פיגוע שבו נהרגים ששת אלפים בני-אדם הוא באמת אירוע שמשנה סדרי עולם. פיגוע שכזה שמתרחש בשידור ישיר הוא באמת אירוע שקשה להתייחס אליו במושגים המקובלים. מטוס החודר בתנועה מעגלית מדהימה היישר לתוך הבניין החזק והגבוה והמדהים והמתנשא ביותר בניו-יורק, כדור האש והעשן, בני-אדם קופצים אל מותם בהילוך אטי, ואנטנה היורדת בקו אנכי ישר ומדויק לתוך ענן של אבק ועשן - זה באמת מחזה ששום הגדרה לא תוכל לו. ומעל לכל הידיעה, שמתחת לגראונד-זירו נשאר קבר אחים של אלפי בני-אדם, שהתאיידו ולא הותירו זכר, באמת חורגת מכל תפיסה ודמיון. במאמר מוסגר, מי שיצא נגד המלחין הגרמני הנודע קרל היינץ שטוקהאוזן, שאמר כי הפיגועים הללו היו יצירת האמנות הגדולה ביותר של המאה, מעיד יותר על עצמו ועל מושגיו המוגבלים את מהות האמנות והאסתטיקה מאשר על המלחין. אך זה נושא לדיון אחר.

ברור לכל שעל פשע נורא שכזה אין עוברים לסדר היום. חייבים לפעול, חזק, מהר, לא אלגנטי, בוטה, חד-משמעי, אכזרי, וכך הלאה וכך הלאה. קשה מאוד להתווכח עם זה. סביבה שכזו היא האלמנט הטבעי של התקשורת, בעיקר זו האלקטרונית, בעיקר זו הנזקקת לתמיכת הקהל לקיומה. הצורך של רבים להתכנס בתוך הבית ולהיות שותף, סביל אמנם, במה שקורה מוצא אפיק טבעי וברור אל הטלוויזיה. וזו לא יכולה להכזיב. המראות כל-כך מדהימים ומסמרי שיער גם בפעם המאה, שלא ממש צריך להתאמץ ללוות אותם. הם מוליכים את עצמם כמעט.

התקשורת האמריקאית, ככל שאפשר לעקוב אחריה מהארץ, מגויסת בכל הכוח האדיר שלה. קשה להינתק ממנה, ומאחר שכולנו מתנהלים על-פי האקסיומה, שהטלוויזיה האמריקאית היא בית-הספר הגדול ביותר בעולם לחדשות, נוסף לצפייה המתמכרת גם אלמנט של בדיקה והשוואה. בייחוד בארץ, ההשוואה בלתי נמנעת. אמנם הממדים אחרים לגמרי, גם העוצמה שונה, ההלם שונה, והזמן שעושה את שלו, אבל תחושת החירום והבהילות והמגויסות מוכרות. מן הצד המקצועי, העבודה באמת מעוררת השתאות. בתוך דקות כבר היה לוגו, כבר שונה עיצוב המסך, פריסת הכתבים בשטח היתה ראויה לציון - חוץ מהפרט הקטן, שהם לא התקרבו לא רק לגראונד-זירו, אלא גם לא לבתי-החולים, ובכלל, היה הרבה פחות דם בדיווחים הישירים מניו-יורק - ועוד פחות מהפנטגון - מאשר בסדרות השוטרים והגנבים של NYPD. המצלמות התמקמו הרחק מהאתר, לפעמים מהגדה הרחוקה של הנהר, ומה שקיבלנו היה מאוד נקי, מאוד חלק. את החסר מילאו השדרים בהבעות המזועזעות, שלא היה צורך להתאמץ כדי לעטות אותן, ובטקסטים, שגם אם לא היתה בהם ממש אינפורמציה, הם העבירו את התחושות.

הרבה נאמר ונכתב כבר בוויכוח על מיקומן של המצלמות, על העדר הקלוז-אפים ועל הניקיון המוזר. דיברו על הצורך של הכתבים להישמע לכוחות הביטחון ולא להכביד על כוחות ההצלה בשטח ועל המשמעת שהיא תכונה טבעית לאמריקאים; על ההקפדה בכבודם האישי של הנפגעים וההימנעות מלחדור לקרביהם בשעתם הקשה. מלים כדורבנות. העדר צילומי תקריב ועדויות מצולמות בשטח, כמו גם ההימנעות המכוונת מלהגדיל את הצילום של הזוג הנופל מראש המגדל מטה, אף על פי שמן הבחינה הטכנית לא היתה כל בעיה לזהותם ואחר-כך גם ללכת אליהם הביתה ולראיין את בני המשפחה, ולשאול מה לדעתם הם חשבו בשניות האלה - השמירה על איפוק וניקיון יכולה לתרום את חלקה לוויכוח המתמשך אצלנו בדבר הצורך להראות את הזוועות כדי לזעזע ולגייס את דעת הקהל למאבק בטרור, בתאונות הדרכים, באלימות במשפחה או בכל נושא חשוב אחר. דומני שמאום לא נגרע מתחושת השותפות של האמריקאים ושל הצופים בכל העולם. חבל שהאמריקאים עצמם לא מקיימים את אשר הם דורשים. כי שבועות ספורים קודם לכן, בפיגוע ב"סבארו" בירושלים, הראו בסי.אן.אן תקריבים מהסוג שערוצי הטלוויזיה הישראליים חדלו להראות לאחר פיגועי דיזנגוף בשנת 95'. מספרים שאז דרשו הבוסים באטלנטה צילומים עסיסיים ככל האפשר. ככה זה, כנראה, כשמדובר בדם של אחרים ובכבודם האנושי של אנשים רחוקים.

איור: אפרת בלוססקי

עכשיו רשתות הטלוויזיה לא רק מדווחות, הן גם עושות חדשות, הן גם מושא החדשות, כיעד למעטפות עם אבקות לבנות. וזה כבר מעלה את מעמדן ואת האדרנלין ואת רמת ההתבטאויות של שדריהן לשיאים חדשים. כאילו מי שלא קיבל מעטפה, כבר פגוע משום שהוא לא נחשב.

מעקב אחר השידורים הישירים הממכרים, האינסופיים, בייחוד ככל שמוקד הזירה עבר מגראונד-זירו לבית הלבן ולבנייני אן.בי.סי ואיי.בי.סי, ומשם להרי אפגניסטאן, העלה הרהורים ורצון לומר לשדרים ולשדריות של הרשתות האמריקאיות והבריטיות: כן, אין ספק. אתם הטובים ביותר בעולם. אי-אפשר להתחרות אתכם באיכות ובזרימה של השידורים, בפריסה המקצועית, באמצעים הטכניים, ברהיטות של הכתבים. אבל עכשיו, כשהצטרפתם למועדון, תרשו לנו, הקטנים, לומר לכם כמה דברים שאולי לא תרצו לשמוע. זאת אומרת, אנחנו בסיפור דומה כבר המון זמן, וכדאי שתדעו לאן אתם הולכים. עד כמה שקשה לתפוס זאת, עכשיו אתם בשלב הקל. עכשיו הכל ברור, החלוקה לטובים ורעים פשוטה וחדה. אולי היה עדיף שלאוסמה בן-לאדן יהיו קרניים, לא רק כיסוי ראש שאתם קוראים לו חיתול. הוא אמנם מטורף שרוצה להחריב את העולם, אבל לא ניגר לו ריר מקצות השפתיים, יש לו דיבור רך, והוא ככל הנראה אדם מבריק בצורה חריגה, בעל קסם אישי ויכולת ארגון בלתי מצויים. אבל אין ספק, הוא השטן האולטימטיבי, ואנחנו הטובים, הצודקים, ובסופו של דבר גם ננצח במלחמה. כי אין דבר כזה, צדיק ורע לו. זה רק בספרים הלא נכונים. בסרטים שאנחנו גדלנו עליהם, במערבונים ובסרטי המלחמה, החל בג'ון ויין וכלה בספילברג וברוס ויליס, הטובים תמיד מנצחים, והרעים זרוקים על הרצפה. מה שמחזיר אותנו לשטוקהאוזן, אבל זה, כאמור, נושא לדיון אחר.

השלב הזה, של שיקום ההריסות הפיזי והנפשי הלאומי, הוא הקל. כאן הסיסמאות הן ממש במקום. מלים כמו "נחישות", "אחדות", "ניצחון", "התמדה" נשמעות נפלא, מובנות לכל, נוגעות ללב, מרטיטות, מגייסות כמו שצריך. אין ספקות. כמעט. על מחדלים מוטב להמעיט ככל האפשר לדבר. למה לפגוע במשפחות השכולות, למה להטריד בפרטים הקטנוניים ולקלקל את התמונה המאוחדת, הנחושה? היום כולנו פטריוטים, ואצל האמריקאים הפטריוטיות טבעית יותר, פשוטה יותר. הם גאים להיות אמריקאים, גאים בדגל ובהמנון, ובעצם, הם בכלל לא סקפטים להכעיס כמו אחרים. צריך ללמוד מהם.

גם המנהיגים שלהם יודעים לדבר היישר ללב, ואפילו הקלישאות המביכות שלהם נופלות על אוזניים קשובות. אם בשעות הראשונות היו ספקות, עכשיו כולם אומרים שהנשיא גדל עם התפקיד, מה שאומר שהוא יודע לנאום, יודע לומר את המלים הנכונות בטון הנכון, לגרוף מחיאות כפיים בקונגרס ובתקשורת ובדעת הקהל. זו גם השעה הקלה ביותר של המנהיגים, כשאין אופוזיציה של ממש, וגם הנושאים שהטרידו עד לפני כמה שבועות נעלמו, ואפשר לדאוג שהם ימשיכו להיעלם לאורך זמן. העיקר שהסקרים נוחים.

אבל מתחשק ללחוש משהו לשדרים ולשדריות, שאפילו שעות העבודה הארוכות ביום ובלילה לא פוגעות בהופעתם הרהוטה, הבוטחת, הנחושה: אחרי השלב החד-משמעי והבטוח הזה, מגיע בדרך-כלל פרק אחר, הרבה יותר מסובך, הרבה פחות ברור. התשובות הנחרצות והנחושות לא יכולות לבטל את השאלות והספקות, אלא לכל היותר לדחוק אותן הצדה לזמן מה. טיבן של השאלות האלה שהן יוצאות במוקדם או במאוחר, וכשהן יוצאות זה הרבה פחות נעים. תקשיבו למי שבעסק כבר המון זמן.

הדברים נכונים בייחוד בשעת מלחמה. התמונות הנרגשות של הבחורים והבחורות הטובים היוצאים למערכה למען הצדק הנצחי, נפרדים מבני ובנות זוגם ועולים על הסיפון, מלווים בתזמורות כלי נשיפה, נעלמו אצלנו כבר מזמן. ולא רק מפני שאין לנו נושאות מטוסים, וגם בכלי נשיפה אנחנו לא כל-כך טובים. כתבות על מטוסים ממריאים ונוחתים, צוותי חימוש המכינים את הפצצות לשיגור וכותבים עליהם סיסמאות בשם תושבי ניו-יורק המבקשים נקם, או מפקד טייסת שמבטיח בחיוך שהבחורים שלו יודעים מה הם עושים, היו אצלנו באופנה עד לפני שלושים שנה בערך. במלחמת יום הכיפורים. אולי גם במלחמת לבנון. בהתחלה. מאז כבר לא עושים כאן כתבות כאלה. אולי קרה משהו לפטריוטיות שלנו. או שכדאי יותר לברר מהי פטריוטיות, ומה מקומה בתקשורת. אצלנו הוויכוח הזה הוא ישן נושן, כמעט משעמם. האם פטריוטיות פירושה להריע לכל מעשי השלטון, לשתוק ולתת למי שיודע מה צריך לעשות לעבוד בלא הפרעות? או אולי פירושה דווקא להציק בשאלות הלא נוחות, כי אף פעם השעה לא מתאימה לשאלות הלא נוחות, גם אם הצופים והמאזינים והקוראים לא רוצים להטריד את עצמם בשאלות קשות, כמו למשל, נגד מי המלחמה הזאת? מי בדיוק האויב, חוץ מ-22 המבוקשים המוכרים ורבי המעללים? איך נערכה הרשימה הזאת? מה מסתתר מאחוריה? למה דווקא הם ולא אחרים?

וכשמדברים על מאבק בכל מי שנותן חסות לטרור ותומך בו ומסייע לו, למי הכוונה? הרי להגדרה הכללית הזאת אפשר להכניס המון יחידים, ארגונים ומדינות, ומי לידינו יתקע שזו לא הזדמנות לחסל חשבונות אחרים? מה, לא ייתכן? לא היו דברים מעולם בדרום-אמריקה ובאסיה? מה היעדים המוגדרים של מבצע "צדק נצחי" חוץ מ"המאבק הנחרץ והבלתי מתפשר ברוע ובטרור"? ומה האמצעים שמתכוונים להשתמש בהם למען המטרה הנעלה? האם כולם כשרים? האם למען המטרה הנאצלת הזאת מותר לוותר על הכל? האם באמת זכויות אדם הן מותרות מגוחכים שרק רפי שכל פתטים מתעקשים עליהם? ומה יקרה לאחר שנדביר את הרשעים ונמחק אותם מעל פני האדמה? האם שוב נקים משטר חדש ונאמן, בסיסמה "האויב של אויבי הוא ידידי", ובעוד שנים אחדות הוא יקום וישתמש בכל הנשק וההכשרה שנתנו לו נגדנו? האם הסוגיות האלה ראויות לדיון ציבורי, או שעלינו להניח אותן לגורמים המוסמכים שיודעים מה הם עושים? האם אנחנו סומכים על המנהיגים שהם פועלים אך ורק ממניעים נאצלים וטהורים? האומנם הספקנות היא מידה מגונה?

ככל שאפשר לשפוט על-פי השידורים מאמריקה, לא זו בלבד שהשאלות לא נשאלות בצורה ברורה, הממשל אפילו מודיע מראש שהוא לא יענה על שאלות כאלה, ובכלל, לא יינתן מידע, "מטעמי ביטחון" כמובן, וצריך לסמוך על האנשים במקומות הנכונים. בכך הוא מסמן את השואלים ועושה את עצם הצגת השאלות ללא לגיטימית.

מניסיון, השאלות האלה יעלו ככל שהמערכה למען הצדק הנצחי תתמשך ותסתבך בלי תוצאות שמצטלמות טוב, כשייפגעו בתי-ספר ובתי-חולים שאין להם כל שייכות לאל-קאעידה, ואפילו לא לטליבאן. הן יעלו גם אם צילומי מיליוני הפליטים האפגנים לא יעשו רושם על אף אחד, כי "בכלל, זה מגיע להם". הן יעלו כשיום אחר יום יחזרו הגורמים המוסמכים ויגידו, בביטחון מלא, שהכל מתנהל כמו שצריך, המטוסים פוגעים במטרות ומחסלים את המפלצת וחוזרים לבסיסיהם בשלום. כי אם הכל בסדר, אז כמה פעמים צריך לחזור ולהרוס את אותה מערה מגוחכת שמראים בצילומים המדעיים והסטריליים לפני ואחרי? סליחה שאנחנו מתעקשים בקטנות כאלה, אבל למדנו על בשרנו שהדברים אף פעם לא כל-כך טהורים ונקיים משיקולים זרים כמו שרוצים שנחשוב. גנרלים לא חסינים אצלנו מפני ביקורת, ולא עובר כמעט שבוע שבו הם נותנים לנו סיבות טובות לכך. למדנו לייחס להם את כל המניעים שבעולם, בלא לוותר כמובן על המניעים המקצועיים והלאומיים, וזה עושה לנו רק טוב. יותר מסובך אולי, אבל טוב.

ויש לנו עוד חדשות בשבילכם: זה יקרה הרבה יותר מהר ממה שאתם חושבים. ואז תצטרכו, עמיתים יקרים, להחליט מה תפקידכם: להיות בפנים, חלק מהמערכה הלאומית והבינלאומית החשובה כל-כך, או קצת בצד, במקום שממנו אפשר לראות את התמונה כולה ולדווח עליה. זו שאלה שאין עליה תשובה קלה. ומה שלא תחליטו, תגלו שהפופולריות שלכם תלך ותרד, ואצלכם זה לא כל-כך פשוט, כי פופולריות מיתרגמת מיד לאחוזי צפייה ולפרסומות, זאת אומרת להרבה כסף, כלומר לעצם הקיום שלכם. וזה לא ממש נעים.

הנכונות המהירה של רשתות הטלוויזיה להיענות ל"פניית" הממשל ולהימנע מלשדר נאומים של בן-לאדן ואנשיו, מחשש שמא בדברים טמונים רמזים להפעלת המחבלים-בכוח, לא מבטיחה רבות מבחינת היושרה המקצועית. כי מי מוכן להסתכן בימים טרופים אלה ולחטט במניעים של הממשל ל"פנייה" הזאת, שמן הסתם אחרי ההצלחה בה יבואו נוספות דוגמתה? כמה טוב, שבעלי הטורים החשובים בעיתונות הכתובה תפסו מהר במה מדובר והתקוממו. ואולי לא במקרה, דווקא בעיתונות הכתובה אפשר היה להתקומם, לא רק בעניין הזה, אלא בכלל נגד תפיסתו הטבעית כל-כך של הממשל, הרואה בעיתונות בימי מלחמה אויב, או לכל הפחות גורם חשוד. ואילו רשתות הטלוויזיה האמריקאיות עלולות להגיע מהר מאוד למדרגת הבי.בי.סי, שבמשך שנים מנע מהקהל הבריטי לשמוע את קולם של אנשי המחתרת הרפובליקאית באירלנד, וכך נמנע מלראיין אותם ולקיים דיון אמיתי בבעיה. גם בעניין זה אנחנו בעלי ניסיון. שנים נאסר עלינו לדבר עם האויב, והיינו אמורים להסתפק במה שהגורמים המוסמכים סיפרו לנו שהוא חושב. אחר-כך גילינו שהחיים הרבה יותר מסובכים. גם היום כל ראיון עם נציג של הרשות-הפלסטינית או ארגוני הסירוב גורר תגובות קשות של הקהל והפוליטיקאים המכנים אותנו בוגדים, עוכרי ישראל ומשתפי פעולה עם האויב וכיוצא באלה. וזה לא נעים, גם מידת היכולת לעמוד בלחצים האלה נשחקת, תופעה אנושית כל-כך. כי קל הרבה יותר לעשות דמוניזציה של האויב מאשר להתמודד עם הדברים שהוא מייצג, כמו למשל, עם השאלה מה גורם לרבים כל-כך בעולם לקבל את תיאורה של אמריקה - או של ישראל - כשטן עלי אדמות.

כשיגיעו השלבים המאוחרים יותר האלה, כשיתברר ששום דבר לא בדיוק כמו שהוא נדמה ושום דבר לא ברור ולא פשוט, תיעלם גם הארשת הבוטחת והנחושה של השדרים, וגם תחושתם שהם חלק ממשהו גדול, צודק ונאצל, שהם מבינים את צורכי הקהל שלהם ומשפיעים ומעצבים את דעת הקהל. אז גם יהיה קשה יותר ויותר להסתיר את המועקה ואת הניכור. ואת זה שום לוגו מתחלף ושום צבע אדום זוהר לא יוכלו להסתיר.

גיליון 35, נובמבר 2001