איור: אפרת בלוססקי

הידיעה היתה קטנה, אבל משמעויותיה גדולות. ערוץ 2, כך נמסר, מגלה עניין במוטי קירשנבאום ובירון לונדון, ואף העביר להם הצעה לעבור עם תוכניתם לשורותיו, מן הסתם תמורת סכום לא מבוטל. זה לא עניין של מה בכך: ערוץ 2 - התגלמות הפופוליזם, היודע את נפש צופיו ויודע להגדיר את העולם התרבותי, האסתטי והאולטימטיבי של הזרם המרכזי בחברה הישראלית – הגיע למסקנה שאפשר להסיר את תקרת הזכוכית של גיל שישים. לא רק נערים ונערות שזה עתה חזרו מהבקו"ם, שם החזירו את הציוד שקיבלו לצורך שירותם בגלי־צה"ל, אלא אנשים מבוגרים ועתירי ניסיון ודעות רצויים באולפניו. לא רק פנים חלקות וצוואר מתוח וקורות חיים שהן דף חלק שדבר טרם הוטבע בו, אלא כרסים, קמטים, שיער לבן, לפעמים לעלוע בדיבור והתקשות בקריאת הטקסט מהטלפרומטר, והמון נסיון חיים.

כשלונדון וקירשנבאום מדברים על מלחמת ששת־הימים או על אירועי 1968 באירופה ובארצות־הברית, על המיתון של 1966 או על נחיתת האדם הראשון על הירח, ניכר בהם שהם כבר היו בסביבה, והמושגים האלה מעוררים בהם גם תחושות וחוויות, ולא רק זיכרון מעומעם משיעורי ההיסטוריה (במקרה הטוב), או ארשת תמיהה אטומה (במקרה הרע). ירון ומוטי כבר עברו דבר או שניים בחייהם, גם הפרטיים, גם הלאומיים וגם המקצועיים, ולא כל מפגש בין ראש ממשלת ישראל לנשיא ארצות־הברית נחשב בעיניהם "היסטורי". הם זוכרים כמה מפגשים כאלה החלו כהיסטוריים והסתיימו בלא כלום. הם גם יודעים כמה מערכות בחירות "שלא היו חשובות ודרמטיות כמותן בתולדות מדינת ישראל" הצטרפו לשורת מערכות הבחירות שלא הביאו שום פתרון או תשובה עוד שנה וחצי, עד למערכת הבחירות הבאה "שלא היתה חשובה ודרמטית כמותה בתולדות מדינת ישראל". לכן הם לעולם מסויגים, יוצקים מים צוננים – ומרעננים כל־כך – על ההתלהבות וההיסחפות בסביבתם מצד מי שזו ההתנסות הראשונה שלהם בדרמה פוליטית אמיתית או הזויה.

אינסוף מלים נשפכו כבר על גלי־צה"ל כמקור בלתי נדלה של חומרי גלם לתעשיית התקשורת. הצעירים והצעירות נבחרים בקפידה מתוך אלפי מעוניינים, מה שמבטיח את הטובים והמבריקים ביותר, והם לומדים בתנאים כמעט־צבאיים את כל התורה בחודשים ספורים. אחר־כך הם מושלכים לעבודה ונאלצים לספק תוצאות בתוך זמן קצר מאוד. שמותיהם כבר מוכרים, הם מגיעים לכל מקום, יש להם נגישות לאנשים שבמקומות ובתנאים אחרים אפשר רק לחלום עליה, וכעבור שנתיים הם יוצאים משם אנשי מקצוע בעלי יכולת והמון ביטחון עצמי. לא מעטים מהם נקטפים מיד עם צאתם מהבקו"ם היישר לגופי תקשורת גדולים ששמחים לקבל מן המוכן את המיומנויות – וגם את הנכונות לעבוד בשביל מעט כסף. כי למה להשקיע בהכשרת אנשים מבוגרים יותר, אפילו בעלי סי.וי מרשים, אם אפשר לקבל אנשים שיכולים מיד להיכנס לעבודה? ומי יתנגד לעבודה כזאת? רק מטורף, או אדם בעל עקרונות יוצאי דופן, מוכן לוותר על ההזדמנות, שהרי כולם יודעים שהשוק רווי וקשה למצוא עבודה.

וכך, מי שהיתה כתבת לענייני משטרה בגלי־צה"ל, ממשיכה באופן טבעי את העבודה ואת הקשרים המקצועיים שרקמה שם בערוץ 10. ומי שהיה כתב שטחים בגלי־צה"ל ממשיך לסייר בשטחים, הפעם בתוקף תפקידו ככתב צבאי של ערוץ 10. אין תקופת צינון למילוי מצברים אישיים. הם מוותרים על הטיול הגדול בחוץ־לארץ, במקרים רבים הם מוותרים על לימודים גבוהים, שהרי העבודה כבר מובטחת, ויש הרבה עבודה, והם צריכים להוכיח את עצמם יומם ולילה, וחוץ מזה, מה יש לאוניברסיטה ללמד אותם? הם הרי כבר שם, במקום שצעירים רבים כל־כך חולמים להגיע אליו. לדידם זו תוצאה מתבקשת. לדידה של התקשורת שמתמלאת בהם – הרבה פחות. אנרגיה, אדרנלין ורהיטות מקצועית חיוניים לעבודה, אבל הם לא יכולים למלא את מקומם של הידע הכללי והאישי, ואת מקום הניסיון, ידיעת המגבלות המקצועיות והאישיות, וגם האירוניה העצמית.

באמריקה, שכולם אוהבים לשאת אליה עיניים, גיל ונסיון חיים נחשבים זה מכבר לנכסים. תוכנית הדגל "60 דקות" היא בית־אבות, סליחה, דיור מוגן, של עיתונאים זקנים. דור המגישים המיתולוגיים שמפנה עכשיו את מקומו – ראדר, ברוקו – כולם קשישים במושגים ישראליים, וגם מחליפיהם אינם ילדים. קייטי קוריק, העומדת להחליף בסי.בי.אס את בוב שייפר, קשיש בזכות עצמו, רחוקה מלהיות ילדה. היא עובדת שנים רבות כמגישה וככתבת באן.בי.סי, ולזכותה רשימה ארוכה של הישגים עיתונאיים וציבוריים, ובהם יוזמה ציבורית ענקית לעידוד הבדיקה המוקדמת של סרטן המעי הגס, לאחר שבעלה מת מהמחלה. היא מלווה את הקהל שלה, והוא מלווה אותה כבר שנים בעליות ובמורדות של חייה, רואה את השינויים על פניה – הנהדרים, אף כי לא היו מתקבלים על דעת השופטים של "הדוגמניות" – ועל גופה, עם הלידות והאלמנוּת והמשפחה החדשה שהקימה, וכל מה שעבר עליה. גם באירופה – בבריטניה, בצרפת, בספרד או בגרמניה – קהל הצופים נחשף למגישים – ולמגישות – בני כל הגילים, מכל הצורות והגדלים.

הצעירות של גלי־צה"ל אולי לא יודעות, אבל בישראל ניטש במשך שנים מאבק על עצם זכותן של נשים להודיע על אסונות לאומיים או משברים פוליטיים. מי זוכר שבמלחמת המפרץ, לפני 15 שנה בלבד, עדיין חשבו שאשה לא יכולה לומר לאנשים להיכנס לחדר האטום, לעזור לבני המשפחה לעטות את מסכות האב"כ ולתת להם מים. היום זו נחשבת לגישה מגוחכת ומדהימה. ובכל זאת, המגישות צריכות עדיין לעמוד בקריטריונים של הופעה שאינם נדרשים מחבריהן הגברים. הגברים יכולים לגדל כרס עד שאין הם יכולים לכפתר את הז'קט. פניהם מתכסות קמטים, ואלה נחשבות למשהו סמכותי, מעורר אמון. סנטרם יכול להגיע אל חזם, ואיש לא יעלה בדעתו להעיר להם על כך. שערם יכול להאפיר לנגד עיני הצופים, ואיש לא ימצא בכך פגם. אם הם עצמם מתעקשים "לשטוף" את השיער בצבע מדי כמה חודשים, הם עושים זאת על אחריותם בלבד.

כל אלה אינם עומדים לזכותן של נשים על המסך. הן מחויבות שלא לחרוג ממידה 38 בבגדים, כל שערה לבנה מריצה אותן למספרה, וכל קמט שהושג ביושר מסמן להן שעוד מעט קט מישהי תתפוס את מקומן. ניסיון מקצועי וחוכמת חיים אינם חיוניים כל־כך כשמדובר בנשים. האם לונדון וקירשנבאום הם רק מקרים אישיים, או שמשהו מתפתח לנגד עינינו? ואולי יידרשו עוד 15 שנה כדי לפרוץ גם את תקרת הזכוכית של העסקת נשים מבוגרות? אולי הצעירות הממלאות עכשיו את המסך במקצועיות וברהיטות ובתחושה טבעית כל־כך שזה מגיע להן יוכלו לחולל את המהפכה הזאת.

ולמרות הרושם שנוצר, הדברים האלה אינם נכתבים במסגרת חיפוש עבודה או קריאה נרגשת "קחו אותי, מוטי וירון". ההפך הוא הנכון. אחרי שנים ארוכות של מרוץ בלתי פוסק, היציע הוא המקום הטוב ביותר לצפות במתרחש ולחשוב; מותרות שמי שמתנסה בהן לא יוותר עליהן שוב.

גיליון 62, מאי 2006