הכותרות הולמות ללא רחם: "דיונים אצל ראש הממשלה במאמץ למנוע מגה-פיגוע", "יחולקו גלולות נגד קרינה גרעינית", "ישראל תגיב בנשק גרעיני על תקיפה עיראקית כימית או ביולוגית שתגרום לאבידות רבות", "נגיף האבעבועות השחורות המסוכן ביותר - התפטר האחראי לטיפול במגיפות משום שנדחתה המלצתו לחסן את כל האוכלוסייה עכשיו", "סוללת חץ הוצבה במרכז הארץ כדי לקדם פני התקפה אפשרית מעיראק", "ארה"ב תשגר לישראל סוללות פטריוט לפני תחילת מתקפתה על סדאם חוסיין". הכותרות מתמצתות בדיוק רב את המידע שמופיע בגוף הידיעות, המידע אף הוא מדויק משום שהוא נשען על עובדות מוצקות, ובכל זאת, יש משהו לא לגמרי תקין בפרקטיקה העיתונאית המניפה לחלל הציבורי פטריות אימה כאלו.

עיתונאים הם לעולם מכשירים בידי אינטרסנטים להפיץ מידע שבו הם מעוניינים וליצור אווירה רצויה להם בציבור. עיתונאים העושים את מלאכתם נאמנה בודקים את המידע שנמסר להם, מבקשים תגובה אצל הנוגעים בדבר ומעבדים את הנתונים שאספו לידיעה הוגנת, המשקללת גם את מניעיהן של הנפשות הפועלות. התהליך הזה לעולם אינו מושלם בגלל אילוצים של זמן, מגבלות סובייקטיביות, קשיים אובייקטיביים, ובגלל הטבע האנושי הגורם לכך שאין שני בני-אדם הרואים אותה תמונה באופן זהה.

כאשר מושאי הדיווח העיתונאי הם מהלכים מדיניים ובטחוניים דרמטיים, הנעשים במסגרת של איתותים למדינה אויבת, בעיתוי של ערב מלחמה - מגבלותיהם של כללי המשחק הנהוגים בסיקור העיתונאי בולטים פי כמה. במצבים כאלה, העיתונאים מועדים ביתר שאת למניפולציות של גורמים בעלי עניין. מבלי דעת הם עלולים להיות כלי משחק בידי השלטון, או בידי גורמים בינלאומיים המעורבים בהתרחשות הדרמטית, המבקשים באמצעותם להעביר מסרים ולעורר הלך-רוח מסוים. המלכוד שבו מצויים העיתונאים מעיק במיוחד, משום שהידיעות שהם מפרסמים מעוררות בהלה, משליטות תחושה של מלחמה קרבה ובאה, ומשפיעות לרעה על אורח חייו של הציבור כולו.

אולי תהיה מתקפה אמריקאית על עיראק ואולי לא. אם תהיה, אולי תותקף ישראל בטילים ואולי לא. אם תותקף, אולי ינחתו בתחומה ראשי נפץ כימיים וביולוגיים ואולי לא. אם ינחתו, אולי יגרמו נזק ואולי לא. אם יגרמו נזק, אולי תגיב ישראל ואולי לא. אם תגיב, אולי בנשק קונבנציונלי ואולי לא. לעיתונאים אין לכאורה ברירה אלא לדווח כבר עתה על מכלול האפשרויות הזה, מה גם שכל הידיעות המוזכרות לעיל שיקפו התרחשויות ממשיות. מה שחסר בהן היתה קריצה לקהל: קחו בחשבון שאנחנו, העיתונאים, משמשים במקרה הזה אמצעי לחילופי שדרים בין ירושלים, וושינגטון ובגדאד. קחו בחשבון שהתרחישים המאיימים שהידיעות שלנו נסבות עליהם - הם רק אפשרות, לא בהכרח ודאות.

גיליון 40, ספטמבר 2002