לפחות שלושה עיתונאים יצאו בשליחותי אל הדיסנילנד המדברי שנקלע למצוקת הון. מסע מוזר המשלב השתאות וחרדה, עונג וסיכון. נתן ליפסון, סוכן "דה-מרקר" כפול-הדרכון, יצא לארץ האויב והריץ לעצמו בראש את "אקספרס של חצות", כשהוא בדמות הגיבור הראשי. מלותיו האחרונות מן השטח, כפי שפורסמו בעיתון, היו: "אני כותב את הטקסט הזה בלילה האחרון שלי כאן. עוד לא חזרתי הביתה. אני מקווה שלא נסחפתי ומחר בבוקר יבואו שלטונות בטחון הפנים של דובאי, יעצרו אותי, יענו אותי, ישליכו אותי לים ואף אחד לא יידע מה קרה איתי. אז אני שולח את הקטע הזה במייל כבר עכשיו. מה שבטוח בטוח". זה היה ביום חמישי. ביום ראשון ליפסון כבר פירשן מהבית, בריא ושלם, את שערוריית קרן מרקסטון. תודה לאל.
לעיתונאי שיצא לשם וחזר בשלום, דובאי היא חלום רטוב. מדינת אלף לילה ולילה שמקפיצה את המושג "מסריח מעושר" לשיאים שגובהם כגובה מגדליה. ההוכחה החיה לכך שכסף קונה הכל. יזמות, טכנולוגיה, אורבניזם, תרבות, אמנות, הערצה ובוודאי גם אהבה. השילוב המפואר ביותר, והמכוער בהתאם, של חמדנות ושמרנות. מונרכיית נובוריש מנותקת מכל הקשר.
לא ברור מה מעורר בנו פליאה עזה יותר; אתר הסקי הסהרורי בעולם, או האיים המלאכותיים המעטרים את החוף כתחרה של מפית שולחן. או שזהו מכלול הדקדנס המוטרף, שאיכשהו מעורר כאן הערצה, קנאה וכמיהה.
"הגעה לדובאי" (צילום: Michael Foley Photography, ר' cc-by-nc-nd)
אם כבר השקענו ושיגרנו עיתונאים, כמו ליפסון, גד ליאור מ"ידיעות אחרונות" וצ'יקו מנשה מערוץ 10, אפשר היה לצפות לתמורה נכבדה יותר מטור "היה שם" מורחב. הרי אלף פעם כבר נשמטה לסתנו, אם כי מרחוק, למראה נפלאותיו של פארק השעשועים המדברי. פארק שאת היסוד המגלומני שבו חווינו באינספור דיווחי התפעלות קודמים ממיזמי איחוד-הנסיכויות.
לשווא חיפשתי תובנה חדשה או חוויה מאלפת שאינה קשורה בגודל או במחיר, והתקשיתי למצוא אפילו הרהור קטן שיתעלה מעל כרוניקת הדיווח מן השטח הגדול. בכל זאת, שלושה עיתונאים מנוסים נגעו, ולרגע מיששו, את פסגת העושר העולמי. וליתר דיוק, את פסגת רעיון העושר האנושי.
ליפסון, חייל נאמן, עסק בחומרים שמהם עשויה העיתונות הכלכלית. כלכלנים, בנקאים, קבלנים, יועצים, שווקים, חובות, נושים, מיסוי, משקיעים, נדל"ן, שליטה, שווי, פרויקט, מיליארד, קריסה, פריסה. נוסף לכך סיפק סיקור קורקטי הכולל סיור היכרות עם מכמני העיר, משהו על משפחת היזמים ועל הרקע לפלא, ושיחות מזדמנות עם זרים ומקומיים שהמאפיין אותם הוא היותם בעלי שם פרטי בלבד, שגם הוא בדוי. ג'ון, מארק, סטיבן.
גד ליאור, שליח מיוחד כפול-דרכון ומנוסה גם במסעות למדינות ערב, חותך את הנסיכות מגובה המדרכה ומשוחח עם העוברים ושבים. ניכר בו שהוא מדובב מיומן. גם הוא נתקל בבעלי שמות פרטיים, אסמאעיל, אבראהים, אבל לכמה מבני שיחו יש אפילו שמות מלאים.
ליאור אינו מחמיץ את הבחור מהבנק, את פקיד הקבלה, את נהג המונית האדיב, ואפילו את איש משרד התרבות שליווה מופע לחג שנערך בקניון הגדול. ליאור סר לבית-קפה והחליף מלים עם כמה מיושביו, מה שאמור לשקף הלכי רוח, ואפילו העז להחליף משפט או שניים עם אשה מקומית – דבר שאינו מקובל במדינה כדובאי - בתור לקופה בחנות הממתקים. זה המקור לשורה שתפחה לכלל כותרת פנימית מודגשת: "באנגלית רהוטה [מה הפלא? הרי זו שפת המקום] היא אמרה לי: במקום לקנות נעליים, בעלי ביקש שנקנה ממתקים לילדים". הנה לכם: מסימני המשבר.
"דובאי מטרופוליס" (צילום: twocentsworth, ר' cc-by-nd-nc)
חייו של צ'יקו מנשה, הכתב המדיני של חדשות 10, נוחים יותר. המצלמה שעימו נושאת בחלק נכבד מנטל שיקוף הפאר המועצם של הנסיכות. גם מנשה מעמיד מול המצלמה (בכתבתו הראשונה, משתיים) שלושה "תושבי דובאי" המשמיעים כל אחד משפט סתמי, ומביא חוות דעת אופטימית מפי מנכ"ל חברת השקעות זרה, שפניו גלויים, וחוות דעת פסימית מפי נציג חברה זרה המקורב לשליט, האומר, בגבו למצלמה, כי נגרם נזק משמעותי לתדמית המצליחנות של הנסיכות.
לזכותו של מנשה אפשר לציין ניואנסים של ביקורת בקולו המלווה את השיטוט בארץ הפלאות. הוא נותן להבין כי התושבים מבולבלים, שכן החיים בבועה (מה ממחיש זאת טוב יותר מאתר הסקי?) וההתפתחות "המוטרפת", כדבריו, עלולים לגרום לאיבוד פרופורציות. מנשה גם אינו שוכח לציין כי מדובר כאן בדיקטטורה, גם אם נאורה. ואני מוסיף, נאורה לכאורה.
מנשה משלם שווה ערך ל-330 שקל תמורת קנקן "אפטרנון טי" ומבחר עוגיות, בבר שליד מסעדת הקומה העליונה במלון בורג' אל-ערב בן שבעת הכוכבים, וכל זה כדי להשקיף מגובה 200 מטר על האי המלאכותי בצורת הדקל, לקול הפסנתר המוכסף המנגן את "אי-שם מעבר לקשת".
שלושת השליחים, כתב כלכלי, כתב משימתי וכתב מדיני עם מצלמה, עשו את המוטל עליהם. משלוש הכתבות ניתן היה להרכיב כתבה אחת, שלמה מעט יותר, שגם היא מציעה לא יותר מתמונה שטוחה של המציאות. היה מי שמצא כי ליפסון וליאור הוציאו מאותו ביקור מסקנות הפוכות זה מזה. אין להתפלא על כך. הרי אין סיכוי שאורח לרגע יוכל להכיל את המקום שבו הוא מתארח ולהפיק מכך תובנות. תשאלו את הכתב הוותיק (סר) מארק טאלי, ראש המשרד של ה-BBC בדלהי, שפרש אחרי שלושים שנות כיסוי הודו ואמר, "ככל שאני יושב כאן יותר, כך מתברר לי עד כמה מעט מושג יש לי".
אבל אנו, הקוראים והצופים, לא באמת מעוניינים לרדת לחקר המציאות (אף שצ'יקו מנשה הכריז בראשית דיווחו: "יצאנו לדובאי כדי להבין מה בדיוק קרה שם"). אנחנו לא מעוניינים לדעת בדיוק מה קורה שם, בחדרים שבהם מסתגרים נציגי המשקיעים, הנושים, הבנקאים והשליטים. אנחנו מבינים באופן עמום את מה שעורכי "דה-מרקר" העניקו ככותרת לכתבתו של ליפסון: "מחיר המגלומניה", אבל כל עוד היא אינה מזעזעת את רחוב אחד-העם, אנחנו בטוחים שזו מגלומניה של משוגעים אחרים.
"סקי דובאי" (צילום: muness, ר' cc-by-sa)
התקשורת המסחרית, כמעט מעצם הגדרתה, נמנעת מנקיטת עמדה. היא בנויה היום לפעולה על פס אחד בלבד: להעביר את אפקט הוואו. וואו, איזה גודל, איזה גובה, איזו נסיקה, איזו התרסקות. את הלקח האישי נצטרך להפיק בכוחות עצמנו – ואת זה ניתן לעשות גם בלי להיות שם. אחד הלקחים שכדאי להפנים הוא שככל שאתה מיליארדר כבד יותר, תמיד יימצא מישהו כבד ממך. תשאלו את וורן באפט, שהבין שמיטתו אינה מיועדת להכיל גוף הגדול ממידותיו שלו.
במובן הזה אין כתבינו בעלי השם שונים מן המרואיינים נטולי השמות שצצים מרשימתם. אנו, ששקועים ברכבת הקלה המדשדשת, בוחנים בעיניים כלות את פסגות העושר, ועם זאת רק נשמח לראות את כנפיהם של אלה שהמריאו גבוה מדי אל השמש מתמוססות בחוּמה ולמלא את חיינו באושר קטן למקרא סיפורי נפילה נוספים. למחרת (ואפילו היום, בעמודים הסמוכים) נחזור להעריץ, לפרכס, להלל ולקנא במגלומנים שלנו, בצפייה להתרסקותם.
אם יש גן עדן, הרי הוא מגרש הטניס/מנחת המסוקים המרחף בקצהו של מגדל מלון בורג' אל-ערב. מפלצת הנדסית ותרבותית שאין כמותה (בעיני, לשמצה). ואם יש לקח, הרי הוא שככל שמגביהים מפני האדמה, גן העדן הופך מדבר שממה שרובצים בו אידיוטים עם כרטיסי אשראי מוזהבים.