קשה להפריד בין העבודה לבין החיים. ובמקרה של אליהוא כ"ץ מדובר בעבודת-חיים, במפעל-חיים, life’s work בכל המובנים. הוא פרסם והשפיע על לימודי תקשורת משנות החמישים עד לימינו. במרץ השנה הוא פרסם דיאלוג אנליטי עם חברו פרופ' מנחם בלונדהיים על מגילת אסתר כסיפור תקשורת, בפודקאסט של מכון סמארט לחקר התקשורת (שהוא עצמו ייסד), באמצע מגיפה גלובלית ששיתקה רבים מאיתנו, הצעירים ממנו בהרבה.
מדובר, אם כך, בחיים של עבודה, כלומר של חשיבה ומחקר ושיתופי פעולה אינטלקטואליים בלתי פוסקים במשך שבעה עשורים. התוצאה, במונחים יבשים: 23 ספרים וכ-200 מאמרים אקדמיים. אבל הספירה היבשה לא מספרת כמובן את כל הסיפור על הקשר בין החיים לעבודה (ואליהוא אהב סיפורים, במיוחד סיפורים מצחיקים). כי הקשר הזה אינו רק בין עבודתו של אליהוא לחייו-הוא, אלא גם בין עבודתו לחיים של חקר התקשורת.
לא מוגזם להשתמש במטפורה ולומר שאליהוא עיצב ושינה את סיפור החיים של חקר התקשורת בכמה נקודות קריטיות בהיסטוריה של התחום במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים. אליהוא ליווה את התקשורת בהפיכתה מתחום מחקר שולי וחסר בטחון, לפחות בהשוואה לדיסציפלינות משיקות וותיקות יותר כמו סוציולוגיה, פסיכולוגיה ומדעי המדינה, לתחום מחקר בוגר וחשוב שלא ניתן לזלזל בו או להתעלם ממנו.
הפרסום הידוע ביותר שלו משנות ה-50 הוא הספר "Personal Influence: The Part Played by People in the Flow of Mass Communications", שנכתב עם פול לזרספלד. הספר תרם למהפכה בתפיסות המרכזיות בחקר התקשורת בנוגע לכוחה של תקשורת ההמונים. הדעה הרווחת בתקופה זו היתה שלמדיה כמו הרדיו, ולאחר מכן הטלוויזיה, השפעה ישירה וחזקה על המאזינים והצופים. הספר הראה כיצד אינטראקציות חברתיות בינאישיות ממלאות תפקיד חיוני בהעברה של מסרים מתקשורת ההמונים לקהלים שלה; וגם שאותם קהלים, הצורכים תקשורת המונים בתוך הקשר חברתי גדוש ומשתנה, הם אלה שמסננים ובוחרים באופן אקטיבי הן את הערוצים והן את המסרים המתאימים להם.
אי אפשר כמובן לסכם עבודה מורכבת כזאת במשפטים בודדים, אבל הספר הזה חולל בתחום התקשורת הדים חזקים המורגשים עד היום. הוקדשו לו מאמרים רבים וגם כנסים (the influence of personal influence היתה כותרת בלתי נמנעת). ההיסטוריון של חקר התקשורת ג'ף פולי השתמש בכותרת Fifteen Pages that Shook the Field כדי להשוות את מחקרם של אליהוא ופול לזרספלד למהפכה הרוסית; וסרט דוקומנטרי הופק על ההיסטוריה של המחקר שקדם לספר. נכון להיום, לפי גוגל, הספר צוטט בידי 10,356 חוקרים אחרים.
ההשפעה האישית של אליהוא המשיכה לעצב את סיפור החיים של חקר התקשורת באבני דרך נוספות. אציין רק עוד שתי נקודות מפתח. הראשונה היא המחקר המשותף שלו עם תמר ליבס על אופרת הסבון האמריקאי "דאלאס". הספר "The Export of Meaning: Cross Cultural Readings of Dallas", בחן אם החששות מפני גלובליזציה תרבותית מוצדקות, ואם טקסט פופולרי יכול לכפות משמעות דומיננטית על צופים מרקעים תרבותיים שונים.
באמצעות חיבור תיאורטי נועז בין תאוריות ספרותיות, סוציולוגיות ותקשורתיות, ובאמצעות מתודולוגיה חדשנית של אתנוגרפיה של קהלים, הספר שינה תפיסות קיימות – גם הפעם תוך ייחוס השפעה רבה יותר לקהלים ולמרקם התרבותי והחברתי שלהם – והפך כמעט מיד לספר קאנוני בשני תת-תחומים בעלי חשיבות גוברת: חקר קהלים ולימודי טלוויזיה. כיום אי אפשר לחקור תחומים אלה ברצינות בלי להתייחס לספר או לרעיונות ולמתודות שהוא גיבש.
אבן הפינה השלישית היא "Media Events - The Live Broadcasting of History". הספר, שאליהוא כתב עם דניאל דיין, הפנה את תשומת הלב המחקרית לתופעה ייחודית במדיה המשודרים, ובמיוחד בטלוויזיה: היכולת להפוך אירועים להפקות טקסיות כלל-חברתיות, שבשידור חי מכנסות את הלאום, ולעיתים את העולם כולו, לחוויית צפייה המלווה במודעות לחשיבות ההיסטורית של הרגע. הספר, שמקורו בחשיבה משותפת של המחברים על הסיקור הטלוויזיוני של ביקור סאדאת בישראל, כלל ניתוחים מרתקים של אירועי מדיה נוספים כגון שידור הנחיתה על הירח והחתונה המלכותית של הנסיך צ'ארלס ודיאנה.
ספר זה הדגיש את היכולת הייחודית של הטלוויזיה ליצור רגעים ומנגנונים של Communitas – הרגשה עמוקה של שותפות גורל בין המשתתפים, התחדשות טקסית שמאשררת את הזהות המשותפת של החברה. גם הספר הזה הפך כמעט מיד לחיבור קאנוני ושימש מודל לחקר השידור החי של אירועי מדיה - מהאולימפיאדה עד פיגועי הטרור של 11 בספטמבר - בקרב מאות חוקרים נוספים. כיום לא ניתן לכתוב על החיוּת של המדיה או לחקור תקשורת ומודעות היסטורית ללא התייחסות לספר הזה.
לסיכום אנסה לנסח שתי הכללות בנוגע למפעל החיים של אליהוא. אם יש תמה משותפת שאפשר לזהות ברוב מחקריו, אם לא בכולם, הרי זו החשיבות של יחסים חברתיים בתהליכי תקשורת – החל ברמת המיקרו של אינטראקציה בינאישית וכלה ברמת המאקרו של רגש ומודעות קהילתית לאומית ובינלאומית. אליהוא העדיף תהליכי תקשורת שמחזקים אינטגרציה חברתית אך לא כופים אותה. החשש מהאפשרות שאמצעי תקשורת המונים יעודדו פרגמנטציה חברתית העסיק אותו, והוא ניכר בבירור במאמר "And deliver us from segmentation", שבו הביע אליהוא דאגה מההשלכות האפשריות של ריבוי ערוצי הטלוויזיה על הלכידות החברתית בישראל.
הדבר האחרון שאציין כמאפיין של עבודת החיים של אליהוא היא הפתיחות שהיתה בו לשינויים ולאתגרים אינטלקטואליים. כשם שהוא זיהה את נקודות התורפה של תפיסות תיאורטיות דומיננטיות, כך הוא גם הכיר בחולשות של התיאוריות והתפיסות שהוא עצמו קידם. אחד המאמרים האחרונים שלו, שנכתב עם יונתן פיאלקוף, נקרא "Six concepts in search of retirement". בין המושגים שהציעו להוציא לגמלאות היו "הזרימה הדו-שלבית של תקשורת", "מנהיג דעה" ו"חשיפה סלקטיבית" – מושגים שאליהוא עצמו ניסח והגה.
בניגוד למושגים הללו, אליהוא אף פעם לא באמת יצא לפנסיה. הוא הגה, ניתח, המציא ולימד עד סוף חייו. הקהילה האקדמית כולה מתאבלת על לכתו. לנו, שזכינו לעבוד איתו, האובדן כבר מורגש בעומק לבנו.
יהי זכרו ברוך.
פול פרוש הוא ראש המחלקה לתקשורת ועיתונות, האוניברסיטה העברית בירושלים