יאיר לפיד (צילום: "העין השביעית")
רוקמים סיפור מרגש
יאיר לפיד מקדיש את טורו השבועי במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" לתפקידה של התקשורת הישראלית בהכשרת עסקאות בלתי הגיוניות להשבת שבויים (או גופותיהם). "איך ניצחו הדמעות את הדיון על עסקת שליט", מסכמת ההפניה בשער המוסף את הטור, המתאר, בין היתר, את תרומתו של לפיד עצמו לנצחון הדמעות. כל מי שקורא באופן קבוע את העיתונות היומית או צופה במהדורות החדשות הטלוויזיוניות מכיר את הסיפור שמגולל לפיד – הרגש הולך ומשתלט על התחום כולו.
לפיד מתמקד בתיאור העסקה להשבת גופותיהם של אודי גולדווסר ואלדד רגב, ומתבסס על עבודת מאסטר שחיבר גולן יוכפז, עורך התוכנית "אולפן שישי" שמגיש לפיד. יוכפז בדק בעבודתו את התנהלות התקשורת בסיקור ההכנות לעסקה. "העיתונאים שקעו בתקווה חסרת בסיס, כדי לגרום לצרכניהם לעבור חוויה רגשית, וכך העבירו את משקל הסיקור מתחום העובדות אל תחום הרגש", מצטט לפיד את יוכפז, ונראה כי הוא מסכים עם אבחנתו. יחד עם זאת, מסקנות השניים שונות. בעוד יוכפז, כך לפי הציטוט של לפיד, פוסק כי "הסתפקות ברקימת סיפור מרגש, יהיה כתוב היטב ככל שיהיה, היא עוול כלפי צרכני התקשורת, ולא פחות מכך כלפי הדמוקרטיה הישראלית", הרי שלפיד מגיע למסקנה אחרת.
"בעשרים השנים האחרונות התקשורת השתנתה ללא הכר", כותב לפיד. "תסתכלו, למשל, על הפרומואים של תוכניות התחקירים, או של החדשות, תסתכלו על הכלים שבהם הם משתמשים: המוזיקה המהדהדת, החיתוכים המהירים, הקול הרועם של הקריין שמבטיח לנו שלא נוכל לזוז מהכורסה". השינוי אכן עצום, אך בסופו של דבר קובע לפיד כי "כמו כל שינוי, אין פה בעצם שאלה אם זה רע או טוב, אלא אם אנחנו מסוגלים להשתנות באותה מהירות שבה מתעצב העולם סביבנו". למעשה, לפיד מסביר למתנגדי העסקה לשחרור מאות אסירים פלסטינים תמורת השבת החייל השבוי כי אין טעם לנסות לעניין את הציבור בעובדות. הסיפור החזק יותר ממילא ינצח, והסיפור הזה חייב לכלול את הסוף הטוב שבו חייל שבוי חוזר לבית הוריו.
לפי לפיד, עם כל הכבוד לסכנה שמציב שלטון הרגש בחדשות לעתיד הדמוקרטיה הישראלית, אם זו לא תשכיל לשווק את מצבה כסיפור טראגי על ישות חסרת אונים הכלואה בשבי סוכני הרגש האכזריים, לא צפויה לה פופולריות רבה בקרב הציבור.
הטור של לפיד, שעוסק ברגש, מעורר באופן טבעי תגובה רגשית. קשה לקבוע מה מרתיח יותר – עורך תוכנית חדשות מרכזית העושה שימוש במוזיקה מהדהדת, חיתוכים מהירים ומנות גדושות של רגשנות שיוצא נגד השתלטות הרגש על החדשות, או מנחה של תוכנית כזו הטוען כי אין תוחלת לניסיון להחזיר את העובדות למרכז הדיון. מה שברור הוא ששניהם השכילו לפעול לפי העצה של לפיד ולהתאים את עצמם היטב לשינויים המהירים שהעולם סביבם עובר.
טוב מראה עיניים
ככל שהעיתונות המודפסת הולכת ונעשית דומה לטלוויזיה, ככל שהרגש הולך ומחליף גם בה את העובדות, הנטייה הטבעית שלה היא "לספר סיפורים" ולא למסור מידע. אחד היתרונות הטמונים בכך היא היכולת לייצר בעת הצורך, כמו בטלוויזיה, תוכנית לקט.
בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" משתתפים הבוקר כמה מכוכבי העונה. העמודים הראשונים מוקדשים לפרשות הטריות – מאבטח החשוד באונס, קצין בפדופיליה – ואילו בעמודים הפנימיים שבים להופעת אורח דמיאן קרליק והאם מ"פרשת האם המרעיבה". תמליל הודאתו באשמה של קרליק מוביל לכפולת עמודים העוסקת שוב ברצח משפחת אושרנקו. בדיקה של רופאי הדסה את "האם המרעיבה" מובילה לידיעת ענק, הכוללת הדפסה מחודשת של תצלום הילד המורעב.
למרות הפרטים החדשים המובאים במסגרת שני הסיפורים האחרונים, הדפסתם מחדש בגליון יום שישי היא בעיקרה שידור חוזר; הקוראים מקבלים הזדמנות נוספת להיזכר בזוועות של שתי הדמויות המפלצתיות, והזדמנות נוספת להזדעזע.
הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, שולחת את הקורא למחוזות רחוקים – "מסע בנסיכות פושטת רגל". שליח העיתון, גד ליאור, ביקר בדובאי ומפרסם במוסף "ממון" את רשמיו. "החנויות ריקות והייאוש גובר", נכתב בשער "ידיעות אחרונות". בכתבה עצמה מציין ליאור כי האווירה כה שפופה עד שגם לעשירים אין חשק לבזבז את כספם. ליאור פוגש בדובאי אשה שקונה לילדיה ממתקים במקום נעליים, וזאת בשל המשבר הכלכלי. הוא מציין גם כי הפקיד בדלפק מלונו סיפר לו שבעבר צריך היה להזמין בו חדר שבועות מראש, ואילו כעת הוא מלא רק למחצה.
תמונה זו שונה מאוד מזו שמתאר מנהל חברת ייעוץ השקעות בדובאי באוזניו של כתב המוסף "G" של "גלובס", איתי רום. "האנשים כאן נהנים מאוד מהחגים, מהחופשה של עיד אל-אדחא ומההכנות ליום העצמאות. אין שום אווירה שלילית ברחובות. להפך, כולם במצב רוח מאוד שמח", אומר המנהל לרום, שמצדו מדגיש כי "לא חייבים לקנות את התיאורים הוורדרדים האלה".
נראה כי אכן אין טוב ממראה עיניים, וכי כתב בשטח יכול להבחין טוב יותר במצב רוחם של התושבים בדובאי מאשר כתב הנאלץ לסמוך על עדותם של מקומיים (אינטרסנטים). אך גם מסקנה זו מאבדת מתוקפה למקרא עדותו של כתב "דה-מרקר" נתן ליפסון, שבילה אף הוא בימים האחרונים בדובאי ומפרסם הבוקר את ממצאיו.
כותרת כתבתו של ליפסון קוראת "מחיר המגלומניה", אך מקריאת הטקסט עולה כי מחירה של המגלומניה אינו יקר כפי שנהוג לחשוב. "נראה שהמקומיים, אלה שנולדו כאן וגם הזרים, לא בהלם ולא בדיכאון", כותב ליפסון ומדווח כי "מרכזי הקניות מלאים עד אפס מקום".
חלק מרשימתו של ליפסון מוקדש להתפעלותו מתנופת הבנייה העצומה בנסיכות בשנים האחרונות. נכון, זו אותה תנופת בנייה שנולדה כתוצאה מהבועה שהתפוצצה ממש כעת. אמת, זו אותה תנופת בנייה המתוארת כמגלומנית. מה לעשות, זו אותה תנופת בנייה מוגזמת שהתרסקותה היא שהביאה את ליפסון לבקר בדובאי. אך ממדיה והגוזמה שבה מצליחים לשבות את דמיונו של הכתב. ליפסון מסיים את רשימתו בנימה אופטימית וטוען כי דובאי תצליח להיחלץ מהמשבר הנוכחי. "לאחר ארבעה ימים במקום הנפלא הזה, אני כבר רוצה לחזור", הוא כותב בטור אישי המתלווה לכתבה.
עדנה לנתניהו
הכותרת הראשית ב"ישראל היום", לא תאמינו, היא ציטוט מפי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. "אנחנו לא אויבים", הוא אומר לציבור המתנחלים, והמסר הרשמי שיוצא מלשכת ראש הממשלה נפרש פעם נוספת לרוחב כל שער העיתון.
בכמעט שנתיים וחצי ש"ישראל היום" קיים, היה כוכב העיתון מרדכי גילת בין המעטים שתקפו מדי פעם את נתניהו באופן ישיר. הבוקר, במדורו במוסף "ישראל השבוע", גילת משנה את הטון וכותב קטע קצר תחת הכותרת "מלה טובה על נתניהו".
"יש מי שיאמרו שעולה לי בבריאות לכתוב מלה טובה על בנימין נתניהו, לנוכח התנהלותו בעבר", פותח גילת, "אבל עכשיו, מה לעשות, היא מגיעה לו. נתניהו ב' מתרחק מנתניהו א'. יש פתאום כאילו בעל בית במדינה. ראש הממשלה ירד מהגדר, התחיל להפגין מנהיגות, העמיד את יעקב נאמן במקומו והדף את הנסיונות לפצל את תפקיד היועץ המשפטי". בהמשך מחמיא גילת גם להחלטת נתניהו להקפיא את הבנייה בגדה המערבית.
ואם כבר נגענו במוספי סוף-השבוע של "ישראל היום", כתבת השער במוסף "ישראל שישבת" עוסקת ביבשת אנטארקטיקה כיעד תיירותי. לכתבה זו ניתן קרדיט מוזר – "תרגום: אלי לאון". פרט למלאכת תרגום הטקסט, ניתן קרדיט בכתבה גם לצלמים, אך לא לכותב הטקסט המקורי. האם אכפת לקוראי העיתון שהם מקבלים ככתבת שער טקסט מתורגם ממקור בלתי ידוע? סביר שלא. למעשה, סביר יותר שגם בשבוע הבא, כמו בשבוע שעבר, נמצא בפתח המוסף מכתב תודה כמו זה המתפרסם היום וקורא: "שלום רב, אני רוצה להביע את התפעלותי מהגליונות הראשונים של 'ישראל שישבת'. עבורי המגזין הוא תחליף ראוי – ואף טוב יותר – משאר מוספי סוף-השבוע. העריכה תזזיתית ועדכנית והכתבות באורך סביר ונעים לקריאה".
זוטות
מיכל שפירא מדווחת ב"מעריב" על יוזמה במתחם שרונה, לשימור אנטנה ששימשה בעבר את סוכני המוסד הישראלי.
ב"הארץ" מדווח עקיבא אלדר כי "בדרג המדיני והבטחוני הבכיר בירושלים הוחלט כי עסקת שליט לא תביא לשינוי במדיניותה של ישראל ביחס להסגר על עזה".
ענייני תקשורת
במדור חדשות החוץ של "הארץ" מדווח [AP] כי שני עיתונאים נהרגו כשמחבל מתאבד פוצץ את עצמו בבירת סומליה.
ערן סויסה מדווח ב"מעריב" כי הזמר מתי כספי דורש לגנוז ראיון שנערך עימו בגלי-צה"ל ומאיים לרדת מהארץ אם ישודר. לפי סויסה, גלי-צה"ל עתידים לשדרו בכל זאת. סוכנו של כספי מוסר לכתב "מעריב" בתגובה: "קשקוש בלבוש, בלבוש קשקוש".
לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי רשות השידור משלמת לאבי רצון 25 אלף שקל בחודש, אף שהתוכנית שאמורה היתה לעלות בערוץ 1 בוטלה ורצון מסתפק בפרשנויות מזדמנות.
במדורו שב"זמן תל-אביב" עונה גיא מרוז לעמיתו בעיתון "מעריב" אביב לביא, שביקר את מהימנות התחקיר שערך מרוז יחד עם אורלי וילנאי על טיבה של החקלאות האורגנית. לאורך רוב טורו עוקץ מרוז את לביא ומשלח בו העלבות אישיות בשל מה שהוא רואה כנחיתות מעמדו בעולם העיתונות. לקראת סיום הטור כותב מרוז ללביא: "חבל שבמקום טענות ענייניות ירדת להכפשות אישיות".
חן שליטא מראיינת למוסף "G" של "גלובס" את שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן, ובין היתר משוחחת איתו על הסיקור המשפטי בעיתונות. על הסיקור שקיבל ב"הארץ" מסרב פרידמן לדבר. על "ידיעות אחרונות" אומר השר לשעבר: "אני לא חושב של'ידיעות' יש אג'נדה. יתרונו שהוא נותן ביטוי למגוון דעות רחב. כשעיתון הופך לעיתון של מחנה ומקבל צביון כמו של מפלגה, זה פוגע בו. אני לא מציע את המאמרים שלי לעיתונים אחרים, כי נוח לי ב'ידיעות'".