שחיתות מתמסדת בכל מיני דרכים. בדרך כלל זה מתחיל בכך שאנשים הנקלעים לבעלות על מוסד, לא מעוניינים במטרתו הציבורית אלא רק בהפקת טובות הנאה אישיות ממנו. משם זה מתגלגל לתשלום של הרבה כסף לאנשים חשובים שאמורים להיות שומרי סף. בשלב הבא נכנסים אנשים שמסבירים שככה זה ואלה שפשוט לא רואים ברירה אחרת. צריך להשלים עם ההשחתה. פרנסה.

במוקדם או במאוחר, כשם שהתנהגות אזרחית טובה יכולה להפוך לטבע שני, כך גם שחיתות. מה שמקשה על המאבק בשחיתות ממוסדת הוא הרגע בו גם מי שנמצא מחוץ לגוף המושחת, מי שאינו נתון ללחצים ופיתויים כלכליים, מפסיק להתרגש. מתרגל. אתם אולי כבר פחות עוקבים אחר השלב הדרמטי במשפט שהוא אולי החשוב ביותר בהיסטוריה שלנו. קחו אוויר ואל תחמיצו, ואל תתרגלו. אל תשפטו בלי להבין, אבל אל תבינו בלי לשפוט, ואל תתנו למשפט החשוב הזה לעבור לידכם.

אבל גם אל תישאבו ותתמכרו לעניין הפלילי. אחת הסכנות שגלומות במשפט המו"לים לאלה מאתנו ששומרים על דריכות אזרחית, היא שבמקום שניתן דעתנו לדברים מעוררי התדהמה והפלצות שמשמיעים העדים, נתמקד אך ורק בשאלות הנוגעות למשפט הפלילי. העיסוק, החשוב בפני עצמו, ביסודות עבירת השוחד ועבירת מרמה והפרת אמונים, דיני ראיות, פרוצדורות פליליות ואשם פלילי באופן כללי, עלול לגרום לנו לשכוח את האמת הלא משפטית, הלא פלילית, שמתגלה לעינינו, בנוגע למצב התקשורת והעיתונות.

אחת הסכנות שגלומות במשפט המו"לים לאלה מאתנו ששומרים על דריכות אזרחית, היא שבמקום שניתן דעתנו לדברים מעוררי התדהמה והפלצות שמשמיעים העדים, נתמקד אך ורק בשאלות הנוגעות למשפט הפלילי

הדוגמה הראשונה לסכנת העיוורון שהמשפט הפלילי עלול לגרום ליכולת שלנו להבין את התקשורת, היא העיסוק התקשורתי בעדות הראשונה במשפט, שנכנסה היום ליומה השלישי. עדותו של אילן ישועה, מנכ"ל "וואלה" בשנים בהם לפי כתב האישום שאול ואיריס אלוביץ', בעלי השליטה בבזק וב"וואלה", כרתו עסקת שוחד עם רה"מ נתניהו. אם עקבתם באדיקות אחר סיקור פתיחת שלב ההוכחות, אתם אולי שואלים את עצמכם: למה המשטרה לא חקרה את ישועה כחשוד? למה הוא לא נאשם? האם הוא לא סוג של עד מדינה? ואם כן, מה זה אומר בעצם, והאם זה משנה בכלל לגבי הראיות שעליו לספק כדי לתמוך בעדותו?

אלה שאלות וסוגיות מעניינות וחשובות, גם אם הן מהדהדות את מסע ההכפשה שמוביל נתניהו נגד מערכת אכיפת החוק ונגד המשפט עצמו, כפי שגם הסביר רביב דרוקר. אך יהיה זה חבל מאוד אם הן ידחקו הצידה את העיסוק במה שישועה מספר בבית המשפט על האופן בו מתנהלים טייקונים, עורכים ועיתונאים. ואם אתם כבר מוצאים עניין גדול בישועה, שחצה את הקווים והסגיר לרשויות החוק את ההתנהלות הפושעת ב"וואלה", אל תשכחו לשאול את עצמכם מעת לעת מה ההתנהלות שלו עצמו מלמדת על מצב העיתונות, ומה תפקידו של מנהל כזה בתהליך ההשחתה של מוסד תקשורתי כמו אתר "וואלה".

התמכרות למשפטיזציה של המשפט יכולה לטשטש אותנו מלהבחין במידע יקר מפז שנחשף ביחס לאנשים שאינם נאשמים בכלל, אך מסתבר שמבחינת ההתנהלות שלהם הם סוכני השחתה של העיתונות. או מוסדות תקשורת שמסתבר שהשחיתות פשתה בהם, למרות שרשמית ופלילית הם אינם בגדר נאשמים. ערן טיפנברון ואתר ynet, הם הדוגמה המובהקת שסיפק ישועה בעדותו היום. טיפנברון, אדגיש, למען הסר כל ספק וכדי למנוע בלבול אפשרי, לא רק שחזקת החפות עומדת לו, אלא שהוא אינו חשוד או נאשם. גם אתר ynet אינו נאשם (לפחות עדיין לא. היועמ"ש מנדלבליט טרם הכריע אם תאגיד "ידיעות אחרונות" יואשם גם הוא ב"תיק 2000").

מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס לרה"מ בנימין נתניהו: "הוא צריך לדבר עם שני אנשים, עם רון [ירון, עורך 'ידיעות אחרונות'] ועם ערן [טיפנברון, עורך ynet]" (צילום מסך מתוך תמלילי שיחות "תיק 2000" כפי ששודרו בחדשות ערוץ 2 בינואר 2017)

אך אילן ישועה מאשש את מה שנאמר וידוע כבר שנים ביחס לכבוד שטיפנברון רוחש למקצוע העיתונות, וביחס לאופן שבו הוא מתנהל, ויחד עימו התנהל האתר הנפוץ במדינה, ynet. ישועה מספר שידע כי טיפנברון "בא מ-ynet ושם הם יודעים לעבוד ככה בצורה הזו". העבודה הזאת, נזכיר, היא עבודת הסיקור המוטה, ושם יודעים לעשות את העבודה הזאת, נשוב ונזכיר, כי הם חלק מ"שיטת נוני". "מה זה בצורה הזו?", שואלת השופטת פרידמן-פלדמן את ישועה והוא משיב: "אם יש לבעלים של העיתון רצון מסוים, העורך הראשי יודע להוציא את זה לפועל בצורה מסוימת בלי שאולי צריך לבקש כל יום".

טיפנברון, נזכיר, מונה רק לאחרונה ע"י אלי עזור לעורך של "וואלה". נוני מוזס, נזכיר, הוא הנאשם הנוסף במשפט המו"לים. כבר כעת, ביום השלישי לשמיעת העדויות במשפט, עולה שהעיתונות בישראל מנוהלת במידה כזו או אחרת על-ידי אנשים שהמחויבות לדמוקרטיה, לציבור או לפרופסיה העיתונאית מהם והלאה. פרסונות שמה שמעניין אותם הוא אך ורק הרווח שהעיתון או האתר יכולים לספק להם. אפילו לא ממכירות או פרסום, אלא פשוט כמכשיר לקידום שאר העסקים שלהם. אמצעי לחץ כדי להשיג מנבחרי ציבור החלטות כאלה ואחרות, בלי כל קשר לשאלה מהו האינטרס הציבורי.

השחיתות הזו לא יכולה לעבוד אם לגוף התקשורת אותו מנסים להשחית ובו מנסים להשתמש לאינטרסים זרים - לא יהיה שמץ של מוניטין עיתונאי. ולכן חשובים כל כך מוקדי התנגדות, ניצנים של תקווה ואיים של יושרה

המנהלים, מצידם, המוציאים לפועל, מתגלים כאנשים שכל מעייניהם נתון לשכר. כשהם הודפים פרסומים כוזבים הם עושים זאת מתוך חשש שמא יתפתח מרד במערכת, ושהמוניטין של הגוף התקשורתי יצנח עד כדי כך שהוא לא יוכל לשמש אותם למטרותיהם המושחתות. וכאן בדיוק אפשר לזהות, כבר כעת, את האפשרות לנצח את השחיתות.

הנה כך מספר ישועה, היום בביהמ"ש, כיצד פנה למצוא עורך ראשי חדש לאתר ב-2016, לאחר שנים בהן נשלט בידי גחמות בעלי השליטה והאינטרסים הזרים שלהם: "גמרתי אומר להציב מספר אנשים בתוך המערכת שיהוו חישוקים לסיקור המוטה. חישוקים נגדי, כי אני הייתי הזרוע שהפעילה את הלחץ. שלפחות יהיו שם אנשים עצמאיים.

"זה קצת קרה בעקבות הכתבה שפרסם גידי וייץ ב'הארץ' שהעלתה אצלי נורות אדומות. וייץ כתב על הקשר בין סיקור מוטה ב'וואלה' לבין הטבות רגולטוריות בבזק, על סמך עדויות של עיתונאים מ'וואלה', וטען שצריכה להיות בדיקה של היועץ המשפטי לממשלה. זו היתה הפעם הראשונה שקיבלתי סימן אזהרה, אחר כך היתה קצת הפוגה בלחץ שעבר עלי, ואחר כך אני גם עברתי איזשהו תהליך והחלטתי החלטה אסטרטגית שאני אפעל פה נגד מה שהם רוצים".

משום שהשחיתות הזו לא יכולה לעבוד אם לגוף התקשורת אותו מנסים להשחית ובו מנסים להשתמש לאינטרסים זרים - לא יהיה שמץ של מוניטין עיתונאי. ולכן חשובים כל כך מוקדי התנגדות, ניצנים של תקווה ואיים של יושרה. ישועה מספר גם עליהם. על אמיר תיבון, למשל, או דב גילהר. נזכור גם אותם. את העיתונאים שעמדו בפרץ. את העיתונאים שדיברו, ואת העיתונאים שסיפרו את סיפורם.