עד לפני שנה וחצי, בערך, לא הכירו צופי הטלוויזיה בבריטניה את קולו של נשיא השין-פיין, ג'רי אדאמס. האירי המזוקן, העומד בראש הזרוע הפוליטית של האיי.אר.איי, היה מביט עליהם מבעד המרקע, מדבר על מאבקם של הקתולים מאירלנד, אך הקול שברקע היה קולו של שחקן. לא של אדאמס. כך פשוט קבע החוק הבריטי למניעת טרור.

לימים, החלו כלי התקשורת עצמם ללגלג על הבדיחה העצובה שכפתה עליהם מרגרט תאצ'ר. גברת הברזל דחתה אז בזעם כל תפיסה שקבעה כי במשחק הדמוקרטי, גם קולם של המתנגדים ראוי שיישמע. "לא כשהם בוחרים בדרך הטרור", הסבירה. "שטויות", אמר לי עיתונאי בריטי, "לו רק יכולה היתה, גם את הלייבור היתה משתיקה כך".

הרעיון להנמיך את קולם של אדאמס ושל חבריו למאבק האירי, מקורו בפשרה בין הממשלה לתקשורת. תאצ'ר דרשה התעלמות מוחלטת. כלי התקשורת האלקטרוניים ביקשו לשדר. אוקיי, החליטו הצדדים. שידור כן, קול לא.

דינה של התקשורת האמריקאית המשדרת בבריטניה, לא היה שונה. מדי לילה סמוך לחצות, מועברות מארה"ב מהדורות החדשות של איי.בי.סי ו-סי. בי.אס. הפאתוס של אנשי המחתרת האירית, שהגיע מארה"ב באמצעות הלוויין, הושתק. תמונותיהם שודרו.

עם השגת הפסקת האש, בספטמבר 1994, נקט ג'ון מייג'ור מחווה מיוחדת והחזיר את קולם של האירים. חוץ מכמה שחקנים מצפון אירלנד, שקיבלו מהבי.בי.סי 60 ליש"ט בעבור כל יום שידורים שבו שימשו כפה וקול לאדאמס וחבריו, כולם בממלכה גילו שביעות רצון מהחלטת ראש הממשלה.

במשך שנים ארוכות הקפיד הבי.בי.סי, ללא קשר ל"חוק אדאמס", על כללים ברורים בכל הנוגע לכיסוי פיגועי הטרור. כמה שפחות דם, בלי תמונות זוועה, וללא צילומים של גוויות מוטלות. גם אם הן מכוסות.

כניסתה של רשת "סקאי" לתמונה והפיכתה של סי.אן.אן האמריקאית לאלטרנטיבה ממשית יצרו מציאות חדשה. בפיגועים האחרונים, כמו אלה שהתרחשו בקנרי וורף או באולדוויץ' שבמרכז לונדון, כבר ניתן היה לראות ברשת הממלכתית של בריטניה את כל מה שכללי האתיקה ונורמות השידור אסרו שנים ארוכות. חומר שעבר בשעתו דרך חדר העריכה עלה הפעם לאוויר בשידור ישיר, עם הרבה צבע ולא מעט דם.

פיגועי הטרור מנתצים בבריטניה את הכללים העיתונאיים המקובלים: האיזון, זכות התגובה והמרדף אחר הסקופ כמעט שאינם תקפים בתקשורת הבריטית בימים שבהם הטרור משתולל סמוך למערכות העיתונים. "אם האחראי לפיגוע ירים טלפון ויציע ראיון בלעדי, קרוב לוודאי שנרוץ קודם כל למשטרה", הסביר לי אנדרו גרפילד, עתונאי ב"איבנינג סטאנדארד" הלונדוני, והמחיש בכך את בלוטת הפטריוטיות הבריטית המתעוררת אצל העיתונאים מול צרה לאומית.

למרות הזעם והכעס הבאים לידי ביטוי אחרי כל פיצוץ, משתדלת התקשורת הבריטית לנהוג על-פי מבחן " לונדון של ימי מלחמת העולם השנייה". ואם אז, בהפצצות הקשות, הצליחו בלונדון לנהל שגרת חיים, אין סיבה שמשהו ישתנה כיום.

בבריטניה אין ימי זיכרון, וברדיו לא עוברים לשדר שירי מלחמה ושלום כשאוטובוס מתפוצץ במרכז לונדון. בפיצוץ האחרון של האוטובוס באולדוויץ', בי.בי.סי 1 אפילו לא הפסיק את הסרט ששידר אותה שעה. בתחתית המרקע הופיעה כתובית שבישרה כי מהדורת חדשות מיוחדת תשודר בקרוב בבי.בי.סי 2. לא יותר מזה.

נכון שבשנים האחרונות לא היה בבריטניה מקרה שבו נהרגו כמעט 60 בריטים בשבוע אחד בגלל פעולות טרור. אך אם ניתן ללמוד מהפיצוצים האחרונים, הרי שהתקשורת הבריטית, לרבות הצהובה, מקפידה להקדיש רק את העמודים הראשונים לפיגועים. בחלקים האחרים של העיתונים נשמרת השגרה בקנאות. עיתוני ה-Broad Sheet אפילו מקפידים להכניס לעמוד הראשון ידיעה או שתיים על נושאים אחרים שאין להם כל קשר לפעולת הטרור.

הפרצוף המדמם של לונדון

מעניין היה לערוך השוואה בין האופן שבו סיקרה העיתונות בישראל את פיצוצי האוטובוסים האחרונים בירושלים ובתל-אביב ובין הסיקור הבריטי של האוטובוס באולדוויץ'. שני המקרים התרחשו בסמיכות יחסית, אך בישראל, נדגיש, מחיר הדמים היה גבוה בהרבה.

כל עיתוני בריטניה, הן הצהובונים והן האיכותיים, הקדישו לפיצוץ ארבעה עמודי סיקור לכל היותר. "האינדפנדנט", למשל, עסק על-פני שני-שלישים מהעמוד הראשון בפיגוע. "המפוצצים פגעו במרכז לונדון", נכתב בכותרת הראשית, כשמתחתיה הופיעה תמונה של פצוע שפניו מכוסות דם. תמונה זו הופיעה בצורות ובגדלים שונים בכל אחד מהעיתונים.

לצד הדיווח על הפיצוץ, פירסם ה"אינדפנדנט" בעמוד הראשון גם ידיעה על דו"ח סקוט שעסק במכירת נשק לעיראק וידיעה נוספת שנגעה למערכת החינוך בבריטניה. בתחתית העמוד אפילו הובלטו כמה הפניות לידיעות פנים שלא היה להן כל קשר לפיצוץ הקטלני.

ה"פייננשל טיימס", כהרגלו, הקדיש לפיגוע את כותרתו הראשית - "אדם אחד נהרג בפיצוץ אוטובוס בלונדון" - כשהידיעות האחרות בעמוד הראשון עסקו ברופרט מרדוק שנכנס לשותפות בעסקי הכבלים בסין, בדו"ח סקוט וגם במערכת היחסים בין בריטניה וגרמניה. כמובן שלא נפקד גם מקומו של טור הצד המפורסם, המביא את קיצור הידיעות המופיעות בעמודי הפנים.

דווקא ה"טיימס", שבשנים האחרונות מאבד מיוקרתו ההיסטורית, פירסם את תמונת שרידי האוטובוס על פני חצי עמוד, ואילו בחלק התחתון של העמוד הראשון הופיעה ידיעה מורחבת על הפיצוץ. בסך הכל, הקדיש ה"טיימס" שלושה עמודים להרחבות, לפרשנויות ולסיפורי צבע ממקום הפיגוע. המדורים הקבועים של העיתון - לרבות מדורי האמנות, השחמט, הברידג' ומזג האוויר - הופיעו כרגיל, ובמקומם הקבוע.

את עיקר הפורקן לזעם סיפקו כרגיל הטבלואידים. "התקפה של האיי.אר.איי על מרכז לונדון", כתב ה"סאן" בגדול ופירסם תמונות ענק של הפצוע שותת הדם. "טבח", הכריז ה"דיילי אקספרס" בכותרתו הראשית, ופירסם גם הוא בהבלטה ומקרוב את תמונתו של הפצוע המדמם.

הרבה דם נשפך מעמודו הראשון של ה"דיילי סטאר". על רקע פרצופו המוגדל של הפצוע, בתמונה המראה בבירור כל אחד מהחתכים בפניו, כתב העיתון באותיות בולטות: "פיצוץ בידי מנוולי האיי.אר. איי" ואילו בטקסט: "זהו הפרצוף המדמם של לונדון מאתמול בלילה, כאשר האיי.אר.איי פוצץ אוטובוס במרכז לונדון".

כמעט שאין למצוא כיום מאמרי מערכת או שידורים העוסקים באופן הסיקור של פיגועי טרור. "אם יש דיון, הוא נוגע לסיקור של אלימות באופן כללי", אומר אנדרו גרפילד, "אך נכון להיום, הכללים בהחלט ברורים לכולנו. המצלמות משוטטות אמנם בחופשיות רבה יותר, יש כבר יותר דם, אך השגרה נשמרת. סדר היום של התקשורת הבריטית עדיין לא נקבע רק בידיהם של מבצעי פעולות הטרור".

אלי קמיר הוא שליח "מעריב" בבריטניה

גיליון 2, מרץ 1996