בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של העיתונאי העצמאי ליאור קופלוביץ', הידוע בכינוי "אישתון", והורה למשטרה להשיב לו את כל הארכיון העיתונאי אשר הוחרם ממנו, וזאת למעט מכשיר מעקב שבו השתמש.
השופט עידו דרויאן-גמליאל קבע כי הצורך החקירתי בחומרי הגלם העיתונאים שהוחרמו מקופלוביץ' מתבסס על "השערה ספקולטיבית לחלוטין" של המשטרה ואילו מנגד פוטנציאל הפגיעה בחסיונם של מקורות הוא כמעט ודאי. בנוסף קבע השופט כי אין מקום לטענה שקופלוביץ' דרש שמירה על החיסיון העיתונאי שלו כדי לחמוק מאישום פלילי שכן החיסיון לא יסייע לו במקרה זה ויש די ראיות לכאורה כדי להעמידו לדין.
הארכיון העיתונאי של קופלוביץ' הוחרם על ידי משטרת ישראל בחודש אוגוסט האחרון, במסגרת חקירה של יחידת להב 433 בחשד להטרדת החשבת הכללית לשעבר במשרד האוצר, מיכל עבאדי-בויאנג'ו.
עבאדי-בויאנג'ו העידה בעבר במשטרה בפרשת הצוללות. לטענתה קופלוביץ' התחזה לאיש מוסד, ביקר בביתה בשעת ערב, הציג לה כתבה מזויפת על מתווה הגז וראש המוסד יוסי כהן, בחתימת העיתונאים גידי וייץ וגור מגידו, ושאל אותה שאלות בנושא. לפי המשטרה, בעקבות תלונת עבאדי-בויאנג'ו נפתחה חקירה סמויה, שהובילה למעצרו של קופלוביץ'. עוד טוענת המשטרה, כי קופלוביץ' הצמיד מכשיר מעקב לרכבה של החשבת לשעבר.
השוטרים ביצעו חיפוש בדירה של קופלוביץ' מתוקף צו שקיבלו מהשופטת עינת רון, נשיאת בית-משפט השלום בראשון-לציון. במהלך החיפוש החרימו השוטרים בין היתר, כך לפי קופלוביץ', שני מחשבים, עשרה מכשירי טלפון נייד, עשרות התקני אחסון מדיה מגנטית מסוג דיסק-און-קי, כעשרה דיסקים קשיחים, מסמכים, מצלמות וכרטיסי זיכרון של מצלמות.
השוטרים ביקשו לחדור לחומרי המחשב כדי לקדם את החקירה נגד קופלוביץ', כפי שמאפשר להם הצו. קופלוביץ' הגיש בקשה לביטול הצו והשבת הציוד אך זו נדחתה על-ידי השופטת רון, ועקב כך ערער העיתונאי, באמצעות בא-כוחו עו"ד גונן בן-יצחק, לבית-המשפט המחוזי. בהמשך החל לייצג את עצמו. על הצו הוטל עיכוב ביצוע, עד להכרעת המחוזי.
פרטי הצו, יש לציין, הינם סודיים ונחשפו רק לחוקרים ולבית-המשפט. השופטת רון קבעה כי הצו מידתי, שכן הוא כולל מתווה המגביל את אפשרויות החדירה של השוטרים לחומרי הגלם העיתונאיים של קופלוביץ'. שופטת המחוזי ורדה פלאוט, שבפניה נערך דיון קודם בערעור של העיתונאי, הגדירה את הצו "רחב לאללה". בא-כוח המשטרה, עו"ד אלעד פנחס, הדגיש מנגד כי הצו מגביל את השוטרים בתאריכים ומילות מפתח שבאמצעותם ניתן לערוך חיפוש בחומרי הגלם של העיתונאי.
אל ההליך של קופלוביץ' הצטרפו מועצת העיתונות וארגון העיתונאים בישראל כידידי בית-המשפט. מועצת העיתונות הפנתה את בית-המשפט אל נוהל "זימון עיתונאי לחקירה ועריכת חיפוש" שגובש על-ידי המועצה בשיתוף משטרת ישראל. לפי נוהל זה, שעודכן לאחרונה בשנת 2014, "אם במהלך חיפוש אצל עיתונאי נתפס חומר, שהעיתונאי טוען כי הוא חסוי - יוכנס החומר, ללא עיון בו, למעטפה סגורה וחתומה ויובא לביהמ"ש להכרעה בשאלת החיסיון". עו"ד יעל גרוסמן, באת-כוח המועצה, טענה כי המקרה של קופלוביץ' הוא "מקרה עקרוני שבו ייתכן לעדכן את מתווה המעטפה".
ארגון העיתונאים טען כי הצו שנעשה בו שימוש לחיפוש והחרמת החומרים של קופלוביץ' לא הוצא כדין ועל כן דינו להיפסל ועל המשטרה להשיב את כל החומרים התפוסים לידי העיתונאי. החשיבות של החלטת בית-המשפט, ציין ארגון העיתונאים באמצעות באי-כוחו עורכי-הדין ד"ר מורן סבוראי ואמיר בשה, חורגת מעבר למקרה הפרטי של קופלוביץ'. אם יותר למשטרה לעיין בארכיון שלו באופן שיפר את החיסיון העיתונאי שלו יהיה בכך כדי ליצור אפקט מצנן שימנע ממקורות למסור מידע לעיתונאים.
משטרת ישראל, באמצעות עורכי-הדין אלעד פנחס וטליה נעים, טענה בסיכומיה כי יש לדחות את הערר. "החיסיון העיתונָאִי אינו נועד לשמש עיר מקלט לביצוע עבירות על-ידי העיתונַאי, חשובים ככל שיהיו תוצרי עבודתו", נכתב בסיכומים. קופלוביץ' נחשד בעבירות על חוק הגנת הפרטיות, הטרדת עד, קשירת קשר לביצוע פשע והתחזות לעובד ציבור, מזכירה המשטרה. לפי גישתה, העבירות הללו "רחוקות מלגלם עיתונות אחראית" ועל כן טענתו של קופלוביץ' לחיסיון עיתונאי "נעדרת כל יסוד ואינה אלא שימוש לרעה בחיסיון".
השופט דרויאן-גמליאל קיבל את הערעור של קופלוביץ' כמעט במלואו.
"ביקשתי וקיבלתי לעיוני את חומר החקירה הגולמי שנאסף עד-עתה לתיק החקירה, ומצאתי כי החשד נגד העורר [קופלוביץ'] מבוסס דיו, ברמה שהצדיקה פתיחה בחקירה ומתן צווי התפיסה והחדירה", כתב השופט דרויאן-גמליאל בהחלטתו. "יתירה מזו, ואומר בזהירות – עיוני העלה כי לכאורה די בחומר החקירה שנאסף ונרשם עד-עתה, כדי להגיע למסקנות עובדתיות מפלילות נגד העורר".
אל מול הערך בשמירה על החיסיון העיתונאי, מציין השופט דרויאן-גמליאל את הצורך בקידום הליכים פליליים לצורך מניעת עבריינות, עשיית צדק וחשיפת האמת. באופן רגיל, כותב השופט, מטרות החיפוש בחומרי הגלם היו מצדיקות מתן צו חדירה כדי לקדם את החקירה, "אולם מאפיינים קונקרטיים מייחדים את עניינו, באופן שיניח לערכים הנוגדים לצאת וידם על העליונה".
ראשית, מציין השופט דרויאן-גמליאל, "קרוב לוודאי שהעורר עצמו לא ייהנה מהחיסיון המבוקש, שכן לכאורה, חומר החקירה שנאסף עד-עתה עשוי לבסס אישום (מבלי להתייחס לשיקולים שאינם ראייתיים). משמע, החשד בדבר אינטרס אישי החבוי מתחת למעטה העקרוני, אינו קיים כאן".
שנית, מוסיף השופט, "כפי שאמרה והבהירה המשיבה [משטרת ישראל] בהגינותה, החדירה נדרשת לצורך כיוון חקירתי משוער, שאין (כעת) כל בסיס ולו קלוש ותחילי המצביע על קיומו". בהקשר זה יש לציין כי חלק מהדיונים בפני השופט דרויאן-גמליאל התנהלו במעמד צד אחד, זה של המשטרה, כך שאין לדעת על איזה כיוון מדובר. לפי השופט, מכל מקום, "נמצא אפוא, שמול כמעט-וודאות שבפגיעה בחסיונם של מקורות, עומדת השערה ספקולטיבית לחלוטין בדבר התועלת שבחדירה".
השופט דרויאן-גמליאל מוסיף ותוהה האם אכן מוצו דרכי חקירה אחרות, שהיו יכולות להעניק "ממשות כלשהי לכיוון החקירתי", שלדבריו כאמור הינו בשלב זה ספקולטיבי לחלוטין. "לנוכח מאפיינים פרטניים אלו, גובר משקלו של החשש הכללי מפני השלכות רוחב של אפקט מצנן או מייבש", מסכם השופט דרויאן-גמליאל.
עם זאת, השופט דרויאן-גמליאל מחריג מחומרי הגלם שהוחרמו מקופלוביץ' מכשיר מעקב ("טראקר") שאותו הצמיד לרכבה של עבאדי-בויאנג'ו. מכשיר זה, מציין השופט, "אינו מכיל מידע המצביע על זהותם של מקורות עיתונאיים ולכן איננו יכול להיות נושא לחיסיון עיתונאי".
קופלוביץ' טען בערעורו כי המידע במכשיר יכול לשמש לשחזור והתחקות אחר תנועותיו ובכך להביא לחשיפת מקורות, אך השופט דרויאן-גמליאל דוחה טענה זו, כמו גם את הטענה כי המכשיר נתפס כתוצאה מפעולות פסולות של המשטרה. "מעיון בחומר לא מתגלה פסול, ודאי שלא ברור ומהותי, היכול להצדיק התערבות שיפוטית ופסילת ראיות כבר בשלב החקירה", כותב השופט דרויאן-גמליאל.
לפיכך, למעט מכשיר המעקב, שלגביו קיבלה המשטרה היתר להמשיך ולהחזיק בו ואף לחדור לנתוניו, חייב השופט דרויאן-גמליאל את משטרת ישראל שלא לחדור לחומרי המחשב שהחרימה, ולהשיבם לקופלוביץ'. "ככל שנערך עותק מחומרים אלו או מחלקם – יימחק", קובע השופט דרויאן-גמליאל.
11845-08-20
6324-08-20