מידרון חלקלק

"אורי זוהר מת בגיל 86", כתוב בשער "הארץ", מתחת לקפל, בנוסח היבש, החילוני להתריס, שמאפיין את דיווחי העיתון על מותם של בני-אדם.

שני הטבלואידים המובילים בישראל מציעים לקוראיהם האבלים משחקי מילים: "חיי זוהר" ב"ישראל היום" ו"הזוהר כבה" ב"ידיעות אחרונות". הטבלואיד השלישי, "מעריב", בוחר ב"מותו של גיבור תרבות".

בעיתונות החרדית מדגישים כמובן את הפן הדתי בחייו של המנוח. "הרב הגאון רבי אורי זוהר זצ"ל", הוא מכונה בשער "יתד נאמן". בשער "המבשר" נותנים לו גם תצלום וגם כמה פסקאות מההספד ("מגדולי מזכי הרבים ורב פעלים לתורה ולתשובה ורבים השיב מעוון").

אורי זוהר מובא למנוחות, 2.6.22 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

ב"הדרך", עיתונה של תנועת ש"ס, מותו של "הצדיק רבי אורי זוהר זצ"ל" הוא הזדמנות נוספת להזכיר את התנועה והעומד בראשה. "מגדולי הפעילים להקמתה והצלחתה של תנועת ש"ס, ולחם כנגד כל רודפיה", נכתב בשער עיתון זה. "ידידו ורעו יו"ר תנועת ש"ס הרב אריה דרעי נפרד בדמעות: 'צר לי עליך אחי רבי אורי, שלי ושל תנועת ש"ס שלך הם'".

בחלק מהעיתונים מוצאים לנכון לדווח על הנסיבות שבהן הפך זוהר, סמל החילוניות, לאדם חרדי.

ב"מעריב", "ישראל היום", "הפלס" וב"המבשר" נותנים את הקרדיט לרב יצחק שלמה זילברמן. בשער "מקור ראשון" מתפרסמת מובאה מספר שכתב זוהר, ובו הסביר כי אחרי שהתעוררו בו שאלות, התחיל לקרוא בתנ"ך והוקסם. ב"ידיעות אחרונות" מצאו לנכון להדפיס טקסט מאת שייקה לוי שבו הוא כותב בין היתר: "מה הוביל אותו לחזור בתשובה אני לא יודע. אולי זה קרה בגלל הסמים".

להרגיע את החרדים

"כמו רבים אחרים, גם את אריה דרעי תפס דבר מותו של אורי זוהר בהפתעה, בעת מתן עדותו בפני ועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון", כותב ניר צדוק בטור ביקורת הטלוויזיה היומי של "הארץ". "'סליחה, אני חייב לשפוך משהו, אני מקבל הודעות אינסופיות, נפטר הרב אורי זוהר'", אמר דרעי לשופטת בדימוס דבורה ברלינר, ובאחת, כמו פרפר המגיח מן הפקעת, שב השר לשעבר ונחשף בצורתו הסופית, הדומעת".

לפי דיווחו של אהרן רבינוביץ באותו עיתון, דרעי לא הביע בעדותו כל חרטה על מעשיו טרם ההילולה השנתית במירון שגבתה את חייהם של עשרות. "אין דבר שהייתי צריך לעשות ולא עשיתי", אמר. "ברור שאחרי האסון כולנו מתנהלים אחרת, אבל אם לא היה אסון ואני הייתי שוב אחראי – הייתי עושה אותו דבר". דרעי, מזכיר רבינוביץ, היה שר הפנים בעת האירוע, ובפני הוועדה כבר הופיעו אישים שהעידו כי לשכתו לחצה לאשר את קיום ההילולה ללא מגבלות.

זירת האסון במירון, 2.5.2021 (צילום: דוד כהן)

ב"ידיעות אחרונות" מדווח קובי נחשוני כי בעדותו בפני ועדת נאור הגיב דרעי לטענות כי יועצו הבכיר ישראל אוזן הפעיל לחץ על המשטרה כדי שתדון בקיום ההילולה ללא הגבלת קהל וטען כי עשה זאת בשל רצונו של ראש הממשלה לשעבר נתניהו "להרגיע את החרדים".

החרדים נרגעו, ונמחצו למוות. למרבה ההפתעה, דווקא בעיתונות שקוראיה נמנים על קהילת הקורבנות, דוגמת "המבשר" ו"יום ליום", אין כל דיווח על עדותו של דרעי בפני ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון (חריג לכך הוא "שחרית", שמסקר בהרחבה את העדות).

בולטת עוד יותר ההתעלמות של "הדרך", העיתון המזוהה עם ש"ס, מעדותו של היו"ר בפני הוועדה. אפילו כשבעיתון מדווחים על התגובה של דרעי למותו של זוהר הם נמנעים מלציין מעל איזו במה נשא את ההספד הראשון. גם זו דרך להרגיע את החרדים.

העתיד טמון בספורט

"כמה ימים אחרי מותו של מודי בר און, אפשר לומר גם את הדברים הבאים: העצב הקולקטיבי שהופגן היה קשור גם למירוק מצפון קולקטיבי", כותב אלון עידן ב"הארץ". "הדברים נוגעים בעיקר לתקשורת הספורט שביכתה את לכתו. האופן שבו הועלתה על נס היכולת של בר און לשלב את הספורט בתוך ההקשר התרבותי עמד בניגוד חריף למגמה המובהקת של ניתוק הספורט מאותו הקשר. ההתפעלות מהיצירתיות, מהייחודיות ומנועם ההליכות עמדה ביחס הפוך להתבהמות, לשטחיות ולרדידות".

"והרי אם האופציה שבר און הציע היתה כה נעלה ומשובחת, מדוע היא לא הפכה לסטנדרט של תקשורת הספורט? מדוע ההפך הגמור של האופציה הזאת הלך והשתלט על העניינים? כי האמת היא שהאופציה שהציע בר און עבור תקשורת הספורט נדחתה ללא כחל וסרק. תרבות, הקשרים רחבים, תפיסת המשחק כבידור, כסיפור, כמופע - הכל נחמד, באמת נשמע טוב, אבל אנחנו יותר בקטע של צרחות, עלבונות, רכילויות ופוליטיקה של חדרי הלבשה".

עידן צודק, כמובן, ואבחנותיו על תקשורת הספורט בישראל (כדאי לקרוא את הטור המלא) נכונות גם לתקשורת הכללית, בין היתר משום שאל רבות מעמדות המפתח שלה הגיעו ברבות השנים אנשים שהתחילו את דרכם העיתונאית במדורי הספורט. תקשורת הספורט היא במידה רבה הצצה לעתיד של התקשורת הכללית. תופעות שזוכות לעדנה במדורי הספורט, מכותרות מבוססות משחקי מילים ועד להתבהמות כללית, מקדימות לא פעם את הופעתן בתקשורת ה"רצינית".

אתם חושבים ש"פגוש את העיתונות" היא קקפוניה חסרת ערך? זפזפו לאולפני הכדורספורט ותראו מה צופן המחר.

סיבה לחשוד

לכבוד חג השבועות מפרסם מוסף "שישבת" של "ישראל היום" מיזם ביכורים עיתונאי. מיטב בעלי הטורים בעיתון חוזרים אל טקסט הביכורים שלהם, כולל אברי גלעד שפרסם את הטור הראשון שלו בעיתון לפני פחות משלוש שנים (העיתון עצמו, כידוע, הוא רק בן 15).

אראל סג"ל מתבונן בטור הראשון שפרסם אי פעם בעיתונות, ונזכר איך הגיע בכלל לתחום: "אחרי שסיימתי את קריירת ההובלה בניו יורק, חזרתי לארץ כדי ללמוד קולנוע. תוך כדי הלימודים שלחתי מכתב לעורך 'העיר', רמי רוטהולץ, ובתוכו קטעי פרוזה שכתבתי. רוטהולץ זימן אותי לפגישה ושאל היכן ארצה לכתוב. 'ספורט', עניתי מייד".

סג"ל משבח את מדור הספורט של ארי פולמן בעיתון וכותב כי הוא "הביא תרבות אחרת של כתיבה על ספורט. ספורט כמצע לדיון תרבותי, חברתי, פוליטי והיסטורי. ספורט שהוא לא רק ספורט".

אבל כשסג"ל מתבונן בטור הראשון שפרסם במדור הספורט של "העיר" בשנת 1996, הוא מוצף מבוכה: "די מוזר לפגוש את הטקסט הבתולי שלך בעיתון. קצת כמו נשיקה ראשונה. מרגש מאוד, אבל רחוק ממושלם. ואם להודות על האמת, אני לפני הכל נבוך, מהשפה ומניבולי הפה, אבל גם אולי בעיקר מהסגנון הבוסרי".

סג"ל כבר מזמן עבר מכתיבה על עולם הספורט לפרשנות של מרוצי הסוסים הפוליטיים, ובמהלך השנים סגנונו הבשיל והתעדן. הבוקר, למשל, בפתח הטור הקבוע שלו ב"ישראל היום", הוא מזכיר טייס בריטי שהנחית מטוס נוסעים בנחיתת אונס בשדה תעופה אפוף ערפל באינדונזיה ותיאר את החוויה כ"קצת דומה לניווט בתוך תחת של גירית".

יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו מתראיין במשדר ההשקה של ערוץ 14, אצל המראיינים ינון מגל ואראל סג"ל (צילום מסך)

הטור האקטואלי של סג"ל מוקדש, באופן טבעי, לאלוף ישראל הבלתי מעורער בפוליטיקה, ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, וביתר דיוק למשפט שבו מואשם נתניהו בשוחד, מרמה והפרת אמונים. מבחינת סג"ל, ההגנה במשפט המו"לים לא רק שהוכיחה כבר ספק סביר המצדיק זיכוי (של נתניהו, סג"ל לא נראה מתעניין בשאול אלוביץ' ונוני מוזס), היא גם סיפקה די ראיות להעמדה לדין של חוקריו. "התנהלות התביעה והמשטרה בתיקי נתניהו כפי שהדברים מתבררים בבית המשפט, מחייבת להסיט את אישומי המרמה והפרת האמונים מנתניהו כלפיהן", כותב סג"ל.

במוסף "יומן" של "מקור ראשון" מחרה מחזיק אחריו רן ברץ, שכותב כי מחדלי הפרקליטות בחקירת נתניהו לא נובעים מרשלנות או חוסר מקצועיות, אלא מזדון.

לפני שהוא מגיע למסקנה הזו מבקש ברץ בטורו לחלץ מאינספור הגרסאות הסותרות, המתפתחות והמתפזרות, של עד המדינה שלמה פילבר נרטיב עקבי: "בזמן אמת לא הייתה לפילבר כל סיבה לחשוד בעסקת שוחד" אלא שבחקירתו במשטרה, על רקע מצג שווא שהוצג לו בדבר תיק השוחד, "הוא החליט להיכנע לרשויות האכיפה" ולכן חתם על הסכם עד מדינה שבו סיפק "פרשנות מאוחרת וחדשה" לשיחות שקיים עם נתניהו, "פרשנות שעלתה בקנה אחד עם קו החקירה של עסקת שוחד".

כעת, לפי ברץ, פילבר נתון בסד ההצהרות שזיכו אותו למעמד עד מדינה וחילצו אותו מהעמדה לדין, גם כשמוטחות בפניו ראיות כי תפיסתו המקורית, לפיה אין כאן כל שוחד, היא הנכונה.

הנרטיב הזה אכן קוהרנטי יחסית לבליל הזיכרונות שמרכיבים את עדות פילבר, אולם הוא מתבסס על הנחה שגויה. בזמן אמת דווקא היתה לפילבר סיבה טובה לחשוד כי בין נתניהו לאלוביץ' מתקיימת עסקת שוחד. מצד אחד, פילבר ידע על היחסים האישיים בין נתניהו ואלוביץ' ושמע בזמן אמת על החופש שניתן לליכוד לקבוע את טיב הפרסומים באתר "וואלה". מנגד, פילבר נוכח לדעת כי נתניהו מתעניין במיוחד בעסקי הטלקום של חברו אלוביץ'.

גם אם נאמץ את גרסת ההגנה לפיה פילבר המציא את הטענה שנתניהו הנחה אותו בפגישה שנערכה ביניהם בסמוך לכניסתו לתפקיד מנכ"ל משרד התקשורת להיטיב עם אלוביץ', בדפדפת שבה (שוב, לגרסת ההגנה) פילבר כתב לעצמו רשימה כהכנה לפגישה עם נתניהו באותם הימים, "אלוביץ'" הוא השם היחיד של בעל שליטה בחברת תקשורת שמוזכר ו"אילן ישועה", מנכ"ל "וואלה" דאז, הוא השם היחיד של מנכ"ל כלי תקשורת שמוזכר.

בסוף שנת 2016, כשבתקשורת התרוצצו דיווחים ראשונים על חקירה פלילית שנוגעת לנתניהו ואיש עסקים, ראש הממשלה פנה לפילבר ושואל אותו שוב רק על שם אחד. לא בעל השליטה בפרטנר, לא בעל השליטה בסלקום, אלא בעל השליטה בבזק: אלוביץ'. נראה שגם לנתניהו היתה סיבה טובה לחשוד במעשיו.

אתוס אנטי-עיתונאי

באותו המוסף שבו כותב ברץ, קורא עורך "מקור ראשון" חגי סגל לשופטי משפט המו"לים לזמן את הצדדים ללשכתם, לנזוף בהם ולקדם במרץ עסקת טיעון.

בנו, עמית סגל, כותב כי בעקבות החלטת השופטים שלא לאפשר לפרקליטות לתקן את כתב האישום פעם נוספת, האפשרות של הרשעת נתניהו בתיק 4000 "מתרחקת באופק". סגל, יש לציין, מתייחס אך ורק לסעיף השוחד ומתעלם מסעיף המרמה והפרת אמונים.

הטור של האב סגל רואה אור בעיתון שבבעלות ד"ר מרים אדלסון, שיחד עם בן-זוגה המנוח שלדון ז"ל, איל קזינו ופילנתרופ, מימנה את מה שהיה במשך שנים מתנת הבחירות התקשורתית הגדולה ביותר בתולדות המדינה. מתנת בחירות פסולה ובלתי-חוקית, לכאורה, שלא נחקרה וממילא לא הפכה לכתב אישום.

פרשן חדשות 2 עמית סגל (מימין) ומו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס (צילומים: פלאש 90). בחזית: ציוץ של סגל עם פרסום החשדות נגד מוזס ב"תיק 2000"

הטור של הבן סגל רואה אור בעיתון שבבעלות ארנון (נוני) מוזס, שמואשם בהצעת שוחד לנתניהו ועדיין שואף בעצמו, כך לפי פרסומים, לעסקת טיעון שתיחלץ אותו ממאסר ממושך. השוחד שמוזס הציע, נזכיר, היה תקשורתי: רתימת כלי התקשורת והעיתונאים שבשליטתו לטובת הפוליטיקאי הבכיר.

נחום ברנע, בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות", מתייחס גם הוא בטורו להחלטת שופטי משפט המו"לים. בניגוד לברץ, ברנע לא רואה במחדלי הפרקליטות הוכחה לזדון, אלא לרשלנות בלבד, אף כי הוא מדגיש כי גם זו אפשרות מקוממת.

בהתאם לאתוס האנטי-עיתונאי של "ידיעות אחרונות", שהגיע לשיא מתועד בשיחות מוזס-נתניהו המוקלטות, סגל הבן וברנע מתעלמים גם בטוריהם הבוקר מהנאשם שמשלם להם ביד נדיבה על כתיבתם. אין בטוריהם כל זכר להשלכות האפשריות של גורל תיק 4000 על גורלו של תיק 2000, התיק של מוזס.

אבל למסורת של שחיתות עיתונאית יש גם יתרונות. אם התחזית של סגל הבן תתממש, ונתניהו יזוכה בתיק 4000 משוחד ויורשע במרמה והפרת אמונים, יש לעיתון כבר תבנית מוכנה לשער.

קרטל הפרשנים

פינטו. "ויש שם חדש באסופת השמות האפשריים [לעריקה מהקואליציה]: ח"כ שירלי פינטו", כותבת סימה קדמון בסיום טור הפרשנות הפוליטית שלה שמתפרסם בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". "מתברר שהח"כית שנמצאת מתחת לרדאר שלנו, הפכה להיות השם החם בליכוד ורוב המאמץ מושקע בה".

"שים לב, אמר לי בכיר בממשלה, לשירלי פינטו", כותב יוסי ורטר ב"הארץ", "שירלי? התפלאתי, היא שמאלנית, לא? והיא בכלל נורווגית. היא נורווגית שלא ניתן לשגר בחזרה לנורווגיה, הסביר לי הבכיר, אלא אם שקד תתפטר מהממשלה, וזה לא יקרה".

זהירות, ממשלת נתניהו לפניך.  "הממשלה הבאה תהיה לאומנית, משיחית, גזענית והומופובית. הקצוות ישלטו בה", כותב ורטר בחלק אחר מטורו. "היא תונהג בידי אסופת עבריינים מורשעים/חשודים/נאשמים סדרתיים, שלכולם יש אינטרס ברור לחסל את מערכת המשפט, את בית המשפט העליון ואת גופי האכיפה. משפט נתניהו ייעצר, איכשהו. תימצא הדרך. התובעים יגורשו ממשרדיהם. אולי יזומנו לוועדת חקירה, בעוון תפירת תיק וביצוע פוטש נגד ראש ממשלה חזק מהימין".

"אם תצליח משפחת נתניהו לזכות, איכשהו, באותם 61 מנדטים נכספים, אל תתפלאו אם נחזה כאן במרחץ דמים של חלק ניכר מהערכים הדמוקרטיים על בסיסם הקימו האבות המייסדים את המדינה שלנו", כותב בן כספית ב"מעריב". "מאמץ מיוחד יוקדש לניפוץ מה שנותר ממערכת שלטון החוק. השיירים האחרונים של האיזונים והבלמים שעוד נותרו בכליהם של הנתניהו'ז ומשרתיהם, יושלכו לפח האשפה. [...] הם ידרסו, יגרסו, יתפסו, ימוססו, ירמסו, ישפכו על המערכת מאה טון אקונומיקה, ינקו, יטאטאו, יגרשו, יתאכזרו ויתעמרו, הם ישימו את כולנו ב'תאי בתי השימוש' (אמסלם, שם, שם), ירדפו את כולם עד צוואר, לא ייקחו שבויים ולא יראו בעיניים".

האזהרות מפני שובו של הדמון נתניהו, שנכללות בטוריהם של ורטר, כספית ואחרים, מופיעות גם בכפולה הפותחת של "איגרת לרוב הציוני הדומם", פרסום חריג, בחתימתו של ראש הממשלה נפתלי בנט, שהופץ הבוקר לאזרחי המדינה (הציונים והדוממים שביניהם).

נראה כי הופצה מבעוד מועד לפרשנים. יאיר שרקי ב"מקור ראשון" רק רומז עליה וכותב כי בנט מתכנן בקרוב "פנייה פומבית לציבור", "ספק ניסיון הצלה של הקואליציה ספק ראשית מסע הבחירות". ורטר כותב ב"הארץ" כי בנט החל לנסח את האיגרת אחרי יום העצמאות והיא צפויה להגיע לתיבות הדואר של כל חברי הכנסת ביום שני בבוקר. ברנע כותב ב"ידיעות אחרונות" כי בנט פרסם את האיגרת "שלשום", אף שהפכה פומבית רק הבוקר.

חזון, קידוש השם ופאר שמה של מדינת ישראל

במוסף "עסקים" של "מעריב" (בעלים: אלי עזור), תחת הכותרת המבטיחה "נשפיע על איכות הסביבה העולמית בתוך שנים בודדות", מתפרסמת כפולת עמודים מאת ליאור נוביק על חברת ווטרג'ן של מיכאל מירילשוילי, חברה שמייצרת מים מאוויר. הכתבה נראית כברושור פרסומי. נוביק משבח את החזון, את המוצר ואת ההשלכות של היכולת להפוך אוויר למים, על חיי האנושות על כדור הארץ.

"ההחלטה לרכוש את החברה ולהסב אותה לייצור מים אטמוספריים לשתייה היתה מאה אחוז מחזון, מקידוש השם ומפאר שמה של מדינת ישראל. כל הנושא העסקי היה משני", מצוטט מירילשוילי. הכתב נוביק מדגיש כי "הטכנולוגיה הייחודית ופורצת הדרך של החברה זכתה ללא מעט הכרה עולמית" ומציין כי "מעבר לפעילות העסקית, החברה פועלת גם למען מטרות הומניטריות ברחבי העולם, כגון אספקת מים טהורים ומועשרים במינרלים, המיוצרים מהאוויר, לאזורים הנשלטים על ידי לוחמי החופש בסוריה ואף סיוע לאוקראינה השסועה במלחמה קשה"

אגב, כתבה דומה להפליא, אף היא מאת נוביק, פורסמה ב"מעריב" לפני חודשיים, אז אוזכר כי "החברה היא ספק המים הבלעדי של ועידת לונדון של קבוצת 'ג'רוזלם פוסט'", עליה נמנה "מעריב". "חשוב להדגיש כי המים שמייצרים מוצרי Watergen הם באיכות הגבוהה ביותר ומועשרים בכל המינרלים הנדרשים, ובמעבדה של החברה נעשות בדיקות קפדניות", נכתב באותה הזדמנות, למקרה שלמישהו היה ספק.

מה שלא נכתב באף אחת מהכתבות של נוביק על החברה הוא שבנו של מיכאל מירילשוילי, יצחק, הוא בעל השליטה בערוץ 14, שמשרת נאמנה את ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו. בשנת 2018 דיווח גור מגידו ב"דה מרקר" כי נתניהו העניק את חסותו למוצרי חברת ווטרג'ן וקידם את החברה בפגישותיו עם דיפלומטים בכירים, ראשי מדינות ושועי עולם. נתניהו ומירילשוילי הכחישו כל פסול בהתנהגותם.

לא באג, פיצ'ר

"כשמושגי היסוד ודרכי המדידה אינם מוסכמים אין אפשרות לערוך דיון אלא רק ויכוח מעגלי ואינסופי", כותבת אלונה מרים אילוז במדור הספרים של "ידיעות אחרונות" בביקורתה על ספרו החדש של ד"ר אבישי בן-חיים, "ישראל השנייה – הבשורה המתוקה, הדיכוי המר".

רכילות

"בכיר בשוק התקשורת, שעזב לאחרונה את עבודתו, מנהל כבר זמן רב רומן עם בכירה בתקשורת שנשואה לאיש טלוויזיה. לאחר שעבר לגוף תקשורת אחר, הוא מנסה לקדם אותה לתפקיד בכיר במקום עבודתו הקודם", כותבת ליאורה גולדנברג-שטרן במדור הרכילות שלה במוסף "מעריב".

ענייני תקשורת

ברדוגו, תישאר. "ישראל היום" ממשיך להתחדש. אחרי שחדל לשרת באופן בלבדי את נתניהו, ואחרי שנפטר מפרסום פומבי של מספר הגיליונות המודפסים מדי יום, היום זוכים עמודי החדשות של גיליון סוף השבוע לעיצוב חדש ולמדור חדש. העיצוב החדש של עמודי החדשות "נקי" ומרווח יותר. המדור החדש, "קבינט שישי", מכנס וממתג פרשנויות פוליטיות במה שנראה כעטיפת פלסטיק בועות ("פצפצים") שנועדה לאפשר לעיתון להכיל את המשך קיום הטור של יעקב ברדוגו. לא בטוח שזה יספיק.

ברדוגו, מנאמניו של נתניהו בתקשורת, כותב בשנים האחרונות מדי שבוע טור פוליטי בעמודי החדשות של "ישראל היום". הבוקר הוא מוצא את עצמו מוקף בחברים: הרכש החדש נדב העצני, מוריה קור ואיתן אורקיבי. העצני, בטור הבכורה שלו ב"ישראל היום", פותח חזית ישירה מול ברדוגו, מבלי לנקוב בשמו.

יעקב ברדוגו (צילום: יונתן זינדל)

העצני משרטט את מהלך הקריירה העיתונאית שלו, ואגב כך כותב על ההטיה הפוליטית בתקשורת הישראלית, שלדבריו באה לידי תיקון בהקמת "ישראל היום".

"השפעת הדור החדש של עיתונאי ימין היתה אמורה להיות דרמטית, משנה כללי המשחק", כותב העצני, "אבל משהו יסודי השתבש, וחלק גדול מהעיתונאים שצמחו תעו ביער. הם זנחו את הנתיב האידיאולוגי והלוגי, והתמסרו לתעתועים ולאינטרסים של איש אחד, מוכשר מאוד - בנימין נתניהו שמו. כל עוד נתניהו היה בשלטון הם התעלמו מההתנהלות הפסולה והמקוממת שלו, שבגדה בכל מה שהם מאמינים בו. מאז שהוא איבד את השררה הם הפכו לכלבי התקיפה שלו, מסתערים בשצף קצף על יריביו, במיוחד על אלו מהימין האמיתי, שלא כורעים ומשתחווים לו".

ליברמן. בטורו שב"דה מרקר" מציע גיא רולניק מדריך לקוראים בסבך מסמך ניגודי העניינים של שר האוצר אביגדור ליברמן. "מדהים לגלות כמה מהר אפשר לנרמל, כמה קל להתרגל לעולם שבו האיש שמתיישב בלשכת שר האוצר, שאמור לייצג את האינטרס של 99% מהציבור, אסף לו במשך 30 שנה – שאת רובן המכריע העביר כפוליטיקאי ועובד מדינה – עשרות חברים ומקורבים שהם מיליארדרים או כאלה שפרנסתם בעשור האחרון היא לייצג את האינטרסים של המיליארדרים מול הכנסת, הממשלה והעיתונות", כותב רולניק.

בין היתר מציג רולניק לקוראיו את עידו הר-טוב, מנכ"ל גיתם, אותו הוא מציג כיורשו של מושיק תאומים, "מערבב ההון-שלטון-עיתון הכי פעיל בישראל". "אם פעם מישהו יכניס אתכם עמוק לתוך טיול במאורת הארנב של הר-טוב", כותב רולניק, "תבינו שכאשר שר האוצר מצהיר שחברו הקרוב הוא אותו ברנש מגיתם, הוא בעצם הודיע לכם שהוא נמצא במרחק נגיעה ישירה – של איש אחד, חבר קרוב – מרבע, שליש או יותר מכל המונופולים וחברות הענק בישראל, שהמודל העסקי שלהן תלוי ישירות בהחלטות של פוליטיקאים בכלל ושל משרד האוצר בפרט".

גל"צ. משה נסטלבאום טוען ב"מעריב" כי הוועדה שהוקמה לאיתור מפקד לתחנת גלי-צה"ל היא ועדה אובייקטיבית רק למראה. בפועל, הוא טוען, "התפקיד תפור למידותיה של לא אחר משאר גלית אלטשטיין, המפקדת הזמנית הנוכחית של התחנה"

אליטה חדשה. מגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון" מחזיק הבוקר 96 עמודים. מגזין "גלריה" של "הארץ" (כולל "ספרים"), 80 בלבד.