צילום: רויטרס

אז מה היה בקיץ הזה, שראשיתו בפסטיבלים לתיאטרון, למוסיקה ולקולנוע, בתכנוני חופשות במקומות אקזוטיים, כמו שמקובל בעולם כולו, במזג אוויר נפלא שאפילו תחילת הדיונים על תקציב 2007 והעיסוקים בפרשיות השחיתות וההטרדה המינית בצמרת לא הצליחו לערער את קסמו? אפילו הקסאמים בדרום לא ממש הצליחו לעורר את דעת הקהל, עד שצה"ל נכנס לפעולה כדי "לחסל את נגע הקסאמים" משום "שאי־אפשר יותר". הקסאמים לא פסקו, אך המחיר היה שני הרוגים, פצוע אחד וחייל חטוף בשבי החמאס, גלעד שליט. אביו, נועם, מצא את עצמו בעל כורחו גיבור תקשורת. צוותים התמקמו מול ביתו במצפה־הילה שבגליל ותיעדו אותו משקה את הגינה ואת מצעד החשובים הנכנסים ויוצאים. הוא ניסה להשתמש בתקשורת כדי להשמיע קול, מה שלא הועיל לו במיוחד. כעבור כמה ימים לא יכול עוד החזבאללה להתאפק והצטרף למהומה בחטיפת אהוד גולדווסר ואלדד רגב, בהרג שמונה חיילים ובמטחי קטיושות לכל רוחב הגליל. והשאר – היסטוריה. נועם שליט נעלם כמעט מהמסכים, כי מה זו דאגה אישית של אדם אחד מול מחזות הדם וההרס? לא סיפור.

מלחמה בשידור חי, שמתנהלת לנגד עיני המצלמות, וגם הוויכוח עליה, על מטרותיה, על התנהלותה ועל אופן הסיקור שלה מתנהל תוך כדי מעשה – קשה מאוד לסיכום. המעקב אחר התהליך, שבו מלחמה שכולה קונסנזוס רחב שברחבים הופכת למושא לוועדות חקירה, הוא מכאיב ומרתק. רק בימים שלאחר הכרזת הפסקת האש, כאשר השידורים המיוחדים צומצמו בהדרגה, אפשר היה להבין את גודל ההתמכרות שהיינו נתונים בה לדיווחים האינסופיים, לכתבים ולכתבות עם השיער המתבדר ברוח, שלפעמים מתכווצים לרגע ומיד ממשיכים בקור רוח מעורר הערכה, כאילו אינם מבחינים בפטריות שברקע ובבומים המעומעמים.

פרישת המערכות בשטח – טלוויזיה, רדיו, עיתונים ואינטרנט – היתה מרשימה מאוד. גם אם היית רחוק/ה מהחזית, ידעת בדיוק מה קורה בכל רגע נתון. לפעמים הרבה יותר משרצית לדעת. כל פגיעת טיל בכל מרפסת, כל שריפת יער, כל נפגע בדרכו למסוק ולבית־החולים. נתוני הנפגעים נמסרו במהירות, מתוך ההתחשבות המסורתית במשפחות, לא בלי הכנת הציבור לעוצמת המכה במיני קודים כמו "לחימה קשה מאוד". עקבנו מקרוב אחרי כל מהלך בחזית ובעורף. כאילו. כמעט. מזמן לא היתה לנו מלחמה שדוּוחה בפרטי הפרטים הקטנים ביותר בזמן אמת, ואף על פי כן לא ידענו עליה הרבה. מפות וחצים ופעלולים, שלא לדבר על צילומי הפגיעות מהמטוסים שאי־אפשר בלעדיהם כנראה, ולמרות הכל לא הבינונו איך ייתכן שרגע אחד אומרים לנו מפי הגבורה שמארון א־ראס נכבש, ואחר־כך נמשכים הקרבות עליו עוד ימים וגובים עוד ועוד קורבנות. אבל נראה שלא רק התקשורת והקהל בבית לא הבינו.

השידורים האינסופיים חייבו תגבור של פרשנים באולפנים, ואלה נהרו בהמוניהם. נדמה כאילו צוותי ההפקה לחצו על אותיות החיפוש "מיל'" במחשב, והרשימות נפלטו. ואיש מהם לא העז להבריז. בהם גם לא מעטים שנאמר עליהם שכדאי להקשיב למה שיש להם לומר, משום ש"יש להם הרבה שנות לבנון". רגע, אבל אם הם היו שותפים לפיאסקו הנורא ההוא, מלפני שנים, למה שנקשיב להם היום? במה הם יוכלו להעשיר את עולם המושגים שלנו ולהבטיח שהפעם זה ייגמר טוב יותר? הם עברו מאולפן לאולפן ודיברו ודיברו ודיברו, ואנחנו נאחזנו בכל מלה שיצאה מפיהם, משום שלא היה משהו אחר. הם אמרו דבר והיפוכו באותה התלהבות ונחישות, ואחר־כך באו בטענות אל אחרים ששינו את דעתם, אבל בעצם, האומנם אין בכל הארץ מישהו שחוקר את החזבאללה ואיננו "מיל'"? ה"מיל"ים לא הסתפקו בפרשנות על המזל"ט, סכנתו ותועלתו בקרב, או בבעיות שמציבים טילי הנ"ט המתקדמים, אלא בעיקר באו בשביל לומר מה צריך לעשות, מיד, ולמה. אם רק ינהגו לפי עצותיהם – להיכנס בהם, לכתוש אותם בכל הכוח – הניצחון יהיה היסטורי. גם לא מעט מראיינים שכחו שהם לא ממש הסיפור, אלא רק אמורים לספר סיפור אחר, גדול וחשוב הרבה יותר מהם ומדעותיהם, ומוטב שיתרכזו בהצגת השאלות ולא התשובות. אחד הכוכבים הגדולים היה השר חיים רמון, מומחה ידוע לענייני ביטחון, שאגב ההכרזות שהשמיע מול כל מצלמה, מיקרופון או טלפון, נהנה לבסס את מעמדו כגבר רציני, כבד ראש, בימים שבהם מעמדו זה ספג מהלומה מכיוון בלתי צפוי, ואולי לא בלתי צפוי.

אומרים שאחד התפקידים החשובים במודיעין הוא זה של ה"איפכא מסתברא", ששואל "ואולי לא?" או "ומה יהיה אם זה לא יקרה כמו שאנחנו חושבים?". על מה שקרה במודיעין דובר ועוד ידובר הרבה. אך ברור שהתקשורת מצדה לא מיהרה ליטול לעצמה את התפקיד. אולי אחרי שנים רבות כל־כך של האשמות באי־פטריוטיות, התקשורת שמחה להיות במרכז, בקונסנזוס, במלחמה שיש עליה הסכמה, עד שלקח לה זמן לתפוש שהגבינה של ההסכמה הזאת מלאה חורים. ואכן הפטריוטיזם חגג. ההסכמה היתה מקיר לקיר. כמעט. מי שחשב אחרת הודר מהדיונים, או גרוע מכך, הובא רק כדי לשמש מכשיר להשחזת השיניים של המראיינים ולהוכחת הפטריוטיות שלהם. ערבים ישראלים, שהיו בעצמם קורבנות כפולים – הן של הקטיושות, הן של הזנחת התשתיות הפושעת מצד השלטונות – שיחקו בקלות לידי מראיינים משום שלא היו מוכנים בשום פנים להטיל דופי בחזבאללה ובנסראללה, אלא הטילו את מלוא האשמה לאסונם על ממשלת ישראל. הביאו אותם לאולפן בבחינת "ראו אותנו, אנחנו לא מפלים לרעה את הערבים", ואז התנפלו עליהם בחמת זעם שרק בקושי לא הסתיימה במהלומות. קולות אחרים של ערבים ישראלים לא הובאו. כמעט.

תוך כדי הלחימה היו ששמו לב להיעלמותן של הנשים מהאולפנים. כי הרי לכל ידוע שמלחמה היא עניין צבאי בלבד, לגברים בלבד. צוותי ההפקה נענו לביקורת והחלו להזמין נשים. פה פרופסורית למחשבת ישראל, שם פסיכולוגית או שרה רלבנטית בממשלה. הגדיל לעשות ערוץ 1, שהקדיש כמה דקות לנושא "הנשים והמלחמה". לצוות המתדיינות צורף... אלוף במיל' יצחק מרדכי, מומחה ידוע לנשים בצבא, שדיבר באופן חף מכל אירוניה או מודעות עצמית על חשיבותן של הנשים. הוא הרי מכיר אותן. בתום דבריו הודה לו המראיין בחום. נעלמו הנשים החזקות, הדעתניות, הפעילות במישור האזרחי, שבשנים האחרונות כבר החלו למצוא דרכן לאולפנים בדיונים על נושאים שונים. אלא שמלחמה היא הרבה יותר מהתנגשות בין כוחות צבא.

מה שמביא אותנו להתמודדות העורף, נושא שבו מילאה התקשורת תפקיד חשוב, אך כרגיל, פיגרה בכמה שלבים אחר המתרחש בשטח. ביום השני או השלישי למלחמה התפרסמו הכתבות הראשונות על עיר האוהלים שהקים ארקדי גאידמק. הכתבות היו מלאות שבחים, כמתבקש, ואף היו מי שהעירו במעין אנחת ייאוש ששוב פילנתרופים וארגונים אזרחיים ממלאים את תפקידה של המדינה. המידע על פעילותם היה ידוע לכל מי שהסתובב בשטח, אבל לא נראה חשוב לעומת "העניינים הגדולים". אולי ההיקסמות המוחלטת של התקשורת, רובה ככולה, במשך שנים מההפרטה הגורפת של השירותים הציבוריים, וההנאה הגדולה כל־כך ממשל המגזר העסקי הרזה הנושא על גבו את המגזר הציבורי השמן, הפרזיטי, הן שגבו כאן מחיר מאוחר. רק לאחר ימים ארוכים, כשהיושבים במקלטים החלו לזעוק, הופיעו דיווחים ראשונים על המצב הבלתי נסבל של העורף, אותו עורף שכולם כל־כך אהבו לשבח ולהלל. רק אז הופנו הזרקורים והמיקרופונים אל עבר הממשלה. וכשהתקשורת רוצה להעלות נושא על סדר היום, היא יודעת לעשות את זה בכל הכוח. אלא שכמו תמיד, התקשורת אוהבת אותם רק מסכנים וקורבנות. כל עוד יושבי המקלטים החזיקו מעמד, הם לא היו מרכיב בתמונה הגדולה שקוראים לה "מלחמה", אלא היו אמורים למלא בשתיקה נחושה את תפקידם במחזה, זה של הקורבן, לא של אזרחים בעלי זכויות ודרישות לגיטימיות מהממשלה. רק משהחלו לצעוק, הקשיבו להם.

העיסוק במתרחש במקלטים ובמי שנשארו בהם מחוסר ברירה הזכיר את מה שכל־כך קל היה לשכוח בימים היפים של הפטריוטיות, ש"מחיר" ו"נטל" הם מושגים יחסיים, ולעולם יהיו מי שיסבלו יותר מאחרים. אך כל ניסיון לדבר על סוגיות חברתיות בעיצומם של ימי המלחמה נפל על קירות אטומים ועל הבטחה בנוסח "כשיסתיימו הקרבות, נדבר על זה". אלא שחולי הסרטן – לא רק בצפון – נזקקו לתרופות, הנוער בסיכון – לא רק בצפון – לא מצא עדיין פתרון, והם לא יכלו לחכות ל"אחרי המלחמה", ובים המלל האינסופי היה מקום להזכיר גם אותם, שהרי גם הם חלק מהתמונה הגדולה.

עם הימים התגברה התחושה שגם במישור הצבאי זה לא מה שהבטיחו לנו ולא מה שחשבנו, והחלו ניצנים של ביקורת על מטרות המלחמה המופרכות ועל אופן ההתנהלות בשטח. הקצינים הבכירים אמנם המשיכו להכריז בתדריכים היומיים ש"הצלחנו לפגוע פגיעה אנושה במערך הטילים לטווח ארוך ובינוני של החזבאללה", ומי אנחנו שנסתור אותם; אבל הקטיושות המשיכו ליפול, ואת הנפגעים בגופם, בנפשם וברכושם ממש לא עניין אם הם נפגעו מטילים מטווח קצר או רחוק. כעבור זמן נוסף החלו עיתונאים להיכנס לשטח. איתי אנגל הביא תמונות מצמררות ב"עובדה", אבל רק כשנחום ברנע קרא – מתוך לבנון – ב"ידיעות אחרונות", בלשון שאין מפורשת ממנה, לאהוד אולמרט להסתובב לאחור ולחזור הביתה משום שאין לנו מה לחפש שם, כי אין שום סיכוי לנצח במצבו הנוכחי של הצבא, עם המחסור באוכל ובמים – רק אז נפל האסימון והאווירה השתנתה מן הקצה אל הקצה. הקונסנזוס הגורף ההוא, של לפני חודש, נסדק במהירות. המילואימניקים חזרו הביתה, והעיתונים וערוצי התקשורת האלקטרונית מלאו סיפורים על הפיאסקו הנורא והחלו לגלגל את כדור השלג הציבורי והפוליטי המתעצם במהירות, במסלול שסופו עדיין אינו ידוע.

אז מה היה בקיץ הזה – צונאמי נורא שפרץ פתאום, שטף הכל ונעלם כלא היה. הכל חזר על מקומו: גל חום כבד; החזבאללה חזר לדרום לבנון; יוניפי"ל ה"פנסיונרי" חזר לעמדותיו; תושבי הצפון חזרו לבתיהם, לשיפוצים ולהתמקחויות עם הרשות המקומית ומס רכוש; המערכת הפוליטית חזרה לעצמה עם החשבונות החדשים והישנים; הרמטכ"ל לקח את שירותיו של איש יחסי־ציבור ידוע כדי שיסייע לו להשתקם מפרשיית מכירת תיק המניות ביום שבו החל הכל; ואת הכותרות ביום שלמחרת הפסקת האש חזרו לתפוס החקירות של נשיא המדינה, ההטרדות המיניות של חיים רמון, המינויים הפוליטיים של צחי הנגבי, בחיפה רצח גבר את אשתו בגרזן והתאבד, ואפילו מצבו של אריאל שרון ממשיך להידרדר. רק עולמן של 160 משפחות חרב, מאות פצועים ימשיכו בתהליך ההחלמה הממושך, ועוד המוני "נפגעי חרדה" ימשיכו להתמודד עם הסיוטים. ושלוש משפחות ממשיכות לחכות לבניהן החטופים. ועדיין לא דיברנו על הקורבנות בלבנון. והתקשורת – זו תעסוק כבר בוועדות החקירה ובעתידם הפוליטי של מקבלי ההחלטות ושאר סוגיות הרות עולם מסוג זה.

גיליון 64, ספטמבר 2006

תגובה: סיכום מוטה ומופרך

אברהם טל

אני מתייחס לסיום מאמרה של כרמית גיא "לפתע בקיץ האחרון" ("העין השביעית" 64). איך יכולה כותבת מאמר לכתוב (ועורך כתב־עת לענייני תקשורת לפרסם) "סיכום" כל־כך מוטה ומופרך של תוצאות המלחמה? "אז מה היה לנו בקיץ הזה — צונאמי נורא שפרץ פתאום, שטף הכל ונעלם כלא היה. הכל חזר על מקומו... החזבאללה חזר לדרום לבנון; יוניפ"ל ה'פנסיונרי' חזר לעמדותיו...".

אצל גב' גיא אין החלטה 1017 של מועצת הביטחון. אין צבא דרום לבנון שירד לתפוס לראשונה מזה עשרות שנים את השטח מדרום לליטני. אין 5,000 חיילי או"ם (לפחות) לאורך הקו הכחול. נכון שתושבי דרום לבנון — רבים מהבוגרים שבהם, אם לא רובם, אנשי חזבאללה בשירות פעיל או במילואים — חזרו לכפריהם, אך עד לכתיבת שורות אלה לא נראו אנשי חזבאללה נושאי נשק בקרבת הגבול.

זה נקרא "הכל חזר על מקומו"? הרצון להעמיד את המלחמה באור שלילי ולגמד את תוצאותיה הביא את הכותבת לכתוב סיכום החוטא לאל"ף בי"ת עיתונאי: בסיס עובדתי מלא ככל האפשר.

אברהם טל הוא בעל טור ב"הארץ"

גיליון 65, נובמבר 2006