המלחמה באוקראינה

עמוס הראל מספק ב"הארץ" שורה של לקחים צבאיים מהמלחמה באוקראינה ומכך שצבא רוסיה נכשל בהשגת מטרותיו בתמרון הקרקעי שערך. הוא מציין כי "אולי בניגוד לכל מה שהוזכר עד כה, למרות כל הקשיים הכרוכים במערכה קרקעית, רוב בכירי המטכ"ל עדיין טוענים שלא יהיה מנוס ממנה, במקרה של מלחמה שתכלול ירי מסיבי של רקטות על העורף הישראלי".

הראל מקנח במה שהיא לדעתו "המסקנה האחרונה והחשובה מכולן", והיא אינה צבאית אלא מדינית: "אחרי פלישה רוסית לאוקראינה ללא כל פרובוקציה ממשית מצד המותקפים, אחרי כתישה שיטתית של ריכוזי אזרחים, אחרי עדויות מרובות בדבר פשעי מלחמה מחרידים שמבצעים חיילי הצבא התוקפן – הגיעה מזמן העת, שישראל תנקוט עמדה ברורה נגד רוסיה בסכסוך".

הסכסוך

פיגוע בעיר אלעד כובש את סדר היום של העיתונים, המספקים דיווחים נרחבים וטורי פרשנות. ב"מעריב" מדגישים שמדובר בפיגוע השביעי בשלושת החודשים האחרונים, בטבלה המתפרסמת בכפולת העמודים הפותחת. ב"ידיעות אחרונות" כותבים בכותרת הראשית על "גל הטרור שלא נגמר". ב"ישראל היום", "גל הטרור" הוא הסלוגן המלווה את הכותרת הראשית.

בידיעה החדשותית על הפיגוע ב"הארץ" מצוין כי "ככל הידוע, לפיגוע לא קדמה התרעה מודיעינית ממוקדת, אולם היו התרעות כלליות בדבר נסיונות לפיגועים בהשראת גל הטרור שהחל במחצית חודש מרץ", שגבה 19 קורבנות (או 18, משום מה, לפי לילך שובל ב"ישראל היום").

"במערכת הביטחון מפנים אצבע מאשימה אל ההסתה של בכירי חמאס, המעודדים פיגועים בגדה ובתחומי ישראל", מוסיפים כתבי "הארץ". "יחיא סינוואר, מנהיג חמאס ברצועת עזה, קרא בימים האחרונים לפלסטינים לבצע פיגועים באמצעות 'רובה, גרזן או סכין', בתגובה לחידוש עליית היהודים להר הבית. בדרג המדיני ישנה התלבטות אם לנקוט צעדים נגד חמאס ברצועה, לנוכח החמרת ההסתה, ולהסתכן בהסלמה גם ברצועה".

מה ממליצים הפרשנים? על הפיגוע האחרון נטל חמאס אחריות, וב"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מבליטים את הפרשנים קוראים לחסל את סינוואר. ההפניה הראשונה על שער "ידיעות אחרונות" היא "ישראל חייבת לחסל את סינוואר". המחייב הוא העיתונאי הוותיק שמעון שיפר. ב"ישראל היום" ההפניה הראשונה על השער היא לטור פרשנות של יואב לימור: "אם חמאס אחראי – לגבות מחיר ממנהיגיו". בטור עצמו, אגב, לימור הרבה פחות נחרץ ממנסח הכותרת בשער.

לילך שובל, הכתבת הצבאית של "ישראל היום", חושפת כי "האמת היא שאי אפשר לטפל בטרור רק באופן טקטי ונקודתי". העצה שלה "לבכירי המערכת המדינית והביטחונית" אינה לפעול באופן אסטרטגי לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני אלא "לגבות מחיר" מחמאס. שובל אינה מספקת תוכנית פעולה או פרטים כלשהם, אלו כנראה שמורים לתדריך שתערוך בפורום סגור לבכירי המערכת המדינית והביטחונית.

"סנוואר, במובנים מסוימים, הוא תלמידו של נסראללה", כותב ג'קי חוגי בטורו הקבוע ב"מעריב". "בסוף השבוע שעבר דיברו שניהם במלים גדולות, אבל חשפו מצוקה קשה. [...] שניהם יודעים כי בנאומים הללו ודומיהם יוצאות מפיהם מלים ריקות לרוב. [...] סינוואר מודע היטב לנחיתות של כוחותיו מול האויב. הוא הרגיש אותה על בשרו. גם נסראללה כמותו. אבל בדיוק לשם כך נועדו המלים וההתפארויות. כדי לחפות על כשלים וליצור דימוי מוטעה של שוויון כוחות.

"'מי שכורך חבל לצווארו, יגררו אותו', אומר הפתגם הערבי. חלילה להם לכרכו ובכך למעשה להודות בכשלונם, ועל כן בחרו לצעוק. כאשר ייתמו הצעקות, יצעקו שוב. עוד מאל-אקצא, עוד קורי עכביש, פאר לשהידים, דם ואש. אין להם פתרון לדלות ולעוני, לבידוד הבינלאומי או לתחתיות שאליהן הביאו את העמים שלהם. באין פתרון, סיסמאות ומספרים מדומים עשויים לשמש תחליף מנהיגותי הולם.

"אם למישהו מאיתנו נמאס מן האיומים הללו, תחשבו על האזרח העזתי. חשבו גם על הלבנוני הממוצע, המסכן עוד יותר. מה הבטיח נסראללה לציבור בנאום הזה ובקודמיו? ומה סינוואר? לא הסרה של הסגר ולא תקווה לחיים טובים יותר. במקרה הטוב הם הבטיחו עוד מאותו דבר, ובמקרה הרע מלחמה עם ישראל. רק במקום אחד, לעת עתה, המאמץ שלהם השתלם: הם הרוויחו כותרות יפות בתקשורת הישראלית".

כוח

"היתה בטקס גם מנה גדושה של כאב", כותבת ב"הארץ" רוית הכט על טקס הדלקת המשואות, ומציינת את מדליקי המשואה יעל שרר, שאביה פגע בה מינית; קלמן סמואלס, שבנו עיוור וחירש, מייסד עמותת שלווה; ו"חיילים בעלי מוגבלויות שעלו מדי פעם לרחבה לרקוד או לזרוק פרחים על הקהל".

"אתמול היו שני אירועים", צייץ בטוויטר על אותו טקס שמעון ריקלין, איש ערוץ 14 ובעלה של מו"לית "גלובס", "האחד משחק שבו ריאל מדריד הראתה מה זו אמונה, דבקות במטרה, יכולת גבוהה והשראה. השני בהר הרצל. ובו ראינו נמיכות קומה, הדגשת המסכנות כערך, חוסר השראה וחוסר אמונה. חשוב לעזור לחלשים מכל סוג ולהפוך אותם לחלק. אך הם אינם חזות הכל. די להנמכה הגלותית השיטתית של עם ישראל".

"אילן גילאון אמר לי פעם שהוא אוהב את ארץ ישראל יותר ממני. שאלתי למה, והוא ענה: 'כי אני מוכן להסתפק גם בחלק ממנה'. תשובה חמודה בעיני", הוא הציטוט שהעורך בחר להדגיש מתוך טורו של חנוך דאום במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". "היה בו משהו שמח וחזק כזה, אבל חוזק פנימי, לא רק תצוגה של חוזק. מה זה אומר חוזק פנימי? זהו חוזק שלא מהסס להפגין חולשה", כותב דאום על גילאון.

"אחת הסיבות להחלפת נתניהו על-ידי ראשי מפלגות השינוי היתה כל השנים האחרונות שבהן נדרסה הממלכתיות", כותב יוסי ורטר ב"הארץ", בחלק מטורו המוקדש למתקפת הנאצות נגד ראש הממשלה נפתלי בנט בטקס יום הזיכרון. "בליכוד מכחישים שמירון [פעיל הליכוד שניסה לפוצץ את הטקס] נשלח על-ידם לטקס שלשום. בלשכת ראש הממשלה לא מצאו ראיות לכך. אבל הרוח היא רוח נתניהו", כותב ורטר, ומוסיף: "הרעל הביביסטי מחלחל עמוק [...] ההסתה השיטתית שאינה פוסקת לרגע – בכל הפגנה, עצרת וישיבת מליאה; ברשת, באולפני הטלוויזיה והרדיו – הגיעה גם ליום הזיכרון וטימאה גם אותו, את המוסד הלאומי-ממלכתי האחרון שנמלט עד כה מידם הזדונית של יו"ר הליכוד וחבר מרעיו".

ורטר, כמובן, לא מדייק. רק בשנה שעברה הופרע נאומו של ראש הממשלה בטקס יום הזיכרון, זאת למרות שאותו ראש ממשלה היה נתניהו. בכל זאת קשה להשוות. מול קריאות "בוגד" ו"נוכל" השנה, בשנה שעברה נקראה קריאת ביניים אחת, בידי בעל שכול שכעס שלא משפצים את האנדרטה לזכר אשתו, וקבל על כך שנתניהו מערב פוליטיקה בנאומו.

השבחים של גדעון לוי לנתניהו לא נובעים מעיוורון ואף לא מדבקות באמת, אלא מחפיפה אידיאולוגית מטרידה, כתב כאן בעבר דורון נבות על עיתונאי "הארץ" לוי והמנהיג העממי נתניהו. שניהם מאוכזבים מהמציאות במדינת ישראל ומעוניינים בפירוקה.

"המדיניות בישראל מתמרצת שבטיות על חשבון האזרחות הישראלית המשותפת", כותבת חן ארצי-סרור ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" (הכתבה נשענת על עבודה של אדם בשם עמיחי דנינו, המוצג כ"יועץ אסטרטגי"). "למדינה יש ארבעה חוזים אזרחיים נפרדים עם כל אחד מהשבטים הישראלים – החילוני, הדתי-לאומי, החרדי והערבי. המצע האזרחי המשותף נשחק עד דק, וכל אחד ואחת מאיתנו יקבלו חינוך, בריאות, דיור או תעסוקה לפי השבט שאליו הוא או היא משתייכים". "החלוקה השבטית בישראל היא לא טעות, אלא מדיניות", נכתב בכותרת המשנה לכתבה.

"טקס המשואות סימן את שליטת הציונות הדתית בסמלי המדינה", נכתב בכותרת הדיווח של הכט ב"הארץ". ניר צדוק מדווח באותו עמוד ב"הארץ" מחגיגות יום העצמאות בנתיבות, שם הקימה העירייה שלוש במות, ל"יוצאי קהילות אתיופיה", "במת עולים מחבר העמים" ו"במה מזרחית". מאמר המערכת של "הפלס" מוקדש לביקורת על אנשי ונציגי החברה החרדית המשתתפים ב"טקסים הממלכתיים והחגיגות הלאומיות". "תופעות מכאיבות", שהן שלב ב"מסלול ההתרסקות הרוחנית".

בכאן רשת ב', על רקע גל הפיגועים, אמרה לאחרונה העיתונאית אמילי עמרוסי, נציגת המגזר הדתי-ציוני, מחברת ספרי ילדים ומגישת מהדורת החדשות של מיזם דמוקרטTV, כי יש "לעקור את העיניים של ראשי ארגוני הטרור" וכי היה צריך "לחתוך את האצבעות" של הילד הערבי שיידה אבנים בתחילת האינתיפאדה הראשונה – וכך הטרור היה מנוצח. נציבת הקבילות של השידור הציבורי הגיבה כי "זה נשמע קיצוני אם לא ברברי", אך "דבריה של אמילי ועמדות שהיא מייצגת צריכים להישמע".

"עם ישראל שרוי במצוקה בגלל חרדת אובדן הדרך, לא בגלל הטרור", קובע גרשון הכהן בטור במוסף הפוליטי של "ישראל היום", "חידוש הסיפור הציוני הוא בימים אלה חובתה העליונה של ההנהגה הישראלית. דרושה כאן הנהגה שנוסף על כישורי ניהול, מחויבת קודם כל לשיעור קומה יהודי-רוחני".

הכהן אינו מספק מרשם לאותו שיעור קומה, אולם כמה עמודים אחר-כך קובעת עירית לינור כי "יש משהו נשגב בזיקוקים", זאת בטורה המוקדש להחלטת שר התרבות חילי טרופר לוותר על הזיקוקים הרועשים בטקס יום העצמאות, מחווה להלומי הקרב ממלחמות ישראל. לדבריה, ביטול יריית הזיקוקים הוא חלק ממזימה – לינור לא מציינת במפורש של מי – "להיפטר מהמרכיבים הבסיסיים ביותר של זהותנו הקולקטיבית".

"האחד היה גנגסטר מפורסם, השני רב רפורמי ונשיא אוניברסיטה. מי תרם יותר לעם היהודי?", שואלת כותרת הטור של אראל סג"ל באותו מוסף. סג"ל משווה בין איש הפשע המאורגן, הגנב והרוצח מאיר לנסקי לבין הרב והמלומד יהודה מאגנס, ממקימי האוניברסיטה העברית ונשיאה הראשון. "הוא מעולם לא היכה איש. ספק אם החזיק מחבט בייסבול בחייו", כותב סג"ל על מאגנס, ולא לשבחו. הסקירה ההשוואתית מעלה כי מאגנס התנגד להקמת המדינה ואילו לנסקי סייע להבריח אליה נשק ואף היכה אנטישמים. המסקנה ברורה. מי שציפה למצוא בסוף הטור תשובה לשאלה שבכותרת כנראה אינו מבין מהי שאלה רטורית.

"היום חברי-כנסת משני צדי המתרס, גם אם הם מסתדרים היטב ביניהם, מנסים להצניע זאת, כדי לא לחטוף מהקיצונים שבתומכיהם", כותב דאום.

ב"דה-מרקר" מתפרסמת כתבה של שוקי שדה תחת הכותרת "חוקי הג'ונגל": "בארצות-הברית מי שיעצור עם מכוניתו בתחנת אוטובוס יצולם על-ידי האוטובוס ויקבל דו"ח, בבריטניה דו"ח מהירות מביא לעלייה בפרמיית הביטוח ובסינגפור איש לא יעז לעלות לרכבת עם סנדוויץ'. לכבוד יום העצמאות יצאנו לבדוק מדוע ישראל ויתרה על האכיפה של חוקיה במרחב האוטונומי שלה".

"שמעון", כתב בטוויטר דניאל גולדמן, איש עסקים ופעיל חברתי, לריקלין, בתגובה לדבריו על טקס הדלקת המשואות, "נזכר בימים שבילינו יחד בניו-יורק עם פרופ' רות וייס (מחברת הספר "יהודים וכוח"; ש"ט). לא הבנתי אז לאן חותרת קרן תקווה כאשר רות דיברה על זה, אבל היום ברור שהרצון להתרכז אך ורק בכוח אינו מקרי אלא חלק משלילת המוסריות, כי זו נתפסת כחולשה. אז הרגשתי עם זה לא נוח, והיום זה כבר מפחיד אותי".

ערביי ישראל

במדור הדעות של "הארץ", המתפרסם בפתח הגיליון, קורא ישראל הראל לעם ישראל (היהודי) להתעורר. בתוכנו משגשג גיס חמישי בדמות ערביי ישראל, שביום מלחמה יקום ויתווסף על שונאינו ויכה בנו מבפנים. המחשבה שהחברה הערבית תשתלב בישראל היא תקוות שווא. הראל לא כותב מה לדעתו על היהודים לעשות עם ערביי ישראל לאחר שיתעוררו.

הלוגיקה של הטבלואיד

כתבת השער של מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לפעילות דאע"ש בישראל. הכתבה מתפרשת על פני ארבעה עמודים. על השער מכריז "ידיעות אחרונות" בזאת על הקמת "דאע"ש, סניף ישראל", וקובע כי פעילי דאע"ש בישראל הצליחו "להצית מחדש את חלום החליפות האסלאמית". "אי-אפשר שלא להגיע למסקנה המתבקשת: כמו באפגניסטן, בסוריה, בעיראק, בסומליה ובסיני – גם בישראל פועל סניף של דאע"ש, והוא רצחני וצמא דם", קובע הכתב, איתי אילנאי, בתוך הכתבה.

וגם זה נכתב, באותה הכתבה ממש: "לדברי [מאיר] בן-שבת [לשעבר ראש המל"ל ובכיר בשב"כ], ולדברי כל יתר המרואיינים בכתבה זו, התפשטותו של ארגון דאע"ש בישראל מעולם לא היתה רחבה ועמוקה כמו במדינות אחרות במזרח התיכון, ונותרה תמיד בגדר תופעה שולית יחסית".

כמה מחבלים יש ב"סניף דאע"ש, ישראל"? "גם כעת מעריכים בשב"כ כי בארץ ישנם רק עשרות בודדות של פעילי דאע"ש אדוקים ממש" (כולם, מציין הכתב, נמצאים במעצר או בניטור של השב"כ).

"בסוף הדבר הזה הוא מאוד חריג בנוף הערבי הישראלי", מצטט אילנאי גורם אחר. המספר שהוא מספק נמוך עוד יותר. לדבריו, "על-פי נתוני מערכת הביטחון, רק 0.02 אחוזים מערביי ישראל מוכנים לקחת חלק בפעילות טרור, ובתוך זה הנתונים של דאע"ש עוד יותר קטנים, ברמה של בודדים".

בשיא הפופולריות של דאע"ש, כשאל-בגדאדי הקים את ה"חליפות" שלו, נהרו אליה מוסלמים רדיקלים מכל העולם. כמה הגיעו מישראל? כמאה. "בשיא, בסוף שנת 2016, היו 86 פעילי דאע"ש במאסר בישראל". "ובמלים אחרות", כותב אילנאי בחלק אחר של הכתבה, "הסניף של דאע"ש בישראל אמנם עושה הרבה רעש, אבל הוא קטן יחסית".

אז האם מדובר ב"סניף", כפי שעולה מהמסגור של "ידיעות אחרונות"? לא. אין ארגון, אין שרשרת פיקוד, אין תאים. למעשה, "לתומכי דאע"ש בישראל לא היה מכנה משותף" ו"לא ניתן לצייר גם היום פרופיל של איש דאע"ש קלאסי". "דאע"ש מעולם לא שם לו למטרה להתנחל במדינת ישראל, ומנהיגיו מיעטו להתייחס אליה בהתבטאויות שלהם".

אז האם מדובר בתופעה שולית שבשולית, בארגון שאינו ארגון, באוסף יחידים תלושים; או באיום טרור חמור, סניף מסוכן של גוף טרור עולמי? הפער בין העובדות למסגור הוא הלוגיקה של הטבלואיד, שאינו מסוגל להסכין עם תיאור מורכב, שלא יכול להתקיים בלי כותרת מפוצצת ובלי מתקפה רגשית. פחד, היסטריה, כעס, תדהמה, בחילה.

הכתבה נפתחת בתיאור שלושה פיגועים שאירעו בחודש מרץ 2022, שהמחבלים שביצעו אותם הזדהו עם ארגון הטרור הסלפי. "בימים שלאחר מכן", כותב בהמשך אילנאי, "התרחשו פיגועי ירי נוספים בבני-ברק וברחוב דיזנגוף בתל-אביב, הם לא בוצעו על-ידי תומכי דאע"ש, אבל כשמחברים את כל אירועי הימים המדממים האלה יחדיו, אי-אפשר שלא להגיע למסקנה המתבקשת: כמו באפגניסטן, בסוריה, בעיראק, בסומליה ובסיני – גם בישראל פועל סניף של דאע"ש, והוא רצחני וצמא דם".

אם שני הפיגועים הנוספים לא בוצעו על-ידי תומכי דאע"ש, כיצד הם מהווים הוכחה לכך שבישראל פועל סניף של דאע"ש? זאת הלוגיקה של הטבלואיד.

"למעשה, זה בדיוק מה שאנשי דאע"ש מחפשים: מצלמה. הממד הוויזואלי, מסבירים גורמי הביטחון, משרת את מחבלי דאע"ש", כותב אילנאי. כך הם גם מייצרים פחד וגם מגייסים מחבלים נוספים. "הנזק הוא בעיקר תודעתי", אומרים שני מצוטטים בכתבה. תודעת הטבלואיד.

הכותרות הראשיות

"מסע רצח ביום העצמאות" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום". ב"מעריב" הולכים על "נרצחו במכות גרזן". ב"ידיעות אחרונות" הפיגוע הופך ל"מתקפת טרור עם גרזן במוצאי יום העצמאות". "הארץ" מדווח: "שלושה בני אדם נרצחו בפיגוע, המחבלים נמלטו". העיתון הכללי היחיד הנוסף המעניק כותרת חדשותית לפיגוע הוא העיתון בשפה האנגלית, ה"ג'רוזלם פוסט".

ב"המבשר" הכותרת הראשית היא "טרגדיה מחרידה באלעד: שלושה יהודים הי"ד נרצחו בפיגוע טרור; מצוד נרחב אחר המחבלים". ב"הפלס" הכותרת נמתחת באופן יוצא דופן לרוחב העמוד כולו: "עלה מוות בחלוננו", "שלושה נרצחים ושלושה פצועים במצב קשה בפיגוע אכזרי באלעד". הכותרת של "יתד נאמן" היא "פיגוע רצחני מחריד באלעד".

פלוצקר

"במדד רמת המחירים היחסית ב-2021 זינקה ישראל למקום השלישי הגבוה ב-OECD, ל-137 נקודות. המחירים בישראל גבוהים ב-37% מרמת המחירים הממוצעת בארגון המדינות המפותחות. לא סביר". כך כותב סבר פלוצקר בטורו הקבוע בפתח מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות".

יוקר מחיה? בישראל? הרי פלוצקר, הפרשן הכלכלי הוותיק, הבכיר והיחיד של "ידיעות אחרונות", הדגיש לא פעם כי בישראל אין בעיה של יוקר מחיה. היה לו אפילו שם לקמפיין: "דיבוק המחירים". מי שסבור שיקר בישראל, הוא "מאמין שרוף", ש"מחזיק באמונה דתית שאינה ניתנת לביקורת רציונלית", "אחוז דיבוק" ובגדול – אויב המדינה, קבע פלוצקר לא פעם.

אז מה קרה היום לפלוצקר? שום דבר מיוחד. פלוצקר, שכתב וחזר וכתב שבישראל אין בעיית מחירים, גם כתב בעבר לא פעם על בעיית יוקר המחיה בישראל. כך למשל הסביר פעם שיש בעיה, אבל היא בגלל מחירי הדיור והרכב, ואילו המזון כאן דווקא זול. בפברואר השנה, על רקע מחאה ציבורית נגד מחירי המזון המאמירים, הסביר פלוצקר כי מחירי המזון "חייבים לעלות", בגלל מחירי הגלם ומדיניות הממשלה, וכי אין לכך "השפעה רוחבית". והיום הוא כותב שיש בישראל בעיית יוקר מחיה, וזאת בגלל "ייסוף השקל המואץ".

בעוד בעיית יוקר המחיה בישראל עקבית כבר יותר מעשור, והמחירים מאמירים לרוחב השוק, ממזון ועד דיור, פלוצקר מזגזג לו בקלילות. פעם יש בעיה, פעם אין. פעם הגורם הוא כזה, פעם הוא אחר. האם פלוצקר פשוט מתיישב יום לפני ירידת המוסף לדפוס ופולט לנייר מה שעובר לו בראש? האם הוא לוקה בבעיית זיכרון, הגורמת לו לשכוח כל מה שכתב לפני כן? כמובן שלא. פלוצקר צלול ובהיר, עקבי להחריד וציניקן עד עמקי נשמתו.

הזגזוג הוא רק ביחס לעובדות, למציאות ולאמת, אבל העמדה הבסיסית שממנה גוזר פלוצקר את מסקנותיו המשתנות יציבה ואינה משתנה. פלוצקר מקדם תמיד את עמדות ההון הגדול בישראל. הוא שופר מסור ונמרץ של התאחדות התעשיינים, גוף הלובי המרכזי של ההון הגדול בישראל.

לפעמים התשלום גלוי ממש: ב-2014, על רקע עוד מחאת מחירי מזון, קנתה ההתאחדות חבילת תוכן שיווקי נכבדה ב"ידיעות אחרונות" (המתווכת, אגב, היתה יעל דרומי, לשעבר עורכת המוסף, שהפכה ליחצנית על מלא). פלוצקר פִרסם אז שורה של טורים שפימפמו את דף המסרים של חברות המזון בקשר ליוקר המחיה. ומדוע צץ יוקר המחיה בטורו של פלוצקר היום? לפי ההקשר, ניתן לשער שמדובר בחלק מקמפיין אחר של פלוצקר, נגד העלאת הריבית.

כתבת השער של המוסף (ענת לב-אדלר) מוקדשת למאבק עובדי הניקיון על העלאת שכרם. מ-29 שקל לשעה ל-36. "הם יוצאים למאבק שכל ישראלי חייב לתמוך בו", נכתב על השער. "ממשלת ישראל, אל תפקירו אותנו כי אנחנו עובדי ניקיון", נכתב בכותרת הכתבה.

כל הכבוד ל"ממון" ול"ידיעות אחרונות" שנתנו במה מכובדת לארגון עובדי הניקיון במאבקם בהסתדרות ובאוצר, ועוד מבלי שישלמו להם (את הכתבה בהמשך המוסף, על בעלי מוגבלות המנסים להשתלב בשוק התעסוקה, מימן מפעל הפיס). אך כל עוד הפרצוף של הסיקור הכלכלי ב"ידיעות אחרונות" הוא פרצופו של סבר פלוצקר, הנייר שעליו נדפסות כתבות על עובדי ניקיון מעוטי שכר לא שווה אפילו בתור ממחטת נייר כדי למחות את היריקה המסיבית והמתמשכת של "ידיעות אחרונות" בפניהם של אלו מבין אזרחי ישראל שאינם שייכים לשכבה דקה של בעלי הון.

פרשת ההתנצלות

"בנט קיבל את התנצלותו של פוטין", נכתב בכותרת על שער "מעריב". הכותרת מוקפת מרכאות, כאילו כדי להרחיק עדות מצד העיתון. ב"הארץ" פשוט משייכים את הדיווח למקור: "לשכת ראש הממשלה: פוטין התנצל על דברי שר החוץ הרוסי". העובדה שהדיווח על ההתנצלות הגיע רק מהצד הישראלי לשיחה הוא "צעד חריג", כותב יהונתן ליס ב"הארץ", "להתנצלות לא היה זכר בתדרוכי הקרמלין".

ב"ידיעות אחרונות", כנראה בשל הפיגוע, הידיעה נדחקה לעמודים הפנימיים. איתמר אייכנר מציין כי בהודעה של לשכת פוטין על השיחה בינו לבין בנט כלל לא הוזכר כי פוטין התנצל. "כך או כך", קובע ליס, "מדובר בהישג מדיני חשוב".

ההתנצלות, אגב, לא היתה על כך שפוטין פתח במלחמה נגד מדינה שכנה ללא שום התגרות, גרם בה להרס נוראי, רצח אלפי אנשים ויצר גל של מיליוני פליטים, אלא על כך ששר החוץ שלו טען שלהיטלר היה דם יהודי.

פוליטיקה

"ההערכה בסביבתו של בנט: לממשלה נותר רק חודש", נכתב בכותרת על שער "הארץ", המפנה לטור של יוסי ורטר, מי שהיה הכוכב הבלתי מעורער של גליונות שישי של העיתון, וזוהרו הועם עם ירידת נתניהו מכס ראש הממשלה והיחלשות העיסוק האובססיבי ברכילות פוליטית. לפי ורטר, "רע"מ עודנה מתנדנדת" וכך גם חברי ימינה אביר קארה וניר אורבך. לגבי שקד "בנט רגוע יחסית".

ב"מעריב" מדווחים על "לחץ כבד על רע"מ לפרוש מהקואליציה", זאת בעקבות עלייתו להר הבית של ח"כ יום טוב כלפון (שב"מעריב" מכנים בטעות מכלוף). הכתבת הפוליטית אנה ברסקי מביאה גם היא הערכה, הפעם מסביבת ימינה: "שקד, אורבך וקארה ינסו להקים סיעה עצמאית". בהמשך הגיליון, בטור פרשנות, היא מוסיפה כי "הנדל והאוזר שוקלים לחבור אליהם".

ב"ישראל היום" מפרסם אמיר אטינגר ראיון עם ניר אורבך. כלומר, לא בדיוק. ח"כ אורבך לא מתראיין, הוא רק "שיתף את מקורביו בדעתו על המצב הפוליטי". גם אחרי שקראתי את את דעתו, היא לא ברורה לי. ייתכן שגם לאורבך עצמו דעתו אינה ברורה. בסך הכל, אפשר להעריך אדם מתלבט, שלנוכח מציאות החיים המורכבת מרכין ראש בענווה ומודה, גם אם בסאבטקסט בלבד, שהוא אבוד. חבל שהפרשנים הפוליטיים לא נוהגים באותו אופן. במערכות כלי התקשורת היו מתפנים חלל ומשאבים שניתן היה להקדיש לעבודה עיתונאית.

עוד ב"ישראל היום": הפרשן הפוליטי יעקב ברדוגו לא משחית את זמנו על חישובי קיצין והערכות, ופשוט כותב ש"מערכת הבחירות החלה".

ענייני תקשורת

רוח הכסף. למרות הפיגוע הקשה בעיר חרדית, רוב שער "המבשר" החרדי מוקדש לכותרות ומודעות המוקדשות לאדם שנפטר השבוע. לא רק המקום שהן תופסות גדול יותר מזה המוקדש לפיגוע, אפילו הפונט גדול ובולט יותר. הנפטר אינו רב, תלמיד חכם, מנהיג רוחני או אפילו נציג ציבור, אלא איש עסקים ופילנתרופ חרדי, יעקב שלום פישר.

ב"יתד נאמן" ו"הפלס" פטירתו של פישר כלל לא מגיעה לשער. פתרון אפשרי לשיקולים המערכתיים של "המבשר" יכול להגיע מזהות של מודעה סדרתית בולטת בשער העיתון, של איקאה ישראל, החברה שבבעלותו של הנדבן המנוח.

שער "המבשר"

עובדות אלטרנטיביות. חברת-הכנסת, הסופרת ואשת התקשורת גלית דיסטל-אטבריאן התראיינה לרחלי רוטנר במגזין של אתר mako לערב יום העצמאות. "הייתי בתאגיד חמש שנים, העורכת הראשית של מחלקת הדיגיטל. את יודעת מה עשיתי דה פקטו? כתבתי על טמפונים וריבות", אומרת דיסטל-אטבריאן לרוטנר, ומתלוננת על כך שלא נתנו לה לבטא את גישתה הפוליטית.

"טוב, זה פשוט מביך", צייצה על כך העיתונאית צליל אברהם, "אני בתאגיד חמש שנים. עבדתי לצד גלית דיסטל-אטבריאן במחלקת הדיגיטל. מנהל התוכן היה מתן דרורי. מנהלת הקריאייטיב היתה מאיה זיו. דיסטל-אטבריאן היתה כותבת ומגישה, כמוני". בהמשך צייצה רוטנר כי דיסטל-אטבריאן אמרה כי "החתימו" אותה לתפקיד, אך לא מילאה אותו בפועל. אמנם לא לתפקיד שציינה אלא לתפקיד אחר.

ב"כאן תרבות" נחשף בעבר כי דיסטל-אטבריאן, כשעבדה בתאגיד, כתבה במקביל נאומים למירי רגב. בתגובה אמרה דיסטל-אטבריאן שאינה מוצאת בכך ניגוד עניינים משום שהיא אינה עובדת בתאגיד במשרה מלאה, ושתנאי הקבלה שלה היו שהיא "יכולה לעשות מה שבא לי", ושבחרה לעסוק ב"גישה דיגיטלית חברתית ונשית ואין בה שום דבר פוליטי".

בהמשך הראיון ב-mako, כשרוטנר שואלת את דיסטל-אטבריאן על ציוץ שבו קבעה כי הגבר האשכנזי "הוא היצור הכי אינטליגנטי בגלובוס", דיסטל-אטבריאן מסבירה כי זהו "פייק שמרתיח אותי" וכי כתבה את הדברים רק כ"תרגיל בחופש הביטוי".

בשנה שעברה אסף רועי פלד דוגמאות נוספות מהרפרטואר של חברת-הכנסת: בראיון בגלי-צה"ל אמרה שזכתה פעמיים בפרס ספיר, למרות שלא זכתה בו מעולם. דיסטל-אטבריאן לא הודתה בטעות אלא סיפקה הסבר מפולפל. ב"דה-מרקר" פורסם כי דיסטל-אטבריאן טוענת שהיא מחזיקה בתואר שני, למרות שמעולם לא סיימה את לימודיה ולא קיבלה את התואר.

"הדרישה לממלכתיות היא אמצעי הדיכוי הכי אפקטיבי שיש", קובעת דיסטל-אטבריאן.