לפני כחצי שנה, כשביקשתי להעביר את מרכז הכובד של עיסוקי לכתיבה ונודע לי שמבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות" עוזב, הצעתי את מועמדותי לתפקיד הנכבד. נעניתי אז בנימוס שמטעמים שונים, כלכליים בעיקרם, העיתון מתכוון להעסיק בתפקיד כותב מן הצוות הקיים, מה שאכן קרה.
מי שרוצה רשאי אפוא לראות אותי כאדם המבקש להיפרע מאלה שמחזיקים בעמדות ביקורת הטלוויזיה בעיתונים. מי שמאמין כי האירוע ההוא לא הותיר בי משקע כלשהו וכי אינני מנהל פנקסנות שממנה נגזרות עמדותי – מוזמן לקרוא את ההמשך.
בהתחלה עבדתי מהבית, אחר-כך חזרתי לעבוד מהבית
דניס פוטר (1935–1994), אחד מגדולי הכותבים לטלוויזיה, אם לא הגדול שבהם, החל את דרכו בכתיבת ביקורת טלוויזיה ב-1961, ב"דיילי הראלד" המיליטנטי, שהושק מחדש ב-1964 כ"דיילי סאן" הטבלואידי, ורק לאחר מכן חצה את הקווים והפך מעיתונאי לאיש מעשה וממבקר ליוצר.
פוטר הכריז אז כי הוא "יכול לייצר את החומר הזה טוב יותר מאשר לכתוב עליו", והחל לכתוב טקסטים לסדרת הטלוויזיה "זה היה השבוע שהיה", אֵם כל הסאטירות האקטואליות. משם המשיך לכתיבת דרמות כורסה וסדרות, שהזכורה בהן היא יצירתו המונומנטלית, פורצת הדרך, "הבלש המזמר" (1986). את הפסגה הטלוויזיונית ההיא, שלא אותגרה מאז, אפשר לראות כאבן דרך המסמנת את שינוי הכיוון של הטלוויזיה הבריטית, שהפכה מרדיו מצולם לסדנת יצירה של דרמות איכות, ומשם, עם עליית השידור המסחרי, השתנתה למדיום קצר רוח, רזה, המספק חוויית צפייה עזה אך שטחית לכל המעוניין.
את עמדת ביקורת הטלוויזיה שהותיר אחריו דניס פוטר כשעזב את ה"סאן" תפסה ננסי בנקס-סמית, אז עיתונאית עם ותק של 14 שנה, בעיקר במדורי הנשים. בנקס-סמית כותבת ברצף על טלוויזיה מאז שטלוויזיה היתה "הדבר הגדול הבא", כפי שהבהיר לה עורכה הראשון ב"דיילי אקספרס", ארתור כריסטיאנסן.
דניס פוטר (צילום מסך: מתוך ראיון טלוויזיוני שערך ב-1994)
חמישים שנה כותבת בנקס-סמית על טלוויזיה, ובארבעים האחרונות ב"גרדיאן". טוריה היומיים כיסו לא רק את המיטב, כי אם את כל מה שנעשה מאז "קורוניישן סטריט" הנצחית, שהוקרנה לראשונה ב-1960, ועד העונה השלישית של ה"סטריט", ששידורה החל בשבוע שעבר. אם תרצו, אוסף רשימותיה הוא הספר המלא של תולדות הטלוויזיה.
"בהתחלה עבדתי מהבית", נזכרה בנקס-סמית במאמר שפורסם ב-2001 ב"גרדיאן". "אחר-כך באנו כולנו למרכז הטלוויזיה של ה-BBC, למשרדים של ITV, לתיאטראות או לסינמטק, כדי לראות הקרנות. השחקנים נכחו בהקרנות והיו זוכים מאיתנו למחיאות כפיים. יום אחד הופיעה שם כוכבת תוכנית אילוף הכלבים ברברה וודהאוס, וגערה מן הבמה במבקרת אחת שעישנה באולם. 'סלקי את זה מכאן!', היא ציוותה בקול כה תקיף עד שהמבקרת נתקפה חנק. אחר-כך החלו לשלוח לנו קלטות – ושוב נשלחנו לעבוד מהבית. זה [ביקורת הטלוויזיה] לא נחשב, כמובן, עיסוק רציני לג'נטלמן, וברגע מסוים כל מבקרי הטלוויזיה היו נשים, מה שמזכיר את הערתה של אגתה כריסטי, ש'רצח הוא עיסוק קטן ונחמד לאשה בבית'".
הקונטקסט והרפרנס
בסוף השבוע פורסם כי אסף שניידר, מבקר הטלוויזיה של "מעריב", פורש מתפקידו לאחר חמש שנים ולאחר שחש כי הגיע למיצוי בתפקיד. בנוגע למחליף, נקבע כי בשלב הזה לא ימונה מבקר טלוויזיה קבוע והסיקור יחולק בין חמישה כותבים הנמנים עם מערכת העיתון. הכוונה היא שבעתיד, אחד או שניים מהם יאיישו את התפקיד באופן קבוע.
"מעריב" החליט כמתבקש מהנסיבות. באין מועמד בעל ניסיון ויכולת מוכחת בתחום ביקורת הטלוויזיה, וכדי לחסוך באמצעים, העדיפו עורכיו שלא להתחייב, להשאיר את תקן המבקר פנוי ולנסות בינתיים כותבים קיימים. שלא כבימיה של בנקס-סמית הצעירה, ביקורת הטלוויזיה נחשבת היום למה שנחשב פעם מינוי לכתב בחו"ל; גמול על שנים רבות של מאמץ והישגים בשורות העיתון. בסך-הכל יושבים בבית ורואים טלוויזיה, איזה כיף. כמעט כמו ביקורת מסעדות.
המועמדים (והמועמדת) להחליף את שניידר – שבא מדסק החדשות ואליו כנראה ישוב – מייצגים מגוון רחב של כותבים. מן הספורט, מהמגזין המסוגנן או מתחום הפרשנות והאקטואליה. אנשים בעלי טעם וידע בתחומם, דעתנים בוודאי. כמה מהם מופיעים בטלוויזיה, מה שאולי מקרבם לאהבת התחום.
אני מדגיש את עניין האהבה, כי אסור לכתוב מתוך עוינות או בוז. ביקורת, גם אם מייסרת, צריכה לנבוע מהיכרות עמוקה של התחום המבוקר ומשאיפה כנה לתיקונו. כבר היו מקרים שבהם כותבי "הסבב" ניצלו את הבמה שהועמדה לרשותם לצורכי פיאור עצמי או קידום סדר יום פוליטי והשתלחו באופן בוטה או מזלזל בתוצרת שנמסרה לשיפוטם.
ביקורת האמנות היא אחד התחומים הרגישים בעיתונות. המבקר פועל במערכת אתית מורכבת ונמצא במערכת יחסים טעונה מול מבוקריו ורגישה מול קהלו. כדי שמבקר יוכל לעשות מלאכתו נאמנה עליו לבסס לעצמו מעמד מקצועי ולבנות לעצמו דמות שהגינות היא הציר המרכזי שלה. אך בעוד הגינות נבחנת בשגרת הכתיבה, ביסוס מרכז הכובד המקצועי הוא תוצאה של צבירה מתמשכת של ידע.
בשנים האחרונות ניכרת שחיקה במשקלם של מבקרים בתחומי האמנות. מעטים רואים בביקורת את ייעודם, ואורחים מזדמנים מספקים ביקורת כעיסוק זמני וחלקי. הסיבות לכך כלכליות בעיקרן: הגידול המהיר בהיקף ובמספר כלי התקשורת, יחד עם ירידה תלולה בתגמול לכותבים.
ביקורת התקשורת (העיתונות, הטלוויזיה) סובלת מאותן מצוקות של ביקורת האמנות, ולכך נוסף הקושי שבשליטה על תחום רחב, לא מוגדר, הדורש ידע רב-תחומי. מנגד, הקריטריונים לביקורת ברורים יותר מול תוצר תקשורתי, והם קלים יותר להנמקה.
לכאורה נדמה כי מאחר שכולנו רואים טלוויזיה, כל אחד יכול לכתוב על טלוויזיה. צפיתי, אהבתי, לא אהבתי. הירידה במשקלו הסגולי של המבקר החדש אינה מפחיתה מן הכוח שבידיו. ביקורת שלילית היא תמיד ביקורת שלילית. בין אם מנומקת ובין אם לאו, בין אם נכתבה בשליפה ובין אם מתוך עיון ופלפול.
יש שתי גישות לביקורת טלוויזיה. האחת, האקלקטית, גורסת שהמבקר בעצם משקיף על התכנים המשודרים והמדיום שקוף לו (אם השר אמר משהו במהדורת החדשות, המבקר מתפלמס עם השר). הגישה האחרת, הנכונה יותר, היא לבחון את המדיום עצמו ואת האופן שבו הוא משקף את המציאות, החל במדיניות השידור וכלה בפרט המשודר.
מבקר הטלוויזיה צריך לדעת משהו על תקשורת ולהכיר היטב את היצירה הטלוויזיונית, בין אם זו מהדורת חדשות ובין אם סדרה בסוגה עלית או תחתית. מבקר צריך לבנות מערכת יחסים עם קהלו – לבסס אמינות, לגלות פתיחות, להפתיע, להבין שיקולים מורכבים, להפנות תשומת לב למה שהוא רואה בעיניו החדות ויודע לנתח על סמך נסיונו הרב ולנסח בזכות כשרון הביטוי שבו ניחן.
מבקר התקשורת הוא דמות מאופיינת הפועלת מתוך כלי תקשורת מאופיין. ברור כי השקפת עולמו היא שמכתיבה את סוג הביקורת. עם זאת, גם זהות המבקר הולכת ומיטשטשת לאור התחלופה הגוברת בתחום ועם ההפחתה בדרישות הסף מן המועמדים לתפקיד. יש אמנם סיבות טובות להתגולל על מבקר ותיק, אבל הוא מחזיק בנכס שהולך ונעשה נדיר: הוא בוחן את היצירה החדשה לנוכח רבבות יצירות קודמות שכבר ניתח. אם לא התקבע, הוא יכול למקם את מושא ביקורתו נכון יותר, בזמן ובמרחב.
שני ערכים שהולכים ונעלמים בביקורת העיתונאית הם הקונטקסט והרפרנס. פוחתים המקרים שבהם יצירה נבחנת בהקשר רחב, במיקומה על ציר הזמן ובהשוואתה ליצירות וליוצרים מקבילים. יותר מבקרים כותבים על מה שלנגד עיניהם, מנקודת ראותו של ההדיוט: זה מה שראיתי – והרי לכם דעתי. מעטים מהם המבקרים שמאחורי כתיבתם עומדת השקפת עולם ברורה, המסתמכת על בקיאות, כתיבה שעימה אפשר לפחות לנהל ויכוח.
לעתים ההשוואה הזו נתפסה כהתנשאות
במשך שנים שלטה ב"הארץ", שדווקא החמיר בגישתו לביקורת האמנות, התפיסה שלפיה טלוויזיה היא מין "היה שם", שדרכו יכול המבקר להתקוטט עם מושאי הכיסוי הטלוויזיוני כאוות נפשו. בימים של ערוץ אחד ומבקרת אחת, הדה בושס, זה פעל בהצלחה יחסית. בושס הצטיינה בלשון חריפה, לעתים בוטה, ובטעם ברור שהכתיב מראש את עמדתה כמעט לגבי כל משדר. אלא שהקונספציה הזו קרסה עם הצטרפותן של תחנות הטלוויזיה המסחריות והכבלים, שהביאו צורות חדשות וסגנון שונה שעימו התקשתה בושס הוותיקה להתמודד. הצורך בדור חדש של מבקרים היה ברור, אם כי לא היה ברור מיהם ומה נדרש מהם.
עם פרישתה של בושס, הייתי לעורך שחייב להכריז על "סבב כותבים", מתוך אותו היגיון שנקטו "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" בתקופות המעבר. הסבב, שכולו כותבים בהירי ניסוח, דעתנים ובעלי חוש ביקורת, תיחזק איכשהו את השגרה, אבל היה ברור שאיננו פתרון קבע. כמו כל קהל הקוראים ציפיתי למבקר אחד שאוכל לדבוק בו – גם אם לא בהכרח להסכים עם דבריו. שני מבקרים שמונו לתפקיד, רוגל אלפר ואהוד אשרי המנוח (בכהונות נפרדות), ביססו מחדש את כללי ביקורת הטלוויזיה בעולם הרב-ערוצי, כל אחד בסגנונו; אלפר בדרכו המתריסה ואשרי באבחנותיו המדויקות.
מעניין לא פחות היה מינויו של יורם ברונובסקי המנוח. כמבקר מלידה עם ידע עצום והבנה עמוקה באמנות ותקשורת, התבקש לכתוב טור שבועי שיהיה בו גם מימד נוסף, סיקור של הטלוויזיה העולמית דרך מה שמוקרן כאן בלוויין. ברונובסקי היטיב לספק נקודת משען שבאה מבחוץ, מערוצים זרים שהצפייה בהם נמוכה, כדי לבחון, בהשוואה, את טיב היצירה והסיקור המקומי. ברונובסקי עשה זאת בשנינה ובחן, תוך שהוא משחרר את הטלוויזיה מחומת המגן של השפה. הוא כיסה את המתרחש ברוב הטלוויזיות המערב-אירופיות, ובראשן הגרמנית והצרפתית, ודרכן בחן פורמטים ותכנים.
לעתים ההשוואה הזו נתפסה כהתנשאות. דמות המבקר המשוטט כבן בית בערוצים שלציבור הרחב אין בהם דריסת רגל מעוררת אנטגוניזם, במיוחד אם הבקיאות בנעשה במקום אחר הופכת למפגן ידע מצד הכותב. בני ציפר, ממשיכו, השש לכל פרובוקציה, ייסר בשוטים את העשייה המקומית, כשהרף שהציב התבסס לא פעם על ערוץ אירופי ציבורי כארטה, ערוץ עלית שלעומתו כל מה שמוקרן כאן הוא מיוזע, קולני וגס. לעתים נדמה כי יותר משציפר שינה את קוראיו, שינתה החשיפה העולמית את עמדותיו כלפי החברה שבה הוא חי. לא פעם היתה הקריאה בטוריו מכעיסה, אבל סכנה גדולה יותר נשקפה יותר מהפיכתה ללא רלבנטית – למצב שבו הקורא (שהוא גם הצופה) קץ בביקורת ואוטם עצמו מפניה. ולמרות זאת לזווית הראייה המתריסה של ציפר ערך רב באבחון מגבלותיה של הטלוויזיה המקומית ובהצגת עולמות שמתנהלים אחרת.
ממונטי ועד פולטי
האהבה לטלוויזיה נבטה אצלי בראשית שנות השבעים, עם העבודה על "ניקוי ראש". אלה היו ימים שבהם למעט סדרות ודרמות כורסה שנרכשו ותורגמו, לא היתה כל חשיפה לנעשה במרכזי הטלוויזיה העולמית. על מי שרצה להתעדכן היה לקחת חופשה בחו"ל (לונדון), להסתגר במלון (טלוויזיה צבעונית!) ולשאוב יומם ולילה את מה שמופק בארץ הפלאות. שנות השבעים והשמונים היו שנות התחייה הגדולות של הטלוויזיה הבריטית, ודי בעיון חטוף ברשימת 100 היצירות הגדולות שדירג מכון הקולנוע הבריטי כדי להיזכר בכך.
בראשית שנות השמונים, כשעיתון "העיר" היה בחיתוליו ושימשתי עורכו, לקחתי לעצמי את כתיבת טור הטלוויזיה, ולא מעט ממנו הוקדש ליצירות שנוגנו על מכשיר הפלא, וידאוטייפ הקסטות (המלה קלטת טרם הומצאה). אחד ממרכזי הצפייה המחתרתיים היה ביתו של רפי לביא, שהיה מקבל כל שבוע חבילה בדואר ובה מיטב היצירה הבריטית העדכנית, ממונטי ועד פולטי.
כמי שמאמין בביקורת טלוויזיה וביכולתה להשפיע על היוצרים וחרד לשלום היצירה הטלוויזיונית, אני מקווה שהסבב הנוכחי ב"מעריב" יניב לפחות מבקר טלוויזיה אחד, איש עקרונות מוכשר, ידען וראוי, שידבק במקצוע. אם יימצא כזה, הרבה ציפיות יוטלו לפתחו ועימן אחריות כבדה. ולאלה אוסיף גם משאלה כפולה מצדי: שיעשה משהו למען טלוויזיה טובה יותר ויעשה את העיתונות לטובה יותר. אולי בכלל יצמח ממנו דניס פוטר הבא, כזה שמעדיף יצירת חומר טוב על כתיבה עליו. אם זה יקרה, נסלח לו.