"גל ההתאבדויות" בקונצרן התקשורת פראנס-טלקום, שהתקשורת הצרפתית מדווחת עליו, עלול להישמע כנוירוזה תקשורתית, מסוג גלי הבהלה שמייצרות מחלות מידבקות כמו שפעת החזירים. 22 מכ-100 אלף עובדי הקונצרן שלחו יד בנפשם מאז פברואר 2008.

במצטבר זהו נתון מזעזע. במעקב אחר כל מתאבד זה נשמע נורא עוד יותר. אדם במיטב שנותיו, בעל מקצוע, עובד שכיר, לכאורה מוגן, נקלע בעבודה ללחץ, חוסר ביטחון תעסוקתי ותסכול שאין הוא יכול עוד לעמוד בו – ושולח יד בנפשו. והדבר כמובן מעיק עוד יותר על חבריו לעבודה ומגביר את הלחץ על כל אחד מהם.

מן המרחק הבטוח שבו אנו משקיפים על "הנעשה בעולם", קל לפטור את העניין כבהלה המונית, אבל יש בכך יותר. בצרפת, ארץ העבודה המאוגדת, מתרחבים יחסי העבודה אל מעבר למפגש היומיומי בין עובד לתפוקתו. הדיון באחריות המעסיק לשלומו של העובד מגיע אל חובתו לשמירה על רווחת עובדיו ובריאות נפשם.

התגובה הראשונה המתבקשת היא בדיקת האיתנות הסטטיסטית של הנתונים, וכך נהגו בלוגרים ומגיבים שדנו בדיווחים הצנועים שפורסמו כאן. ואכן, קל לבדוק מהו שיעור ההתאבדות הממוצע בצרפת ולהשוות את הנתונים לאלה של פראנס-טלקום.

חנות של פראנס-טלקום. ליון, צרפת (צילום: Ambrosiana, רישיון cc)

חנות של פראנס-טלקום. ליון, צרפת (צילום: Ambrosiana, רישיון cc)

גם חובבי סטטיסטיקה (שכמותי) נזהרים בדרך כלל מלראות בצירופי מקרים תופעה מוצקה. כבר למדנו שייתכנו שלוש תאונות קטלניות במטוסי נוסעים בחודש אחד, ועדיין בחישוב שנתי מגמת התאונות תישאר דווקא בירידה. הנה למשל, אוליבייה בארברו, מנהל משאבי האנוש בפראנס-טלקום, אומר ל"ז'ורנל דוּ דימאנש" כי החברה שלו מעסיקה 102,000 עובדים בצרפת, מדינה שבה שיעור ההתאבדות הממוצע השנתי עומד על 17.8 לכל 100 אלף איש בשנה.

בארברו טוען כי אם ב-18 החודשים האחרונים התאבדו 22 עובדים בחברה, הרי מדובר בשיעור נמוך מן הממוצע הארצי השנתי. כלומר, אם מתוך 102 אלף עובדים השיעור השנתי הממוצע הוא 18.15 התאבדויות, הרי שבפועל עומד שיעור ההתאבדות השנתי בפראנס-טלקום על 15.33 בלבד.

אבל אם לוקחים חתך אחר, כמו שיעור המתאבדים בין השכירים בצרפת, כפי שעושה היומון "לה-פיגארו", מצטיירת תמונה שונה. מדיווחו מתברר כי שיעור המתאבדים השכירים עומד על 1.6 ל-100 אלף איש, בעוד שבפראנס-טלקום השיעור הוא 5.4, וזה כבר סיפור אחר. בהנחה שמספר ניכר ממקרי ההתאבדות שמרכיבים את הממוצע הארצי השנתי מתייחס לאנשים שחיים מחוץ למעגל העבודה, ואליו נוספים אולי כמה מעסיקים שפשטו רגל, הנתון הרלבנטי הוא אכן שיעור המתאבדים בין השכירים, וזה גבוה, לפי "לה-פיגארו", פי שלושה מן הממוצע הארצי. מה שמסתמן כבעיה אמיתית, ולא כפסיכוזה תקשורתית או שגיאה סטטיסטית.

שני גורמים חוברים יחד, על-פי העיתונות הצרפתית (המשקפת את עמדות האיגודים המקצועיים בעניין זה), ליצירת התופעה. האחד הוא התהליך הכואב שעברה חברת הטלקום הלאומית במשך עשור שלם עד הפרטתה המלאה ב-1998, כשלאחריו בא עשור של תהפוכות, רפורמות וצמצומים, שמשמעותם אובדן הביטחון התעסוקתי, עומס עבודה מוגבר וגמול מקוצץ. הגורם השני הוא האפקט המידבק. העובדה שלהתאבדויות על רקע משותף יש מימד סוחף. כמה מקרי התאבדות יחידים עלולים לייצר גל שקשה לבולמו.

פעולה נמרצת על הגרף הסטטיסטי

גל התאבדויות הוא תופעה מוכרת לעיתונות בישראל, לפחות על-פי המתרחש בצה"ל. בתחילת שנות התשעים כינסו קצין רפואה ראשי וראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל את עורכי העיתונים וביקשו מהם להימנע מפרסום מקרי התאבדויות של חיילים.

בפגישה הוצגו נתונים של מגמת עלייה במספר המתאבדים (גם אז, כהיום, היבהב המספר של 25 חיילים מתאבדים בשנה כקו אדום), והבקשה היתה שלא לדווח על כך כדי לא ליצור גל התאבדות נוסף. עורכי העיתונים סירבו להתחייב לכך, בטענה כי יש מקרים שבהם התאבדות מייצגת לחץ חריג שמופעל על החייל, ויש לחושפו. עם זאת ניאות "הארץ" להסתפק זמנית בכיסוי קורקטי, על-פי המקרה, ולא להרחיבו או להעצימו באופן שיעורר חיילים נוספים בעלי נטיות אובדניות לממשן.

הבקשה ההיא נשכחה מזמן, והצבא פועל להקטנת מספר המתאבדים ביצירת התאמה טובה יותר של תנאי השירות למבנה האישיות של המגויס. יש להניח כי הצבא גם מהדק את המיונים, ונמנע מגיוס צעירים שמזהים בהם מאפיינים אובדניים – ובכך משפר את הסטטיסטיקה, גם אם לא בהכרח מציל חיים. ייתכן כי כמה מבעלי הנטיות האובדניות שהצבא נמנע מלגייס יופיעו בסטטיסטיקת ההתאבדויות באזרחות.

תופעת ההתאבדות שכיחה יותר בקרב אנשים צעירים, מתבגרים ובמיוחד כאלה שהם בעלי נפש רגישה ויצירתית. סטטיסטיקת המתאבדים מתייחסת לרוב לנסיונות "מוצלחים" בלבד, כלומר למקרים שהסתיימו במוות. אבל רוב הטיפול בתופעה נעשה למניעת נסיונות התאבדות, בעקבות "כשלונות" קודמים.

היבט זה מוכר לי מצדו השני של המתרס הצבאי, מן האקדמיה לאמנות ועיצוב שבה שימשתי ראש מחלקה. בין הפונים לאקדמיות יש כאלה שהצבא הואיל לשחררם מסיבות נפשיות, אלא שהם מחליפים לעתים לחץ בלחץ. לחץ הלימודים, התחרות האישית, קשיי הקיום והנפש המסוכסכת, כל אלה עלולים להתברר כמעוררי התאבדות אצל סטודנטים המועדים לכך.

באקדמיה המוכרת לי, אחרי כמה מקרי התאבדות, הודק מאוד המעקב אחר כל סטודנט שמגלה סימני מצוקה, ולו הדקים ביותר. אבל בכך לא די. במקביל להגברת הקשב והרגישות לסטודנטים מסוימים שנמצאים בסיכון, נעשה שם מאמץ להפחתה מסוימת בעומס המוטל על כלל הסטודנטים. פעולה רוחבית כזו יכולה להשפיע לטובה גם על סטודנטים שנטייתם האובדנית לא התגלתה, בכך שאינם חוצים את הסף המניע למעשה התאבדות.

אור קשתי ודן אבן, כתבי החינוך והבריאות של "הארץ", מדווחים היום על יוזמה חדשה של משרד החינוך למאבק בהתאבדויות בני נוער ומתבגרים. על פיהם, יודרכו צוותים חינוכיים כיצד לאתר ולזהות אובדנות ואיך לפעול למניעתה. זו יוזמה ברוכה וחשובה, שבוודאי תציל חיים. אבל כמו במקרה של צה"ל, הרושם הוא שהמערכת עומדת לפעול באופן נמרץ על הגרף הסטטיסטי, בלא פעולות הרוחב הנדרשות כדי להפוך את בית-הספר באשר הוא למקום חיובי, בלתי מאיים ותומך.

הלחץ לפעולה בנושא הלחץ נמשך

אני מביא את הדוגמאות הללו כדי לציין את העובדה שהתאבדויות אינן נתון שאפשר לטאטא הצדה באמצעות גרפים סטטיסטיים, אלא גורם המצדיק טיפול אבחוני ומניעתי נמרץ ומורכב, ובמיוחד כשמדובר במפגש בין אנשים בסיכון לארגונים גדולים, בין אם אלה מוסדות חינוך ובין אם חברות ענק הפועלות בשוק הפתוח. צרפת, שמתמודדת עכשיו עם התאבדויות על רקע תעסוקתי – התאבדויות שכירים על רקע מדיניות הניהול בחברה המעסיקה אותם – נמצאת בשלב מתקדם בהרבה של מודעות וטיפול בנושא, שבישראל איננו נמצא כלל בסדר היום.

מעשי ההתאבדות בפראנס-טלקום אינם נראים מקריים. רק לפני שנתיים סערה צרפת לנוכח רצף התאבדויות באחד ממפעלי תאגיד הרכב רנו. ב-20 בפברואר 2007 נפתחה חקירה מטעם בית-המשפט בוורסאי לבדיקת תנאי עבודתו של עובד בן 38 במרכז המחקר של רנו בגִיאַנקוּר, שהתאבד בדירתו ארבעה ימים אחרי שכתב מכתב שבו תיאר את קשייו בעבודה בעקבות תוכנית שיפור רווחיות שהופעלה בחברה שנה קודם. על-פי התוכנית, כוח העבודה צומצם והתפוקות הוגברו באורח דרמטי.

בניין פראנס-טלקום בפריז (צילום: fredpanassac, רשיון cc)

בניין פראנס-טלקום בפריז (צילום: fredpanassac, רשיון cc)

מתברר כי זו היתה התאבדות שלישית באותו מרכז (שבו מועסקים 12 אלף עובדים בתכנון הדגמים החדשים) במהלך ארבעה חודשים, והיא התבצעה שלושה שבועות אחרי צעדת הזדהות של עמיתיהם של שני המתאבדים הקודמים, באוקטובר 2006 ובינואר 2007. נשות העובדים במרכז הפגינו אז בדרישה לנקיטת צעדי מנע שימנעו מבני זוגן, העובדים בתנאים דומים (יום עבודה ארוך ולחוץ ותחושה של עיכוב קידום), להגיע למצב דומה. איגודי העובדים הכריזו אז: זה שנתיים שהלחץ על כתפי העובדים הוא הרבה יותר חזק משהיה.

במאי 2007 הכירה חברת ביטוח הבריאות של ראשון המתאבדים, מהנדס תוכנה בן 39 שקפץ מהקומה החמישית של בניין המינהלה, במותו כבתאונת עבודה. מנכ"ל הקבוצה, קרלוס גון, אישר בעדותו לפני החברה כי "אובייקטיבית, הלחץ [בחברה] היה חזק מאוד".

נושא ההתאבדויות במקום העבודה ואחריות המעסיקים לשלום עובדיהן עמד אפוא על הפרק עוד לפני שהתחיל גל ההתאבדויות בפראנס-טלקום. בפברואר 2008, עדיין "לפני הספירה", דיווח "ל'אוּמניטֶה" (לשעבר בטאון המפלגה הקומוניסטית ובעל זיקה לשמאל), תחת הכותרת "מניחים לשכירים להתאבד", על התארכות רשימת המתאבדים במקום עבודתם. העילה לכך היתה עובדת מותו של טכנאי שירות של פראנס-טלקום, שתלה את עצמו במרכזת הטלפונים של העיר אמבואז. מכאן למעשה החלה הספירה, והמידע על הכמות המצטברת יצר כותרות כבר במאי השנה.

הלחץ לפעולה בנושא הלחץ שמביא להתאבדות נמשך בעקביות מאז. בתחילה הובילו אותו האיגודים המקצועיים, והיום עושה זאת התקשורת באופן עצמאי. במהלך התקופה נאלצה הנהלת פראנס-טלקום להכיר בעובדה שמה שמתרחש במפעליה אינו בגדר מקריות סטטיסטית, וכי העובדה שמספר המתאבדים הוכפל בתוך שנתיים היא תופעה חברתית. הלחץ בעבודה – המכונה גם בצרפתיתStress – איננו עוד קוריוז, והמדינה, כמו האיגודים והמעסיקים, רואה בכך יעד שצריך להילחם בו במישור הלאומי.

הנה אפוא נושא להסתדרות הכללית ולגורמי התעסוקה, הבריאות והרווחה להתעמק בו. אחת הדרכים היעילות כדי לחולל בו עניין, היא לגאול את סיפוריהם של מתאבדי רנו, פז'ו, פראנס-טלקום וחברות אחרות מעמודי "אסונות משעשעים בעולם הגדול", ולהביא אותם אל ראש עמודי החדשות ואל מגזיני סוף השבוע. ואולי אפילו לכותרות הטלוויזיה, שסיפורי מוות הם לחם חוקה.