הם לא למדו שום דבר.

גם פרשת ענת קם היא מאותם מקרים שהאיסור לפרסמם הפך אותם לשערורייה תקשורתית עולמית. אם יש סיבה לדאגה לבטחוננו, הרי היא אי-היכולת של מערכת הביטחון להפנים את העובדה שאין בכוחה להכפיף את היקום התקשורתי לצרכיה. ואכן, יש לנו סיבה להיות מודאגים מכך שמערכת הביטחון ונציגיה במערכת המשפט לא גילו שום יכולת למידה מטעויות שלושת העשורים האחרונים ולא הפיקו לקחים מהותיים מרשימה ארוכה של פרשות שנופחו ללא צורך דווקא משום ההתעקשות היהירה של המערכת למנוע את פרסומן, ללא הגבלה וללא נימוק משכנע.

מה שהיה נכון בימי הטלפון האנלוגי והפקס – אי-אפשר לקבור סוד תחת שכבות בטון וסיד ולא לאטום סוד בצווי בתי-משפט או בהוראות צנזורה – נכון היום אלפי מונים. איסור פרסום הוא חרב פיפיות. הוא מעכב לזמן מוגבל את זרימת המידע, אבל מעצים לאין שיעור את הסקרנות באשר לדבר שהרשות מבקשת להסתיר. הסיפור של ענת קם הלך ותפח ככל שהזמן חלף.

ההיסטוריה הארוכה של פסילות הצנזורה וצווי איסור הפרסום מלמדת שככל שתוקף האיסור ממושך יותר וככל שהוא מנומק פחות מן הבחינה הציבורית – הנזק התקשורתי למונעי הפרסום גדל בהתאם. גם הסרת הצו בטרם עת, כשלחץ התקשורת המקומית או העולמית מציף את הסיפור, היא סוג של נזק.

כבר רבע מאה שאי-אפשר לשלוט בתקשורת, וכבר עשור שאין עוד צורך בקרבות האבירים של עורכי העיתונים נגד הצנזור בנוסח שנות השמונים והתשעים. התקשורת של היום היא גלקסיה המורכבת ממיליוני יצרנים אוטונומיים, אלמוניים, קנאים, שווי נפש, שיודעים לשמוע, לקרוא – ולהעביר הלאה.

התקשורת היא יקום אדיש, בלתי מנוהל, נטול הייררכיות, שמוליך את הקול (והמלה והתמונה) מנקודה לנקודה במהירות המרבית. די במסרון אחד שיעלה לרשת משתמש יחיד, בין אם הוא עוסק במרגל אטוֹם חדש או בחתול הדומה להיטלר, כדי לייצר תגובת שרשרת שתגלגל את עצמה בלי ששום גורם יוכל לרסנה. אפילו לא ח"כ דני דנון.

האם שופט כשיר להעריך מלוא הנזק של צו איסור פרסום?

כאשר שופט מוציא צו איסור פרסום, הוא מפעיל שיקול ממוקד: הוא שוקל את תועלת הצו לחקירה אל מול הנזק שהפרסום עלול לגרום לאינטרס הבטחוני. האומנם ביכולתו של שופט לאמוד נזקים שבמניעת הפרסום לאינטרסים ציבוריים אחרים, שאינם גלויים לעיניו ואיש אינו טוען בשמם לפניו?

שופט מוציא צו איסור פרסום לבקשת גורמי החקירה על בסיס החומר שאלה מניחים בפניו. לפעמים הנחקר יכול להצטרף לצו, לפעמים לנסות למונעו. אבל הציבור ככלל אינו מיוצג לפני השופט בכל מגוון זכויותיו – למשל בזכות לדעת ולקבל מידע על פעולות השלטון (ובמקרה הזה, על דבר המעצר, כתב האישום ופתיחת המשפט). את האינטרס הזה מייצגים לרוב באי הכוח של העיתונות, ובדרך כלל בתגובה מאוחרת, בעתירה או ערעור.

גורמי החקירה מציגים בפני השופט רק מערכת אחת של נזקים העלולים להיגרם במקרה שהצו לא יינתן. האם שופט כשיר להעריך את מלוא הנזק שיגרום הצו, אם אכן יינתן? האם יש בכוחו של שופט לאמוד את הנזק הצפוי לאמון הציבור במערכת השלטונית? האם שופט יכול לצפות את השפעת איסור הפרסום על מעמדה של המדינה המונעת פרסום בדעת הקהל העולמית?

שאלות עקרוניות שחשיבותן הולכת ופוחתת

לפרשת ענת קם אין מקור. המקור הגלוי הראשוני הוא אולי טוויט, אולי טוקבק ואולי בלוג של חוקר תקשורת ערני. כל אחד מאלה אחז מן הסתם בשבריר מידע על מה שהתברר כ"פרשה".

את העיסוק בפרשה האיצה העובדה שענת קם היא היום עיתונאית מוכרת, חלק מברנז'ת התקשורת. גם ללא כלים דיגיטליים, עצם היעלמה מן האתר שבו כתבה הזין במשך ימים שיח לוהט בין ידידים ממעגלי העיתונות, בשיחות פנים אל פנים, ובכל דרך תקשורת בינאישית אחרת.

אפשר לטעון שהברנז'ה התקשורתית מגוננת על עצמה, אבל זו טענה מיושנת שאיבדה את תוקפה. לכל אדם יש היום קבוצת השתייכות שתעבד את הסיפור בכל כלי שבידיה. רק חודשים אחדים קודם לכן עסקו כמה קהילות במעצרו האסור לפרסום של יעקב ג'ק טייטל. שתי קהילות שהמעצר הסעיר אותן במיוחד, מנקודות מוצא מנוגדות לחלוטין, היו סוכנוֹת ההפצה העיקריות של הפרשה: הקהילה בהתנחלות שבות-רחל, שבה התגורר, והקהילה הגאה, שנגדה הסית ואותה טען שתקף.

ענת קם (צילום: עידו קינן, רישיון cc)

עוד בעיצומם של ימי האיסור הפרסום, כאשר נדמה היה שהעסקה הנרקמת עם הכתב אורי בלאו תביא להקלה בעונש שתדרוש הפרקליטות לקם, התפתחה אוושה נוספת ברשת, הפעם מצד ידידיה, הקוראים שלא להמשיך לנבור בפרשה. כמה מפרסמים הסירו את התייחסויותיהם מרצון, אבל אחרים לא התחשבו בבקשה. הסיפור לא דעך.

אלה שלא פעלו ברשת מתוך הזדהות עם קם או עניינה יכולים לטעון כי שקיפות המעצר היא עניין ציבורי עקרוני – בלי קשר לשאלה למי האיפול מועיל, לעציר או לחוקריו ואולי לשניהם גם יחד. כך, לדוגמה, אני רואה את הדברים. אבל זה שלושה עשורים שחשיבותה של השאלה העקרונית הולכת ופוחתת. היום עצם העובדה ש"סיפור" כזה התרחש היא סיבה מספקת כדי שיתגלגל או יגלגל את עצמו. וככל שהוא מעניין, דרמטי, מפתיע יותר, הוא ימצא לעצמו אפיקי פרסום רחבים ומהירים.

קצב ההפצה הפך אקספוננציאלי

מן הרגע שבו הוטל על ענת קם מעצר בית, הסיפור רץ בעיר, ובתוך ימים עלה לרשת. מאוחר יותר נטלו על עצמם גולשים ומצייצים שהבינו כי קיים צו איסור פרסום כלשהו סיכון מסוים, ופירסמו ברשת מה שהם יכולים. אפשר למצוא לכך מניעים אידיאולוגיים הקשורים בעצם העניין, כלומר בחשיפת מקרה שבו מערכת הביטחון פעלה נגד הוראת בג"ץ בעניין החיסולים, אבל אפשר למצוא גם מניעים הפוכים – כמו הקריאה לעצור דליפה בטחונית חמורה.

כל ישראלי שפירסם עד אתמול מידע כלשהו הנוגע לענת קם הסתכן בעבירה על צו שלא היה יכול לדעת עליו ולא להכיר את פרטיו. הרי המדינה אינה יכולה לתבוע מכל אדם שיבדוק אצל דובר בתי-המשפט אם על הסיפור שהוא הולך לשרשר מוטל צו זה או אחר. אין לצפות כי מהדורות החדשות יקריאו מדי ערב את רשימת צווי איסור הפרסום, לתשומת לבו של אחרון המטקבקים.

המעגל הבא, אחרי פרסום שברי ידיעות נושא, הוא של הבלוגרים שעשו את מה שהכתבים הפליליים מכנים "אחד ועוד אחד" ונתנו הקשר ומשמעות לרסיסי הסיפור שבידם. מי שעשה זאת, עשה זאת על אחריותו, לרוב בלי יכולת לבדוק או לוודא מה בידיו. הסיפור הלך וקרם עור וגידים ככל שעבר יותר ידיים. בשלב מסוים ביצבץ ברמז בשולי העיתונות המוסדית.

גם כאשר הרשת החלה לבעבע ואף לרתוח, היה העיתונות המוסדית מנועה מלספק התייחסות ישירה לנושא, בהיותה כבולה לצו איסור פרסום שהתקבל במערכותיה – אחד מאותם צווים שהופכים את ציבור העיתונאים למוזהרים מראש ולעבריינים בכוח. הפרת צו איסור פרסום היא עבירה פלילית. ואם גורמי אכיפת החוק ישתגעו ויבקשו למצות את הדין (למען יראו וייראו, כמובן), הם יכולים לטרטר מרה את העיתונאי או העורך החשוד, לעוצרו, לשופטו ולהכתים את קורות חייו ברישום פלילי.

המעגל השלישי הוא התרגום. מה שמתחיל כאוושה שכולה עברית, מיתרגם ברגע מסוים, ביד נעלמה, לאנגלית – ומכאן דוהר ללא מעצורים. במקרה הזה, המעבר לאנגלית גם הקפיץ את רמת התהודה. מה שהיה עד לאותו רגע תוצרם של מדווחים יחידים עלה לרמת דיווח בכלי עיתונאי משמעותי, סוכנות הידיעות היהודית, ומשם אל העיתונות ורשתות השידור האמריקאיות והבריטיות, ומאלה אל שאר העולם. בשלב הזה הפך קצב ההפצה לאקספוננציאלי – ובפשטות, סיפור עולמי. כל קורא עיתונים וגולש שמע על החיילת-העיתונאית היושבת במעצר כי חשפה מסמכים שבהם נתפס הצבא הישראלי בקלקלתו. בנקודה זו, העיתונות המוסדית בישראל לא יכלה עוד להחריש.

בכל העיתונים, וכאידיוטים גמורים

קוראים ותיקים בוודאי זוכרים את ימי "אדנוני". הימים הרחוקים שלפני התקשורת הסלולרית, הלוויינית, הבלוגרית, הפייסבוקית, הטוויטית.

אדנוני הוא שיבוש שמו של נחום אדמוני, מי שהיה ראש המוסד באמצע שנות השמונים, כאשר פרשת ואנונו היתה בשיאה. "אדנוני", כך שובש השם שהובא לידיעת העיתונות הבריטית בעיצומה של הפרשה, וכך פורסם.

העיתונות הישראלית, שנהגה לצטט את העיתונות העולמית בכל מה שהוטל עליו איפול כאן, ביקשה להזכיר את שמו של ראש המוסד, אך לא הורשתה לעשות זאת. וכך נצמדה העיתונות כאן בדייקנות מלאה לידיעה המקורית שהגיעה "מהמקורות הזרים" והביאה את השם המשובש בלי לתקנו, כמתבקש, לאדמוני.

כך פירסמנו אנו – בכל העיתונים, וכאידיוטים גמורים – "אדנוני". רק עשור נוסף של מאבק בכוחות הסרק האלה הביא לכך ששמות ראשי השירותים – שב"כ, מוסד, מלמ"ב – הפכו ידועים לכל. במשך שלוש שנים תמימות נשא ראש המוסד הישראלי המהולל על גבו את נטל שמו המשובש. הנזק היחיד למדינה מעניין זה היה הבושה שבטמטום.

"אדנוני". מושג שמקפל אל תוכו את תולדות המאבק של שואפי הפרסום במבקשים למונעו. יש בו אדנות ויש גם צנוניות. אמת ושיבוש. מקורות זרים ותקשורת מקומית. חושפים ומוחקים. מיתוג מושלם ליקום בטחוני-תקשורתי עילג ונלעג.

"ידיעות אחרונות" ופרצופה של ישראל בעולם

העיתונות המוסדית בישראל התעוררה לפעולה בשלב שבו הובאה ענת קם לבית-המשפט. ההנחה כי צו איסור הפרסום יוסר סוף-סוף התבדתה. הדיון בעניין איסור הפרסום נדחה בכמעט חודש ימים.

חודש הוא תקופה של מה בכך לפרקליטות ולבית-המשפט – אבל במושגים תקשורתיים זהו נצח. אין פלא שהדחייה הזאת היתה הכשל הגרוע ביותר בפרשה, ותרומתה להעצמת הסיפור היתה מכרעת. הפעם נכנסה העיתונות המוסדית לעניין במלוא כוחה והפעילה לחץ אדיר לשחרור הצו.

הפעם היה הנימוק פשוט. נימוק "אדנוני". לא ייתכן שאסור לכתוב בישראל על מה שה"גרדיאן", ה"ניו-יורק טיימס" ועוד אלף עיתונים ואמצעי שידור בעולם מלהגים עליו להנאת קוראיהם. הפעם נלחמו עיתוני ישראל על כבודם העצמי. לא רק בהכוונת הקוראים לאתרים שבהם מופע הסיפור, אלא במחאה ישירה.

זה הרגע שבו קם "ידיעות" לתבוע את עלבונו ולנסות לשקם את כבודו הפצוע: העיתון הדפיס עמוד שהטקסט בו הושחר חלקית, כך שנוצרה מראית עין כי אלה הן מחיקות הצנזורה בפרשה. עכשיו, באיחור משווע, החלה העיתונות הישראלית המוסדית להזין ישירות את כותרות עיתוני ומהדורות העולם. העמוד המושחר של "ידיעות" הפך למה שאוהבים להגדיר כאן כ"פרצופה של ישראל בעולם".

מפגן אלימות, מפגן טיפשות

חברי עידו קינן חושש ממצב שבו חוסר האונים של הרשויות באכיפת צו איסור הפרסום במקרה של ענת קם יגרום למצב שבו בפרשות בטחוניות עתידיות ידלג הממסד הבטחוני מעל בית-המשפט ופשוט יסגור לנו את האינטרנט.

את האינטרנט לא פשוט לסגור. תשאלו את האיראנים. יש כאן דור שהאינטרנט הוא חלק מהותי מהווייתו, והוא לא יסכין עם ניתוק צינור החמצן הזה. זו תהיה פגיעה מרה מאין כמוה באזרחי המדינה, והדבר יעורר מחאה פומבית שכמוה לא נראתה כאן ומאבק המוני בכל דרך. והדבר ישפיע על יחסי השלטון והאזרח באופן שאין לשער את עוצמתו.

האינטרנט אינו צעצוע, והוא לא של אף אחד ואיש אינו יכול להשתיק אותו, אפילו לא ח"כ דני דנון. אם מישהו ברשויות השלטון יטרח לעסוק בבקרת הנזקים שגרם המשבר הנוכחי – כדאי שינסה להמחיש לעצמו את הפגיעה האנושה שיגרום כל ניסיון לחסום את האינטרנט ואת זרימת המידע בו.

היה מימד סמלי בכך שהשב"כ דרש לנתץ את מחשבו של אורי בלאו. גם מפגן אלימות; ניתוץ מחשב הוא דימוי נורא לא פחות משריפת ספר. וגם מפגן טיפשות; כדי לאטום כראוי צריך גם לרמוס את הסמארט-פון, למעוך את הדיסק-און-קי, למחוק את הזיכרון ולהשכיח את השפה. אפילו המשטר האיראני לא הצליח בכך.