לפני ששולפים אקדחים ומרססים באש כל מה שזז – אפילו אם מה שזז הוא טבלואיד לא מוכר, בשפה לא מוכרת, במדינה נורדית רחוקה – מומלץ לעיין ברשימתו המצוינת של לירן לוטקר, "שיח חירשים צהוב-כחול-לבן", שהופיעה כאן ביום חמישי. לוטקר, המשמש לעת מצוא כתב "מעריב" בשבדיה, מציע מה שכל עיתונאי ומדינאי חייב להצטייד בו בטרם שליפה: את הקונטקסט.
אני בטוח שלא מעט אנשים במשרד החוץ יודעים משהו על שבדיה (מעבר לאבבא, איקאה, בלונד, וולבו והאווזים של נילס – הסטריאוטיפים שמאכלסים את עולם הנמלה של הוגה הדעות המקומי). אין לי ספק שאילו היה שר החוץ ליברמן מבקש תדריך על העיתונות הסקנדינבית, הוא היה מוצא בקלות מישהו שיניח על שולחנו סקירה מפורטת. אבל קונטקסט, הֶקשר, הוא אויבו של הפירומן. וממשלת ישראל הלא היא חבורת פירומנים.
השר ליברמן היה צריך לדעת שבדמוקרטיות מפותחות אין קשר משפטי בין עיתון לשלטון. שלא רק בשבדיה, אלא אפילו כאן, מתחת לאפו ממש, עיתון אינו מייצג ממשלה, וממשלה אינה מייצגת עיתון. אמנם אין בישראל טבלואידים מוצהרים, אבל הסגנון – לא רק בעיתונות החרדית, הערבית והרוסית, אלא גם בעיתונות היומית הארצית – הוא טבלואידי בקולניותו, בשטחיותו ובשטנה המפעפעת מתוכו. מזל שרוב העולם איננו קורא עברית.
במדינה מפותחת שר אינו יכול ולא צריך להתנצל בשם עיתון. זה דבר שלא נתפס כאן. ובכל זאת, בנסיבות שכבר נוצרו, נכון יהיה ששר החוץ המסוים יתייחס למתפרסם בטבלואיד מסוים, שמייחס פשעים מופרכים לחייליה של מדינה מסוימת – מה גם שהוא כותב בלוג אישי בארבע השנים האחרונות. היה נכון אילו היה מכריז בבלוג שלו כי המתפרסם בטבלואיד "אפטון בלאדט" הוא מקרה מיוחד של חוסר מקצועיות וחוסר טעם, שמלבה שלא לצורך מחלוקת אתנית ודיפלומטית – אבל גם אם יתייחס, תהא זו דעתו האישית ולא יותר מזה.
שבדיה היא דמוקרטיה בעלת מסורת מפותחת של חופש ביטוי וחופש עיתונות, המעוגנים ביסודות החוקה שלה – דבר שבוודאי אינו נתפס במדינה כישראל, נטולת חוקה, שטרם הפנימה את חשיבותה של עיתונות חופשית. מי שדורש התערבות ממשלתית בעיתונות השבדית פוגע בעקרון ההפרדה המוחלט – והחשוב כל-כך – בין עיתון לשלטון.
עם זאת, בשבדיה יש חוק נגד פרסומי שטנה, וקיימת אפשרות להעמיד לדין מי שמפרסם כאלה, על-פי בדיקתו והחלטתו של תובע מיוחד השוקל את חומרת הדברים. יכול להיות מצב שבו פרסום ידיעה עיתונאית חסרת שחר ופוגענית ייחשב כליבוי שנאה נגד ציבור. אבל הדרך לכך ארוכה ומורכבת, והיא אינה עוברת דרך הצינורות הדיפלומטיים.
מאכזב לגלות שדווקא לעניין הזה – מכל הצרות והמחלות שצפו כאן לאחרונה – בחר משרד ראש הממשלה להקדיש את מלוא כוחו; משרד שקולו לא נשמע בשני המשברים הגדולים שעובר הציבור הישראלי, בחינוך ובפשיעה. שוב הופעלה כאן התגובה הרפלקסיבית, שמזכירה את זו של המתמודד הסודאני שהוא גם אלוף בוקס בחידון התנ"ך של חבורת לול, למשמע הגונג.
גרסת המשפחה
הטבלואיד השבדי "אפטון בלאדט" עשה קישור בלתי נסבל בין ידיעה על חשיפת רשת בניו-ג'רזי שבה חברים סוחרי אברים יהודים ובין אגדה אורבנית ישנה כאילו במקרה מסוים החזיר צה"ל הרוג פלסטיני למשפחתו כשבגופו, לטענת המשפחה, חסרים אברים פנימיים.
הכותב, דונלד בוסטרום, אמר ל"ג'רוזלם פוסט" (20.8.09): "אנשים שפנו אלי מישראל ולא קראו את הכתבה חושבים שהאשמתי את צה"ל בגניבת אברים. זה לא מה שאני עושה. רק הבאתי את דבריהן של משפחות פלסטיניות שאומרות כך. ואני חושב שצריך להמשיך לחקור, או כדי להרוג את השמועות אחת ותמיד, או לגלות שזה מה שקרה באמת". כשנשאל מדוע לא התנצל, השיב: "להתנצל על מה? אני רק מתייחס למה שאנשים אחרים אמרו לי. הכל נכון ואינני יכול להתנצל על מה שחוויתי באותו לילה. זה היה נורא".
בוסטרום מתייחס לאותו לילה לפני 17 שנה, שעל אודותיו כתב ב"אינשאללה", הספר שהוציא לאור עוד ב-2001 ושעוסק בעימות הישראלי-פלסטיני. בספר מסופר על מקרה שכביכול התרחש ב-1992 ובו נורה צעיר פלסטיני על-ידי צה"ל, נלקח פצוע על-ידי החיילים והוחזר לאחר שאיבריו הפנימיים נגנבו. מה שבוסטרום הביא בספרו היתה גרסת המשפחה לאירוע.
עינה הפקוחה של העיתונות המקומית
כיוון שהעיתונות הישראלית שכיסתה את האינתיפאדה נהנתה מגישה טובה לשטח וממקורות טובים, רוב מקרי הפגיעה בזכויות האדם באותן שנים נחשפו על-ידיה ולא על-ידי העיתונות הזרה.
בראש החושפים עמד באותן שנים "הארץ", שהפעיל צוות כתבים מקושרים, מעורים בנעשה ומנוסים בבדיקת מהימנות המידע שהגיע לידיהם. לא היה כמעט אירוע חשוב שלא הגיע בזמן אמיתי לידיעת המערכת, ואם נמצא שיש לו בסיס, הוא פורסם בהקדם. כמי שעמד בראש המערכת, אני יכול להעיד כי כל מה שהובא לפרסום עמד במבחן סבירות גבוה לנכונותו. לעולם אי-אפשר, בכלי בדיקה עיתונאיים, להגיע לדיוק מוחלט, אבל בנסיבות וביחס למספר האירועים, לא היו בשנות האינתיפאדה החמצות גדולות ולא מבוכות גדולות שבפרסומים כוזבים.
עם זאת, נתקלתי בלא מעט דו"חות מרושלים של ארגוני זכויות אדם שונים. ארגונים שנראים כמו פירמידה הפוכה. צוות מפקדה גדול הנשען על תחקירן וחצי הפועלים בשטח. דווקא בגלל העדר גורם בקרה משמעותי החוצץ בין ממצאי התחקירנים ובין המערכת המרוחקת, הכילו הדו"חות ההם שיבושים – ולעתים מניפולציות.
דוגמה למניפולציה: כמה מן הדו"חות על פגיעות בעיתונאים בעת מילוי תפקידם במהלך האינתיפאדה היו מוטים. ההטיה השכיחה היא תוצאה של הרחבת ההגדרה של המושג "עיתונאי". רבים מהנפגעים שהיו מקומיים שניאותו לשאת עימם מצלמה והסתכנו בקרבת יתר לזירת ירי, בניסיון להביא צילום שיזכה אותם בתגמול צנוע, הוגדרו כעיתונאים – גם בשטח, גם בדו"חות וגם על לוחות הזיכרון.
אילו אירע בשנים ההן מקרה כזה, שבו מגיע דיווח כאילו גופת הרוג פלסטיני מוחזרת על-ידי צה"ל למשפחה לאחר נתיחה וללא אברים פנימיים, אין לי ספק שהמקרה היה נבדק על-ידי המערכת עד מיצוי, לכאן או לכאן. וגם אם היה מתגלה חוסר באברים, אין הדבר מעיד על סחר בהם, כפי שטוען במצח נחושה דונלד בוסטרום בידיעה שפירסם בשבוע שעבר וחוללה את המהומה.
עם זאת כדאי לזכור כי בעקבות תחקיר של רונן ברגמן ב"ידיעות אחרונות", שחשף אי-סדרים במכון הפתולוגי באבו-כביר, מונתה ועדה בראשות השופט בדימוס אריה סגלסון לבדיקת ליקויים שונים. הוועדה הגישה באפריל 2001 דו"ח למשרד הבריאות שעל-פיו התגלו עשרות מקרים של הוצאת איברים מגופות ללא הסכמת המשפחות ובניגוד להוראות החוק, נתיחת גופות בניגוד להוראת בית-המשפט והונאה של בני משפחה ושל משרד הבריאות בניסיון לתעד בדיעבד פעולות שנעשו שלא על-פי הנוהל. יחד עם זה חשוב לזכור כי הוועדה קבעה שבמכון לא בוצע סחר באברים, וכי לכל הנתיחות לקביעת סיבת המוות ניתנה הסכמת המשפחות.
קשה להעלות על הדעת שמקרה כה חריג, של גניבת אברים וסחר בהם, היה חומק מעינה הפקוחה של העיתונות המקומית כאן, שלא לדבר על גורמי החקירה הפליליים והצבאיים. כפי שאין מכירים כאן את השבדים, אלה מן הסתם אינם מכירים את המערכות כאן כדי לדעת שיש דברים שלא היו יכולים להיעלם באזורנו תחת מעטה שתיקה.
מה שכן קרה באינתיפאדה, וקורה ודאי באזורי עימות שונים בעולם, הוא שכתבים זרים ולא מנוסים קנו חתולים בשק ושיגרו אותם לעיתוניהם. סיפור הקטל לצורך סחר באברים ידוע כאגדה אורבנית חובקת עולם. אין עיתונאי רציני שייתקל בסיפור כזה ויפרסמו כדברים בשם אומרם בלי להצליב מידע ולקבל עליו אישור ממקורות מהימנים נוספים. כל מי שמכיר את המנגנונים שפעלו באותן שנים היה מוצא חצי תריסר דרכים שונות לבדוק את הסיפור לפני שיישלח למערכת.
הכתב השליח מגיע לכאן לא פעם בלי היכרות מספקת של הסכסוך, המנטליות של הצדדים, ואפילו ללא דרכי תקשורת בסיסיות כמו יכולת לקרוא עיתונים ושימוש סביר בשפה המקומית. לא במעט מקרים הגיעו לכאן עיתונאים זרים כדי להביא לקהלם סוג מסוים של סיפור, ומה שחיפשו ותאם את ציפיות קוראיהם שוגר בלי שהיו בידיהם כלים מספיקים לבדיקה יסודית יותר, ואולי גם לא ראו חשיבות בבדיקה כזו, שעלולה לקלקל סיפורים טובים. די היה בכך שהממצאים תאמו את האווירה שביקשו לצייר.
תשעת הילדים של אבו-עלי
לא רק לציידי סיפורים לטבלואיד המתפרסם בארץ רחוקה, שלאיש מכותביו ומקוראיו לא היה ממש חשוב עד כמה מהימן הסיפור, אלא גם לעיתונים הגונים וחדורי שליחות היו נפילות מביכות. אחת הבולטות שבהן היתה הדיווח על תשעת ילדיו של אבו-עלי שנקברו תחת בית המשפחה בג'נין במהלך מבצע "חומת מגן" במאי 2002.
היה זה כתב ה"נובל אובזרבטר", שנכנס למחנה הפליטים בעיר לאחר שצה"ל יצא ממנה בתום המבצע, ופגש שם את אבו-עלי המבכה את ילדיו. המגזין הצרפתי המוערך ורב-ההשפעה נתן אז כותרת פסקנית על כפולת עמודים: "כל תשעת ילדי קבורים מתחת להריסות", ומתחת לה נראה אבו-עלי על רקע חורבות כשהכיתוב אומר: "הניצולים מספרים את סיפורם".
הסיפור עצמו היה לגמרי לא פסקני. אבו-עלי איבד במהלך הקרבות קשר עם ילדיו, וכשחזר מצא את ביתו הרוס. "הכול מריח ממוות כאן", אמר לכתב. "בואו בעוד שבוע ותראו את הגופות שלהם". הכתב לא המתין שבוע ושלח את הסיפור כעובדה מוגמרת.
והנה מתברר כי דווקא במערכת "הארץ" התרגשו למקרא הסיפור ויצאו מיד לבדיקות מקיפות, כדי לגלות איך סיפור כזה הוחמץ. הממצאים היו שסך מניין החללים במחנה כלל ארבע נשים ושלושה ילדים, ואף אחד מהם אינו מילדי אבו-עלי. בדיקה נוספת, פרטנית יותר, גילתה כי ילדיו של אבו-עלי ברחו מן הבית, שאכן נהרס, אבל איש מהם לא נפגע. לימים יצאה עדה אושפיז, כתבת "הארץ", ושוחחה עם אבו-עלי ומשפחתו בביתם המשופץ, על תלאותיהם במהלך הקרבות.
בתגובת לפרסום ב"הארץ" בעניין היתה תגובת ה"נובל אובזרבטר": "אבו-עלי סיפר שילדיו מתו כי באמת האמין בכך. תפקידנו היה לפרסם. אין מקום לפרסם תיקון או הכחשה. עכשיו אולי נשלח את הכתב שלנו לראיין שוב את האבא, וגם אנשים שילדיהם נעלמו ולא נמצאו".
ה"נובל אובזרבטר" מעולם לא עידכן את קוראיו בהתפתחויות בפרשה.
פער הזמנים גדול מדי
העובדה שמשרד החוץ השבדי סייע במימון ספרו של בוסטרום אינה מעידה על קשירת קשר, כפי שעלול להשתמע מהביקורת הנזעמת ב"מעריב".
ראשית, פער הזמנים גדול מדי. בין צאת הספר "אינשאללה" לפרשייה הנוכחית חלפו שמונה שנים, והתחלפו כמה שרי חוץ. שנית, אין רע בכך שממשלות סקנדינביה העשירות יראו עצמן כשומרות המצפון העולמי ויתמכו בארגוני זכויות אדם למיניהם. בשאלה עד כמה מפותחים כלי הבקרה של ממשלה על הנעשה בכספי המימון שהיא מקצה צריכים לדון השבדים, ולא כתבי "מעריב" העצבנים.
"מעריב" הוביל את כיסוי את הפרשה וסיפק את מירב המידע בקשר אליה, אבל הוא גם יצא מפרופורציות והתגייס למאבק משונה בשבדים. כאילו היה זה משחק כדורגל בין המדינות.
מה הפלא שאצלנו קוראים למכון לניתוחים פלסטיים – ולא למכון לניתוחים אסטרטגיים – מכון פרופורציה.
בודדים ומפוזרים
דווקא הגורם החשוב ביותר שצריך היה להשמיע את קולו לא נשמע כלל: העיתונות הישראלית המאורגנת. בין אם מפיה של מועצת העיתונות ובין אם מטעם איגודי העיתונאים. אף אחד מאלה לא נקט עד כה עמדה אתית או מקצועית בנושא.
אם כבר עוסקים בהשוואה לסקנדינביה, הרי שם עיתונות הדפוס משגשגת ופורחת גם ברמה הארצית וגם בזו המקומית, ורמת ההתאגדות בה היא מהמפותחות שקיימות.
עיתונאי ישראל הם ציבור של יחידים. כל אחד וגבו למערכת ופניו לקהל. עיתונאים שנפגשים זה עם זה בהרמות הכוסית השנתיות. אין זה מקרה שארגוני העיתונאים בארץ לא הגיבו. פשוט אין כאלה, ונראה שלו היו, לא היה להם מה להגיד.