ילדה עומדת לבדה על חוף הים (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)
זוועה
"אפשר להכתיר את הטרגדיה האישית כגרסת הריאליטי המנצחת של העיתונות הכתובה", קבעה אתמול לילך סיגן בטורה האישי שב"גלובס", והוסיפה כי "למרות הסיקור המסיבי, ברוב המקרים, עם כל הצער שבדבר – אין לטרגדיות האלה שום משמעות אמיתית עבור רובנו".
סיגן סקרה בטורה את האופן שבו השתעבדה העיתונות המודפסת למעקב אובססיבי ומציצני אחר הצרות האישיות שנופלות על אזרחי המדינה, מהילדה שהושלכה לירקון, דרך הצעירה שנהרגה בתאונת דרכים בתל-אביב, ועד לשני הטייסים שנהרגו שלשום בתאונת אימונים במדבר. "אם מותר לנחש", הוסיפה סיגן, "אנחנו עוד נמשיך לשמוע על כך [תאונת הטייס] גם בימים הקרובים". מה שסיגן לא לקחה בחשבון הוא שאתמול התגלו גופות של כמה מבני "'המשפחה המושלמת' של המשטרה".
הקריקטורה היומית ב"הארץ" [ערן וולקובסקי] מציגה את העניין באופן קולע: בני זוג השקועים כל אחד בקריאת צהובון אחר, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", כשעל שער הצהובונים כותרת בת מלה אחת: "זוועה". "על איזה זוועה את?", שואל הגבר את האשה. הקריקטורה מגבילה את ההתמקדות ההיסטרית של העיתונות המודפסת בטרגדיות אישית לטבלואידים, אך אפשר היה להוסיף לשני בני הזוג גם סב חביב הקורא מאחור את "הארץ". הכותרת על עיתונו אולי תהיה ארוכה יותר, אך לא שונה באופן מהותי.
"4 גופות בבית 'המשפחה המושלמת' של המשטרה" היא הכותרת הראשית של "הארץ" הבוקר, והסיפור הזה, של טרגדיה אישית של משפחה אחת, מושלמת ככל שתהא, זוכה למידה עצומה של תשומת לב. "סיקור נרחב", כפי שמעיד בגאווה העיתון עצמו. מעמוד השער ועד לעמוד השישי של העיתון (כולל), לומד הקורא עוד ועוד על המקרה הפרטי שאירע אתמול למשפחת השוטרים. לזכותו של העיתון יש לציין כי חלקים נרחבים מהעמודים הללו מוקדשים לפרסומות, ולכן הסיקור של הטרגדיה הפרטית הזו מעט פחות אובססיבי מכפי שנראה במבט ראשוני. במחשבה שנייה, אין זה סימן טוב כשריבוי שטחי פרסומות הוא הזווית החיובית בסקירת הדיווח של עיתון יומי. מכל מקום, בכל ששת העמודים של סיקור הטרגדיה האישית לא מצוטט אף אדם המגדיר את משפחת הנרצחים כ"המשפחה המושלמת", התואר המופיע בכותרת הראשית.
כותרת המשנה לראשית ב"הארץ" נפתחת בשאלה "מה גרם לפקד מייקל פישר לצאת למסע הרג במשפחה", ומובן שבששת העמודים המוקדשים לנושא אין הקוראים מקבלים תשובה של ממש. תצלום גדול ממדים מסרט שהוקרן בחתונת בני הזוג פישר מודפס לצד הכותרת הראשית של העיתון, ותחתיו טור הגיגי מאת גדעון לוי, המחפש בסרט איזה רמז מוקדם למעשה שביצע אתמול פקד מייקל פישר. לוי חוטא בלשון רבים וכותב "אמש חיפשנו רמזים וסודות בריקוד הכלולות", ומצרף בכך את כל הקוראים של העיתון לאותו גוף אמורפי וחובק-כל המכונה לעתים "עם ישראל", שאיתו נוהגת העיתונות הצהובה לעמוד בקשר. לא כל מי שקורא את "הארץ" ראה את הסרט וחיפש בו רמזים.
סוד הצמצום
הטבלואידים, כמובן, עושים מלאכתם נאמנה. ב"ידיעות אחרונות" למשל מופיעה הבוקר ידיעה שלמה שכל עניינה דיווח על כך שהחשוד ברצח והתאבדות היה שותף לחיפושים אחר הילדה רוז פיזם [מאיר תורג'מן]. לפי הידיעה, פקד פישר זועזע מהפרשה והחל כל בוקר של חיפושים "במבט בתמונתה של רוז הקטנה". הקישור הזה, בין שתי הטרגדיות הפרטיות שהפכו לטלנובלות עיתונאיות, מזכיר את הידיעה שהתפרסמה אתמול בעמוד האחורי של "מעריב" [ערן סוויסה], שסיפרה שבן זוגה לשעבר של מתמודדת מתוכנית המציאות "הישרדות" סייע להביא לפשרה בעניינו של חברו, המתמודד בתוכנית המציאות "האח הגדול". יש משהו מנחם בעובדה שהעולמות האלה נוטים לקיים בתוכם מערך מורכב של קשרים פנימיים. כאילו הדבר מרחיק אותם עוד קצת מעולמך שלך.
כמו ב"הארץ", גם קוראי "ידיעות אחרונות" מקבלים שישה עמודים על האסון במשפחת פישר, כולל שורות דרמטיות בכותרת שעל שער העיתון ("הסבתא שעזבה את הדירה באמצע הלילה"), המתגלות כדרמטיות פחות בידיעה עצמה (הסבתא אמנם עזבה את דירת המשפחה, אך לפי הדיווח של כתבי "ידיעות אחרונות" [עידן אבני, מאיר תורג'מן, ראובן וייס, נעם ברקן וערן נבון], הפעולה התבצעה באופן טבעי, ללא כל אזכור לוויכוח או לדרמה שהתלוותה לפרידה).
"מעריב" אמנם מקדיש לסיפור רק את עמוד השער והכפולה הפותחת, אולם באופן יחסי הממדים הללו שווים לכמה וכמה עמודים, שכן כל קונטרס החדשות של "מעריב" עומד הבוקר על תריסר עמודים בלבד, לעומת 26 של "הארץ" ו-16 של "ידיעות אחרונות". למרות המגבלות הקשות על גודלו של גליון "מעריב", את סוד הצמצום ממצים הבוקר דווקא בעיתון המתחרה. בכלל, לו הייתם צריכים להטיל על אחד מבין עורכי העיתונים מלאכת ניסוח מברק, כדאי היה לבחור בעורך "ידיעות אחרונות". ב"מעריב" הכותרת הראשית קוראת "למה הוא רצח אותם", כשהמלים "רצח אותם" מובלטות וכמעט מסתירות את המלים "למה הוא" שמודפסות ביניהן. כך מקבל הקורא שתי כותרות במחיר של אחת (11 שקל). ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, הכותרת פשוטה בהרבה. מלה אחת – "למה?".
ממשה עד משה לא היה כמשה
ידיעה לא חתומה הנתונה במסגרת שחורה מופיעה הבוקר בראש עמ' 9 של העיתון הפרטי "ידיעות אחרונות". מדוע לציין "פרטי?", כיוון שהידיעה מדווחת על כך שהשבוע מלאו 23 שנה לפטירתו של העורך האחראי הראשון של העיתון, נח מוזס. בידיעה נכתב כי בתקופתו הפך העיתון למוביל ולנקרא ביותר בישראל, ומובא ציטוט מהספד שנשא חיים הרצוג, במלאות שנה למותו, ובו הוא משבח את יכולתו של מוזס להתנהג "כשווה בין שווים עם כל בני-האדם, ללא שמץ של התנשאות על דלים וללא שום התבטלות לפני שועים ונגידים".
ביגמיה
בתחתית עמ' 10 של "ידיעות אחרונות" מופיעה הבוקר "התנצלות": "במדור הרכילות 'שליחות קטלנית' במוסף '7 ימים' (עמ' 64) מתפרסם היום אייטם שגוי הנוגע למר אורן נהרי. אנו מתנצלים בפני אורן נהרי ובת זוגו ורד אריאל על עוגמת הנפש". ומה באייטם עצמו [אדוה מלמד-לוי]? "עורך חדשות החוץ של הערוץ הראשון, אורן נהרי, הציע סוף-סוף נישואים לכתבת הרווחה של ערוץ 2, סמדר פלד, ואף הכריז על זה קבל 30 האיש שנסעו עימם לקרואטיה".
סרק, סרק
במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מופיעה הבוקר כתבה על תביעות לשון הרע בסכומים עצומים שנועדו להפחיד ולהרתיע עובדים שמאחוריהם לא עומדים גופים בעלי ממון [מרב בטיטו]. הכתבה נפתחת בסיפורה של תמי ברקאי, עובדת הוראה, שכתבה בבלוג שלה על תנאי העסקתה במקום עבודתה הקודם, הלנת השכר ויחס המעסיקים, ונענתה בתביעת דיבה על סך מאה אלף שקל. "הבנתי שזה פשוט סכום עגול ויפה שנועד להפחיד אותי", היא אומרת. בכתבה מוזכרות עוד כמה דוגמאות לתביעות סרק שנועדו להטיל אימה על אזרחים מן השורה יותר מאשר להביא למיצוי הדין. המקרה של מיקי רוזנטל והאחים עופר אינו אחד מהן.
ענייני תקשורת
ב"דה-מרקר" מדווח הבוקר [אופיר בר-זהר ומעיין כהן] כי עורכי "מעריב" התבקשו לקצץ רוחבית בשכר המשולם בעיתון או לפטר עובדים. בין היתר לא ישולמו תוספות לכותבים השכירים עבור כתיבה לחלקים אחרים של העיתון.
על פני עמוד שלם במוסף "גלריה" של "הארץ" משיב אמנון דנקנר לטענות שהועלו נגדו בתחילת השבוע על-ידי מי שהיתה זוגתו של דן בן-אמוץ, בתיה אפולו. דנקנר טוען כי לא בגד בחברו, מכחיש בשנית כי התבקש על ידי בן-אמוץ שלא לכתוב את הביוגרפיה, וטוען כי לא ניתן היה לכתוב ביוגרפיה על בן-אמוץ "בלי לכלול את העובדות בדבר היותו פדופיל אובססיבי ומסוכן". דנקנר מציין גם כי הוא ממשיך לנצור את המידע שאסף על אודות "פרשה אחת, חמורה ומזעזעת מכל מה שפורסם", הנוגעת לבן-אמוץ.
לי-אור אברבך מדווח במוסף "תרבות" של "מעריב" כי בערוץ 1 מתלבטים כיצד למלא את החלל שייווצר בלוח השידורים שלהם אם הטלוויזיה החינוכית אכן תיסגר. לפי הדיווח, כשמונה שעות שידור יומיות, בשעות הבוקר, ימולאו על-ידי תוכניות ייעוץ למיניהן.
בן-דרור ימיני כותב בטורו ב"מוספשבת" של "מעריב" על הפסקת תוכניתו של דודו אלהרר בגלי-צה"ל. "אלהרר איננו פרשן. הוא מגיש תוכנית אישית. בדיוק כמו יוצרים אחרים – שלמה ארצי, יגאל בשן, יהורם גאון. אלא שיש בעיה. אלהרר הוא ימני". ימיני מזכיר כי בג"ץ דחה את בקשת אלהרר למתן צו ביניים נגד השעייתו ומעלה את השאלה כיצד היה נוהג בג"ץ אילו משה נגבי היה מגיש בקשה דומה, עת הודח מתפקידו כפרשן משפטי.
במוסף היומי של "גלובס" התפרסם אמש מיזם מיוחד על העתיד הצפוי לענפים שונים במשק בעטיו של המשבר הכלכלי העולמי. בכל הנוגע לשוק המדיה נכתב [רוני קורן-דינר] כי ערוצים 2 ו-10 עתידים להיפגע כתוצאה מירידת היקף הפרסומות. כתוצאה מכך, מסביר "בכיר באחת מחברות הטלוויזיה", לא ייצאו להפקות חדשות בלי ביטחון גמור בהחזר ההשקעה. מה משמעות הדבר? לפי "גלובס", "המשמעות היא הרבה יותר תוכן שיווקי [...] חלקם של המפרסמים בתוכן בכל הערוצים פשוט ילך ויגדל".