציבורי חד-כיווני, כזה שמקבל החלטות לגבי אזרחי המדינה, אך לא נדרש לתת הסברים, לקבל ביקורת או שאלות מהציבור. כל הכוונות הטובות שבעולם לא יסתירו את הפטרונות שיש בתפיסה הזו". לדבריו, גם בקרב המשתתפים בוועדה היו מי שהביעו עמדה דומה.
"אני לא בטוח שאנחנו צריכים לעשות איזשהו מיקוח מול הציבור על הפתרונות", אמר פרופ' יוג'ין קנדל, ראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה. "אותי יותר מעניין לשמוע את המועקות ולא פתרונות. הרי הציבור לא יודע את השיקולים ואת הקשיים".
אסתר דומיניסיני, לשעבר מנכ"לית ביטוח לאומי, אמרה: "צריך להתייחס למחאה, צריך לשמוע את המחאה, להקשיב לה היטב, לא רק לשמוע, אלא באמת להקשיב, ולא להיכנס בכלל לסיטואציה שאנחנו מדברים על משא-ומתן. אין שם פרטנר למו"מ, ואני חושבת שזה לעשות עוול לחבר'ה האלה, להפוך אותם לפרטנרים".
בכפולה הפותחת מסכמת נעמה סיקולר את העולה מעיון בפרוטוקולים: "חברי הוועדה מתוסכלים מהסרבול הרגולטורי ומהלחצים הפוליטיים, ומבינים כבר אז שחלקים גדולים מהמלצותיהם עוד ייתקלו בקשיים רבים בדרך לחקיקה. החלק המטריד במיוחד בפרוטוקולים הוא חזות המדינה כפי שהיא משתקפת מדברי הרגולטורים והפקידים הבכירים. בעניבה משוחררת הם מרשים לעצמם להוציא קיטור ביחס לכל מה שמקולקל בעיניהם במשילות הישראלית, ואגב כך מספקים הצצה נדירה בכנותה לאופן שבו מתקבלות החלטות בישראל. הצצה שאיש מהם לא היה מעז לספק בקולו בשום סיטואציה אחרת".
הנה כמה מהציטוטים שנחשפו בפרוטוקולים: "מי שמכיר את עולם הדיון על תקציב המדינה, בסוף בסוף בסוף, הדיון האמיתי זה על 4 מיליארד שקלים שעוברים מצד לצד בהכנסות והוצאות"; "יכול להיות שבמסווה של מחאה חברתית נקבל את יאיר לפיד ונקבל את הניאו-ליברליזם של אבא שלו, ונקבל בכלל קפיטליזם יותר קיצוני ממה שיש היום"; "הגידול באי-השוויון הוא כולו תוצאה של מדיניות. היו לה הרבה דברים חיוביים למדיניות הזאת, אבל פה אנחנו מתמקדים במחיר"; "ההון לקח את כל (התועלת) מהירידה במסים"; "ראש הממשלה הסכים להעלות את מס החברות"; "יש הצעה שגם העליתי בפעם הקודמת, וזה צמצום זכות השביתה במונופולים ציבוריים"; "הפנתרים-השחורים בנו את מדינת הרווחה בתחום הקצבאות. אחרי זה באוצר הצלחנו לחסל אותה".
בשולי החדשות
במדור חדשות החוץ של "ישראל היום" מדווחים אלי לאון וסוכנויות הידיעות על שטפונות שפקדו את יוון. לפי הדיווח, "עובדת ניקיון של הפרלמנט היווני, שניסתה למנוע דליפת מים לתוך המליאה, החליקה ונותרה מרחפת מעל הפוליטיקאים".
ענייני תקשורת
נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי יו"ר מועצת הרשות השנייה הקפיא תקציבים להפקות על נשים.
טור מאת אמיר אורן, המתפרסם במדור הדעות של "הארץ", מוקדש ליועץ המשפטי לממשלה ולמכתב ששלח לעורך "הארץ" אלוף בן בעקבות הפרת צו איסור הפרסום על פרשת בן זיגייר.
"ההחלטה למי להעביר את הצא"פ ולמי לא, פירושה שהיועץ המשפטי או שלוחיו לא מילאו באורח עיוור ומכליל את חלקם באכיפה המקדימה של צווי השופטים, אלא הפעילו שיקול דעת", כותב אורן. "כך בדיוק נהגו אותם כלי תקשורת מרכזיים, שבניגוד לדימוי העממי אינם עשרת בני המן. [...] כאשר הלכה מתרוקנת מתוכנה, נתון ליועץ המשפטי – וזכור חיים כהן, שסירב לאכוף את לשון החוק שאסר מעשים הומוסקסואליים – מרחב החלטה לשנות אותה למעשה. לקחי פרשת זיגייר מזמינים אצל וינשטיין חשיבה רעננה בסוגיית צווי איסור הפרסום".