כשנבוא לסכם את מאה השנים הראשונות למדינת ישראל, אפשר שפרשת הכוס התֵרמית תזכה בפרס "הארוע המטומטם של המאה". אמנם התחרות קשה, ונותרו עוד כ-25 שנים לשבור את השיא; אבל התנהלות הראשים הקטנים במסדרונות הממשלה, הריצה לתקשורת על כל שטות והלהיטות של עיתונאים לעסוק במופרך ובצהוב – אלה סיפקו דוגמה מובהקת לאיך לא צריך להתנהג בעידן הרשתות החברתיות.

מכל זווית שמביטים ממנה בסיפור הזה מכה בך הטמטום. הידיעה הראשונית (12.4) הכריזה כך: "שגרירות סין העבירה מתנה לחלק ממשרדי הממשלה – כוס תרמית. באחת הכוסות, כך התגלה בבידוק הבטחוני השגרתי, נמצא רכיב חשוד. גורמי ביטחון מאשרים". במקום להצליב את הפרטים, או פשוט לעשות גוגל, כתבים העדיפו להפיץ פייק ניוז ולייחס אותו לגורמים רשמיים.

כשל ראשון: לשרים אסור בכלל לקבל מתנות. במשך שנה שירתתי בלשכת השר להגנת הסביבה, ונכחתי שם כשאורחים היו מביאים מתנות לפגישה עם השר. לא משנה מה היתה המתנה – ספר, תמונה או יצירת אמנות – הטיפול תמיד היה זהה. השר היה מודה בנימוס למביא התשורה, אך מיד בסיום הפגישה מניח אותה על שולחנן של הפקידות המסורות איקה ושמרית, ומבקש מהן למצוא איך להיפטר מהחפץ. שום תשורה כזו לא היתה נשארת אפילו יום אחד בלשכה או אצל השר.

אמנם בשנים האחרונות נשחקו הנורמות, ופתאום מותר לקבל שמפניה ורודה, תכשיטים וסיגרים. אולי הגיע הזמן שהיועצת המשפטית החדשה לממשלה תחדד את ההנחיות. אבל משהו נשמע חשוד בעצם הדיווח על מתנה שהתקבלה משגרירות סין ולא הושלכה למיחזור או הועברה לגנזך המדינה.

ציוץ של כתב "וואלה" ברק רביד על הכוס התרמית החשודה כמכשיר האזנה, 12.4.2022 (צילום מסך)

כשל שני הוא כמובן החשד שיש בכוס מתקן האזנה. הסינים הרי מייצרים חלק ניכר מהטלפונים הסלולריים שכולנו רוכשים. במכשירים האלה כבר מותקן מיקרופון, והם מקיימים באופן אוטומטי תקשורת עם מאות שרתים ברחבי האינטרנט, ללא כל ביקורת מצד המשתמש. כולנו ויתרנו מזמן על פרטיות, ומאפשרים לחברות מסחריות כמו גוגל, פייסבוק ואחרות לעקוב אחרי כל תנועה וכל הקלדה שלנו.

האם הקב"ט הנלהב ששלח את הכוס הסינית לשיקוף דאג גם לברך את השר או השרה בכניסתם לתפקידם, "שלום, הנה לכם טלפון סלולרי ייעודי תוצרת ישראל, ואני מבקש להשתמש רק בו לשיחות מקצועיות ולא להתקין עליו שום אפליקציה פרטית"? אני מוכן להמר שלא. הוא הדין בראוטר שמותקן במשרד או בבית השר או השרה. הרי איש לא בודק מה באמת עושים אותם מכשירים בכל המידע שעובר בהם. אבל כוס תרמית עם מכשיר האזנה? בזה חשוב להתמקד.

אני מדמיין לעצמי את המאזין ב-8200 הסינית משליך את האוזניות על הרצפה אחרי שמזיגת משקה חם לכוס התרמית או הצבתה על השולחן זיעזעו את ה"מיקרופון" הסמוי, והרעש החריש את אוזניו האומללות

אני מדמיין לעצמי את המאזין ב-8200 הסינית משליך את האוזניות על הרצפה (משל היה בן כספית בשידור רדיו עם ינון מגל) אחרי שמזיגת משקה חם לכוס התרמית או הצבתה על השולחן זיעזעו את ה"מיקרופון" הסמוי, והרעש החריש את אוזניו האומללות. הסיני המסכן טרח ללמוד עברית, הוכשר למודיעין וכעת נאלץ להקשיב לשקשוקי כוס קפה בווליום של קטר רכבת.

הכשל האחרון והמצחיק ביותר בטמטום הוא הכשל המדעי, בפרט שהוא התרחש במשרד המדע. אמנם לא ברור לשם מה אדם זקוק בכלל לכוס שבה אפשר להעמיד קפה חם משך שעות. כשאני מכין לעצמי קפה אני רוצה לשתות אותו טרי. על כל פנים, בעולמנו המוזר הומצאה השטות הקרויה "כוס תרמית", וכמו בכל תרמוס עקרון הפעולה שלה מבוסס על דופן כפולה, ריקה מאוויר, שאינה מוליכה חום. כיוון ששום דבר לא יכול לצוף בחלל ריק, הקרקעית הפנימית של הכוס צריכה להישען על משהו מוצק. את המשענת הדרושה עושים קטנה ככל האפשר, כדי למזער את מעבר החום, אבל מחומר חזק דיו לתמוך בכוס המלאה.

עד כאן הרקע המדעי. והנה, ברגע שהצ'ופצ'יק ההכרחי הזה שמחזיק את מעטפת הוואקום מתגלה בתהליך השיקוף – רצים לעיתונות. והעיתונות, בלי לבדוק בגוגל כיצד בנויה כוס תרמית, בלי להפעיל היגיון בריא, נכנסת לפעולה: מבזק של מוריה אסרף בגלי-צה"ל, ציוץ של כתב "וואלה" ברק רביד, ועד מהרה הסינים נעלבים מהחשד ומנסחים הכחשה נזעמת לכך שניסו להשתיל אצל שרינו מכשירי האזנה.

ונניח שהיה בכוס "מתקן האזנה" סיני. הרי ממילא אין מה לדאוג; הוא היה מתקלקל תוך שבועיים.