קראת את הטור הירוק של חיים לוינסון ב"הארץ"? חזרו ושאלו הפייסבוק, הווטסאפ והמסנג'ר שלי בסוף השבוע. קראתי. לא סתם טור ירוק, אלא אפילו טור מקיים, כיוון שלוינסון מחבר בין רווחה, רווח וסביבה, ומוריד את הדיון שהוא לא-פעם שמיימי, שלא נאמר משמים, אל הרחוב.
לוינסון מתאר נסיעה לדנמרק (אני מקווה שטרח לקזז את פליטות הפחמן של הטיסה), ועומד על הפער בין התדמית הירוקה, התחבורה הציבורית והשימוש הנרחב באופניים (לקנא) לבין הביקור בסופר, שבו כל דבר נמכר באריזה קטנה ולא חסכונית וכמעט כל דבר שני עטוף בפלסטיק, גם אם מדובר בפלסטיק ממוחזר ומתמחזר (בלתי סביבתי בעליל). הוא גם מחבר בין דנמרק לבין ישראל, בפרט בשאלת השימוש בפלסטיק חד-פעמי; ליתר דיוק בכלי פלסטיק חד-פעמיים שבקרוב יוטל עליהם מס במחוזותינו, וליתר עוד-יותר-דיוק בחברה החרדית, שהיא הצרכנית הגדולה של כלים שכאלה, ובדרך להפוך את מדינת ישראל ירוקה יותר היא עלולה להיות הנפגעת העיקרית מהקנס הממשלתי.
לוינסון מפליג וקובע: "החרדים הם למעשה החברה הירוקה האמיתית, פשוט לא מעסיק אותם המיתוג הזה". הם טסים פחות ונוסעים פחות לנופש, משתמשים פחות ברכב ולא נוסעים כלל בשבתות ובחגים, מעבירים בגדים מאחד לשני, לא מבזבזים חשמל. "כן, יש להם נקודת התורפה של החד-פעמי, אבל מעבר לזה, חברה ירוקה מושלמת", מסכם לוינסון.
בהמשך הוא נכנס למאבק מקומי וגלובלי בין עמדות ומעמדות, ומעלה טיעונים שקשה להתווכח איתם, ובטח שקשה לא להתפתות להם, למשל בשאלה מדוע לא "למסות כוסות קפה חד-פעמיות בתל אביב בחמישה שקלים לכוס", או בעניין הקשר והכשל בין מיתוג ירוק של חברות גדולות ומזהמות לבין מכירות ורווחים. בקיצור, חתיכת טור.
יותר פליטות למשפחה
שתי נקודות מרכזיות עולות מהטור הזה. האחת היא שירוק הוא עניין יחסי - בין דנמרק לישראל, בין תל אביב לבני ברק, בין אמיד לעני - ובו בזמן גם אבסולוטי: טביעת הרגל הפחמנית, כמות הפסולת ככלל וכמות הפלסטיק בפרט, וגם היקף הפלסטיק הממוחזר. השנייה נוגעת לאורך חיים ולפעמים גם לכורח חיים, שמשפיעים, במכוון או לא, על המידה שבה אנשים או מדינות הם ירוקים.
אלא שחייבים לעשות קצת סדר בערב-רב של הטיעונים שהעלה לוינסון. נתחיל ב"עובדה הפשוטה, החותכת", כפי שכתב המשורר דוד אבידן, שבכל סרגל ומדד, אבסולוטית או לנפש, דנמרק ירוקה יותר מישראל. איך אומרים? ירוקה יותר by far. בשנת 2020 דנמרק ייצרה קצת יותר מ-50% מהחשמל שלה מאנרגיות מתחדשות, כ-46% מרוח וכ-6% משמש. נכון, יש להם הרבה רוח, תאמרו, אבל לנו יש הרבה שמש, ובכל זאת ייצרנו רק 6% מהחשמל בשנת 2020 מאנרגיות מתחדשות. דנמרק גם מטפלת כמעט בכל הפסולת שלה, לרבות זו של הפלסטיק, במתקן השבת אנרגיה מתקדם, בעוד שאצלנו עדיין מטמינים 80% מהפסולת שנאספת באופן מסודר, וכמות גדולה של פסולת לא נאספת באופן מסודר, נשרפת באופן פיראטי וגורמת לזיהום אוויר כבד.
ומה לגבי טיפול בפלסטיק? רק 2% מהפלסטיק בדנמרק מוטמן ולא מטופל, 13% ממוחזר במדינה ו-28% מיוצא למחזור, והיתר, 57%, מטופלים להשבת אנרגיה. זאת ועוד, הדנים הכינו תוכנית מפורטת להוריד משמעותית את אחוז הפלסטיק שמופנה לשריפה בעשור הקרוב, ולהרחיב את המיחזור שלו לפי מודל של כלכלה מעגלית. ומה אצלנו? כ-9% פלסטיק מטופל, שרובו נשלח מעבר לים או נשרף.
אחרי שהבהרנו את זה, בואו נבאר לרגע את הטיעון של לוינסון שהחרדים יותר ירוקים מירוקים. אכן, כטענת המחבר, החרדים בישראל חיים בצניעות גדולה יותר, חוסכים במקור, עושים שימוש חוזר וממחזרים, ולא חשוב אם מדובר באג'נדה ירוקה או בחיים עצמם. כיוצא בכך, גם הצריכה לנפש, הפסולת לנפש, הנסועה לנפש ופליטות הפחמן לנפש בחברה החרדית נמוכים מאלה של החילונים ואולי אפילו מחלק מתושבי דנמרק.
אדם אוסף בקבוקים למחזור, אוגוסט 2002 (צילום: פלאש 90)
אבל, וזה אבל גדול מאוד, הפליטות האבסולוטיות למשפחה חרדית גבוהות הרבה יותר, בשל המשפחות מרובות הילדים, והפחתה במקור, כמה שקשה ומורכב לומר, מתחילה במיתון גידול האוכלוסין ולא רק באימוץ אורח חיים צנוע יותר ושימוש מושכל במשאבים.
גם המודעות והמחויבות של החברה החרדית לשמירה על הסביבה נמוכים מאוד. לחרדים יש תפיסה מאוד פונקציונלית בתחום הסביבתי. הם מסתכלים בדברים שיביאו תועלת לקהילה וישרתו אותה, למשל נסיעות שיתופיות או שימוש בבגדים מיד-שנייה. אבל בנושאים אחרים, למשל פיתוח המרחב הציבורי או בנייה ירוקה, העניין שלהם מזערי.
יתרה מכך, בערים ובשכונות החרדיות יש פחות השגחה על ניקיון במרחב הציבורי; פחות טיפוח של שטחים פתוחים וירוקים וצמחייה, במרחבים הציבוריים והפרטיים; פחות טיפול בבעיות רעש או מפגעי זיהום אחרים.
עדיין החולייה החלשה
חשוב להדגיש: גם כאן לא מדובר במקשה אחת, והעדה החרדית מורכבת מזרמים וחסידויות ומאנשים שונים ומגוונים שיש הבדלים ביחסם לסביבה הטבעית. ובכל זאת, יש כיוון מובהק.
לוינסון עשה את החיבור המתבקש בין סביבה, כלכלה וחברה - מה שנקרא בעגה המקצועית "קיימות". כאן החברה החרדית ירוקה עוד פחות מהחברה החילונית. החרדים מתעניינים פחות (שוב, סליחה על ההכללה הגסה) בזיהום נחלים או בפליטות של מפעלים, גם אם הם צורכים את המוצרים שאותם מפעלים מייצרים. חשוב להם בעיקר המחיר. לפעמים דרישות כשרות מחייבות קווי ייצור ותהליכי ייצור ייחודיים שמכבידים יותר על הסביבה.
הגעה ליעד של פיתוח בר-קיימא מחייבת שיח ושיתוף פעולה בין הקבוצות בחברה הישראלית. ובניגוד למה שמשתמע מה"טור הירוק" של לוינסון, אחת החוליות החלשות היא דווקא החברה החרדית. אם נחזור לכלים החד-פעמיים, אין שום סיבה להשתמש בכלים שכאלה, בוודאי כשקיימות חלופות פשוטות יחסית. שום הפחתה בביזבוז מזון, בנסיעות ברכב או ברכישת בגדים לא תוכל לקזז את זה.