ביל גודווין עבד חודשיים כעיתונאי מתמחה בעיתון "The Engineer" באנגליה כשקיבל טלפון מאדם שדיווח לא על קשיים כספיים של חברת מחשבים מסוימת. החברה פנתה באותה עת לבנק בבקשת מימון ולא רצתה שפרטים על מצבה הכספי יגיעו ללקוחותיה. גודווין צילצל לחברה כדי לברר אם המידע נכון, וזו פנתה לבית-המשפט להוציא צו מניעה נגד פרסום הסיפור וצו המורה לגודווין לגלות מי מסר לו את המידע.
גודווין סירב להוראת בית-המשפט לחשוף את זהות המקור שלו, הורשע בביזוי בית-המשפט ונדרש לשלם קנס של 5,000 ליס"ט (התביעה דרשה מאסר). הוא עירער על ההחלטה בכל הערכאות והגיע עד לבית-הלורדים, אך הפסיקה לא שונתה. לבסוף הובא המקרה בפני בית-המשפט האירופי לזכויות אדם בשטרסבורג, שפסק לזכות גודווין בטענה שהחוק האנגלי הוא הפרה של אמנת זכויות האדם בכל הקשור לחופש הביטוי.
"לא היתה כאן דילמה עבורי", טוען גודווין. "היה לי ברור שיש רק דרך פעולה אחת, והיא להגן על המקור שלי. אם עיתונאי בוגד במקור שלו, המקור מתייבש. מקורות צריכים ביטחון לבוא לעיתונאי".
הטיפול בתביעה נגד גודווין נמשך שבע שנים ועדיין לא הסתיים. "כיוון שהממשלה החליטה שלא לשנות את החוק כתוצאה מהמקרה שלי, יש לי עדיין תיק פלילי", הוא מסביר. "פניתי לאחרונה בבקשה לקבל חנינה מלכותית לאור החלטת בית-המשפט האירופי".
איור: רקפת כנען
וכיצד הגיבו חבריו למקצוע? גודווין מספר שצו המניעה הגיע בפקס לעיתון, ואחד העובדים הקבועים "בירך" אותו על הצו הראשון מסוגו זה כמה שנים. "כולם תמכי בי לכל אורך הדרך, בייחוד כשהייתי בסכנת מעצר ועיקול רכוש", הוא משחזר. "קיבלתי מכתבים מעיתונאים מבריטניה ומארצות אחרות, שאת חלקם כלל לא הכרתי. כל עובדי העיתון נכחו בדיונים בבית-המשפט, אני לא יודע איך העיתון החזיק מעמד במהלך התקופה הזו".
בדיעבד מסתבר שפסיקת בית-המשפט האירופי בעניינו של גודווין הפכה לתקדים בכל מדינות אירופה, חוץ מבריטניה, שאינה מכירה באמנה האירופית לזכויות האדם. גודווין עתר בסוגיה זו לוועדת השרים האירופית, ועדיין מחכה לתשובה.
גודווין מפחית אולי בערך התקדים שיצר, אך עיתונאית סקוטית מעריכה שהחלטת בית-הדין האירופי בעניינו תרמה לזיכויה כמה שבועות אחר-כך במשפט דומה. דני גראבלי עבדה ב"ניוקאסל ג'ורנל" כשכתבה על האופן שבו "שיפצה" המשטרה המקומית את נתוני הפשיעה, כדי להצביע על תוצאות חיוביות במלחמה בפשע. "זומנתי לחקירה במשטרה והתבקשתי לגלות מי מסר לי את המידע", היא נזכרת. "הם חשדו בקצין משטרה מסוים ועשו לו שימוע. נשאלתי אם הוא היה המקור שלי. אמרתי שלא, אך סירבתי לגלות מי היה המקור". היא הועמדה למשפט שנמשך שנתיים, ובסופו, כאמור, פסק בית-המשפט לטובתה.
כמו גודווין, גם גראבלי לא חשה שעמדה בפני דילמה. "אני כתבת פלילית, ולא לחשוף את המקור שלך הוא עיקרון בסיסי", היא מדגישה. "לא היתה כאן בעיה אתית כי המשטרה טעתה (בהחשדת קצין משטרה כמקור לידיעה). מה שהפריע היה הזמן הרב שהסיפור הזה נמשך".
לדבריה, קיבלה תמיכה רחבה מעמיתיה. "כתבו הרבה מאמרים על המקרה שלי ועיתונאים אחרים התעסקו בשאלה מה הם היו עושים לו היו במצב שלי", היא מספרת. "מעבר לעניין הספציפי שלי היתה כאן שאלה של החופש לדווח. אם לא היו תומכים בי הפעם, מי ערב לכך שלא ייקלעו בעצמם לסיטואציה דומה בעתיד?".
מעבר לאוקיאנוס המצב מעט שונה. בארצות-הברית נחלקות המדינות לאלו שיש בהן חוקי חיסיון (shield law), שהן הרוב, ולמיעוט שבו יחסי עיתונאי-מקור אינם מוגנים על-פי חוק.
בפלורידה, שבה אין חוק חיסיון, ישב טים רוש 18 יום בכלא בשנת 1993 משום שסירב לחשוף את זהות המקור שלו. רוש, אז עיתונאי ב"סטיוארט ניוז", סיקר את מאבקו של זוג לקבלת חזקה על ילדה שאחותה מתה כתוצאה מהתעללות. השופט שהכריע בעניין ביקש שהצו לא יפורסם ברבים, אולם מישהו העביר עותק שלו לרוש. משסירב רוש לגלות מי נתן לו את המסמך, הואשם בביזוי בית-המשפט ונשלח לכלא לשלושים יום. ערעורו בבית-המשפט העליון נדחה.
"נתתי את מלתי למקור ולעולם לא אחזור בי מהבטחה שלי", מסביר רוש. "מבחינתי לא היתה כאן דילמה אתית. יש לציבור זכות לדעת, והממשלה, בדמות בית-המשפט, רצתה לשמור את העניין בסוד. דבר כזה אינו חלק מדמוקרטיה ועיתונות חופשית". הוא מוסיף שעמיתיו תמכו בו ומציין: "כמה מהם אמרו שבתנאים אלו היו מגלים מי המקור שלהם, אך אני חושב שהם חסרים עקרונות בסוגיות אתיות". בעקבות המקרה של רוש גבר הלחץ לחקיקת חוק חיסיון לעיתונאים בפלורידה. החוק, שזכה לכינוי "חוק טים רוש", עבר את בית-הנבחרים, אולם המושל הטיל עליו וטו. לטענתו, חיסיון מוחלט אינו מאזן כראוי בין זכויות התקשורת ובין זכויות הנאשמים לעמוד בפני אלה המאשימים אותם.
לפני כמה חודשים הסתיים מאבק דומה בטקסס, שגם בה אין חוק חיסיון. ויין דולספינו, כתב טלוויזיה בתחנת KTRK ביוסטון, הואשם בדיבה לאחר שפירסם כי מועמד לראשות העיר היה עורך-דינו של אדם שניסה להונות כמה חברות ביטוח חיים בכך שביים את מותו.
"בית-המשפט בטקסס הורה לי לגלות מי המקור שלי, אבל סירבתי", אומר דולספינו. "הסנקציה היא בדרך-כלל להאשים את העיתונאי בביזוי בית-המשפט ולשלוח אותו לכמה ימים בכלא כדי לשקול את העניין מחדש, אבל לאחרונה מעדיפים עורכי-דין התובעים את התקשורת שלא יכלאו את העיתונאי, כדי שלא יהפוך למעין קדוש מעונה. הם מבקשים מהשופטים להורות לחבר המושבעים שמדובר בזדון (malice). כך יוצא שהעיתונאי עומד בפני הבחירה בין מתן עדות (וחשיפת המקור) ובין האשמה בזדון, שמשמעה חוסר התחשבות נפשעת באמת. אנחנו העיתונאים מכנים האשמה בזדון 'גזר דין מוות'".
בסופו של דבר החליט המקור של דולספינו לחשוף את עצמו, אך המקרה יצר תקדים, שבו הזכות להגן על המקור נהרסה. "התביעה טוענת שיש לה זכות לדעת אם למקור היה מניע זר, כמו לדוגמה סכסוך ישן, אשה או חבר לשעבר וכדומה", מסביר דולספינו. "אולם אין הרבה עיתונאים שיבססו את הסיפור שלהם רק על מקורות סמויים. במקרה שלי המקור היה קשור פוליטית למועמד המתחרה (בבחירות לראשות עיריית יוסטון), אבל אימתנו את המידע ממקורות אחרים והיו לנו מקורות אמינים לסיפור. כתוצאה מהמקרה אני מעדיף כיום לא לדעת בכלל את זהות האדם המוסר לנו מידע".
התיק נדון במשך שלוש שנים והגיע לבית-המשפט העליון אחרי שדולספינו תבע את השופטת בטקסס, שפסקה נגדו ונגד תחנת הטלוויזיה שבה הועסק, וניסתה לכפות עליהם את חשיפת המקור שלהם. הוא ועמיתיו קיבלו את תמיכת כל רשתות הטלוויזיה והעיתונים הגדולים. "היתה כאן פגיעה בתיקון הראשון לחוקה", מדגיש דולספינו. לדבריו, לא היה חושף את המקור שלו אם לא היה מזדהה בעצמו, גם אם היה עומד בפני מאסר. "אני תופס את עצמי כמי שכבול בחוזה להגנת האנשים הבאים אלי. אם אנשים לא יחושו בטוחים לבוא אלינו, התוצאות תהיינה חמורות מבחינת החשיפה של מקרי שחיתות".
גם כשיש חוק חיסיון במדינה הוא אינו מספק ערובה לכל זכויות העיתונאי, כפי שחוותה על בשרה ליסה אברהם, עיתונאית מאוהיו, שבילתה 22 יום בכלא על ביזוי בית-המשפט משום שסירבה להעיד נגד אדם שריאיינה. זה לא היה מקרה של הגנה על מקור חשאי, שכן מדובר היה במהנדס המחוז – דמות ציבורית ידועה – שהואשם באי-עריכת מכרז כשעיצב מחדש את משרדו. "אני לא חושבת שזה תפקידו של עיתונאי לסייע לתביעה", מסבירה אברהם. "העיתונות צריכה להישאר עצמאית וחופשית".
אברהם אומרת שבסיוע לתביעה היא עלולה להניא אחרים מלהתראיין אצלה בעתיד. "זה יפגע בשם שלי כעיתונאית אובייקטיבית", היא קובעת. "אני מאמינה שתפקידי כעיתונאית ליידע את הציבור, כדי שיוכל לקבל החלטות עבור עצמו. העיתונאי חוקר, לא תובע".
אמנם לא תפיסה של עיתונות אובייקטיבית היא שהנחתה את ברוס אנדרסון מקליפורניה, אולם גם המקרה שלו מעיד על הבעייתיות שבהגנה על מקורות גלויים – אנשים או תיעוד – במדינות שבהן חוקי חיסיון מאפשרים לשמור על חשאיות המקור. במקרה שאירע ביוני אשתקד סירב אנדרסון להעביר לבית-המשפט עותק מקורי של מכתב שנשלח למערכת העיתון שלו על-ידי בר (דוב) לינקולן, אדם ממוצא אינדיאני שהואשם ברצח. לפי החוק בקליפורניה, תיעוד שפורסם אינו מוגן ויש להעביר לרשויות את המקור, אם נדרש. אנדרסון הואשם בביזוי בית-המשפט ובילה שבועיים בכלא בתא מבודד.
לטענתו, לא היה דבר במכתב המקורי שלא פורסם. "התביעה רצתה לדעת איך המכתב יצא מבית-הכלא", מסביר אנדרסון. "אנשים בכלא מקבלים רק נייר ועפרונות, ואילו המכתב הגיע אלי מודפס. התביעה טענה שרצתה לוודא אם לינקולן אכן כתב את המכתב, אך למעשה הם ביקשו לדעת איך הסתנן המכתב מהכלא (לפי החוק, אסור לעורך-דינו של נאשם להוציא עבורו דברים מהכלא; מ"ה)".
אנדרסון מודה שמניעיו לא היו טהורים. "אני מצדד במר לינקולן במאבקו ומאמין שהוא חף מפשע", הוא מצהיר. "קיוויתי למשוך תשומת לב למקרה של לינקולן ולהקשות על עבודת התביעה". הוא אינו תופס את תפקידו העיתונאי כצופה אובייקטיבי. "העיתון שלי שמאלני ואני מודה בכך", הוא מכריז, "אבל אף שאני נחשב בן חורג אצל העיתונים הגדולים, התקשורת התלכדה מאחורי ותמכה בי במאבקי. גם שם מסרבים לשתף פעולה עם צווים לחשיפת מכתבים למערכת ומתנגדים להתערבות הממשלה בעבודת העיתונות".
מאירה הנסון היא עוזרת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה
גיליון 7, פברואר 1997