קרקס אסון

"קביעתה של השרת להגנת הסביבה גילה גמליאל, שלפיה פשע הזפת על חופי ישראל הוא 'מעשה טרור של איראן', היא שערורייתית וחסרת בסיס עובדתי בשלב זה", מצטט יובל בגנו את הודעת ארגון גרינפיס בידיעה המתפרסמת בעמוד 6 של "מעריב". "מדובר בהתמקדות בטפל ולא בעיקר, שכן הבעיה האמיתית היא ההפקרות שחוגגת בתחום של הפקה ושינוע של דלקים פוסיליים, כאשר הפיקוח על חברות ועל ספינות משא ומכליות לוקה בחסר, והים התיכון הופך לפח אשפה של תעשיית הנפט והגז.

"התנהלותה של השרה בנושא נודפת ריח רע של תעמולת בחירות וניסיון לצבור הון פוליטי על חשבון האסון האקולוגי החמור, תוך פגיעה באמינותה של ישראל בזירה הבינלאומית, ובפרט באמינותו של המשרד להגנת הסביבה", מוסיפים בארגון. בגנו אף מצטט את "המשרד להגנת הסביבה" שלמרבה המבוכה מכחיש באופן מפורש את דבריה של השרה: "לא מצאנו בדרג המקצועי של המשרד תשובה מניחה את הדעת שיכולה לאשש את קביעת גמליאל באשר לכוונת זדון של המכלית".

ב"הארץ" כותב עמוס הראל: "שלשום עשתה השרה לאיכות הסביבה גילה גמליאל מאמץ להחיות את החזית האיראנית, במסיבת עיתונאים משונה במקצת, שבה טענה כי מכלית לובית שיצאה מאיראן היא שגרמה לזיהום הזפת הגדול בחופי ישראל. גמליאל אפילו אמרה שטהראן עומדת מאחורי הזיהום, והגדירה אותו 'טרור סביבתי'. ישנה רק בעיה קטנה בתזה שלה: לא חיל הים, לא אגף המודיעין בצה"ל ולא שום גוף מודיעיני אחר היו שותפים למסקנה הזו, או יודעו מראש על הצהרת השרה. אפילו גורמי המקצוע במשרדה הסתייגו ממנה.

"נדמה שגמליאל סובלת מאותה בעיה שרודפת את עמיתתה, שרת התחבורה מירי רגב. אחרי שחוסר האמינות האישי שלה נחשף (במקרה של גמליאל, בפרשת הנסיעות לטבריה בסגר השני), קשה לקבל את סמכותה בענייני משרדה. הבעיה היא שאחרי הקרקס שעשתה גמליאל מהממצאים, איש כבר לא יתייחס ברצינות לנסיונות לפיגועים אקולוגיים בעתיד, אף שזו סכנה אפשרית ומוחשית".

אצלנו כתב פרופ' עדי וולפסון על הקרקס של גילה גמליאל: "את זיהום הזפת יהיה קשה מאוד להסיר מחופי ישראל, והוא יצריך עבודת ניקוי סיזיפית ומתמשכת. את המחדלים של המשרד להגנת הסביבה אפשר לתקן הרבה יותר מהר, אבל זה לא יקרה אם השרה גמליאל תפנה את האש אל משרד האוצר או הביטחון, ובעיקר, אם תמשיך להתייחס לאסון סביבתי חמור כאל הזדמנות פוליטית".

ב"ישראל היום" מעניקים לגמליאל בימה ורוח גבית במסע הניצול של האסון לצרכים פוליטיים צרים. אין בכך פלא, הרי גם "ישראל היום" הוא מסע ניצול של העיתונות לצרכים פוליטיים צרים. "ראיות חדשות למעורבות איראנית בזיהום הזפת", נכתב בכותרת הידיעה, שלא מכילה שום ראיות, חדשות או ישנות, לכך שאיראן היתה קשורה לזיהום, לא כל שכן שהגתה אותו במזיד כאקט טרור. למרות זאת, הכתב דן לביא מצטט את גמליאל בהרחבה כשהיא חוזרת שוב ושוב על אותה סיסמה נבובה. במאמר מוסגר הוא כותב כי "יש לציין" שבמערכת הביטחון לא מבינים על מה גמליאל מדברת.

אבל היי, מה מבינים במשרד הביטחון בטרור או באיראן?

רד כבר מהגדר

מה יעשה אדם שלא עמד בפיתוי או באיום, פעל בניגוד לצו מצפונו ולקח חלק בשחיתות מאורגנת, ואז הזדמן שוב לאותה הזירה? לכאורה, כעת יוכל להכות על חטא, להצביע על מי שפיתה או איים, ולפחות לתקן את חטאי העבר. אלא שזה לא כל-כך פשוט. ייתכן שאותו אדם פיתח מנגנוני הדחקה והכחשה, וטווה הסברים לחולשותיו. אם יתפוס כעת עמדה שונה, יקבע נרטיב אחר ויציג את עצמו כמי שהתנהל באופן מושחת, כפחדן ואופורטוניסט, או לכל הפחות כדביל. כלומר, המאבק המוסרי נמשך גם אחרי שהאיום או הפיתוי (או שניהם גם יחד) נעלמו.

עמירם ברקת מפרסם היום טור אפולוגטיקה, עוד טור אפולוגטיקה, על מונופול הגז. ברקת הוא מוותיקי ובכירי הכתבים ב"גלובס", ומי שהיה אחראי על כיסוי תחום האנרגיה בעת שהמאבק על הגז היה בעיצומו – בין קומץ פעילים מחד ובין המכבש הדורסני שיצר שיתוף הפעולה בין כמה מהתאגידים החזקים בישראל, הפוליטיקאים הדורסניים בישראל והעיתונאים החלולים בישראל.

ברקת דווקא השתדל לא להתגייס באופן מופגן למחנה מונופול הגז, אלא לשבת ככל יכולתו על הגדר, אבל באופן עקבי העורך דאז, אלי ציפורי, עימד ועיצב את טוריו כדי שישרתו את מי שצריך. בשלב כלשהו נראה שגם זה לא היה מספיק, וברקת הוחלף (בכתבת שהיתה, במקרה או שלא במקרה, בתה של יועצת לחברת גז). אבל למרות שתקופת פישמן וציפורי הסתיימה כבר לפני שנים, ברקת מסרב לצאת מהבונקר ולהודות כי שלל הניתוחים, הקביעות והתחזיות שהפריחו ומפריחים אנשי ועוזרי המונופול הופרכו זה מכבר לכלל ענן גז.

את הסיבות לכך נותיר לפסיכולוגים, אך יש עניין בבירור העובדתי. "דמיון מול מציאות: מה נשאר מהמיתוסים שהתקבעו במאבק על מתווה הגז", מכריזה כותרת הטור, הנפרש על פני כל עמוד 8 של "גלובס". ה"מיתוס" הראשון של ברקת הוא "לא תהיה תחרות, המחיר לא יירד". ברקת כותב שהמחיר המופקע שחברת החשמל שילמה לחברות הגז "היה אמור להתחיל לרדת רק בשנת 2021", אך בפועל "ירד שנה לפני הזמן" ולכן "לפחות לשאלה אחת יש תשובה חיובית: מתווה הגז השיג את מטרותיו ולו בצורה חלקית".

הקביעה הזו לוקה בהיגיון מעוות מעיקרה, שכן טענת מתנגדי המונופול היתה שהמחיר ששילמה חברת החשמל מופקע, וברקת מודה בכך מיניה וביה ומתווכח רק על המועד בו המחיר התחיל, לכאורה, להתקרב לקרקע המציאות האמיתית בשוק החופשי, נטול הרגולציה המיטיבה והמגוננת שהשליטו נתניהו ושטייניץ. אלא שב-2020, השנה שבה "המחיר ירד" והמתווה הוכיח את נצחונו, אליבא דברקת, שילמנו לתשובה ושותפיו כמעט פי שלושה ממחיר הגז בעולם. יחי המתווה.

וגם זה לא נכון. לא המתווה הוריד את מחיר הגז, אלא התערבות רשות החשמל, שהקטינה את חובת הרכישה של חברת החשמל לפי המחיר היקר (הורדה זמנית, רק לשנתיים). כלומר, "שנה לפני הזמן" התחרות לא עבדה, ורק התערבות הפקידים (מדינת העומק!) הובילה לירידה קטנה של כמה אחוזים.

ברקת עצמו מסביר כי המחיר ירד בגלל כניסת חברת אנרג'יאן (ובסוגריים הוא מוסיף שזה רק "על הנייר", כי המאגרים שרכשה עדיין לא פותחו), ובגלל המרד של השותפים הקטנים בתמר – שלא היה יכול לקרות אלמלא ההתערבות האמורה של רשות החשמל.

מיתוס מספר 2 של ברקת הוא "הגז יכניס מאות מיליארדים למדינה". ברקת מודה שהתחזיות היו מופרכות, וכי נכון לעכשיו התחזית העדכנית היא להכנסה של 200 מיליארד שקל במשך יותר מ-40 שנה. "זה לא מעט כסף", הוא מעודד. אלא שברקת מסתמך על תחזית של רשות המסים, שהיא בעצמה עדכון לתחזית אופטימית הרבה יותר, ולא על תחזית של משרד האוצר, שנוקבת בסכומים נמוכים בהרבה.

המיתוס הרביעי של ברקת הוא "מונופול הגז הוא סכנה לדמוקרטיה", וברקת קובע כי אכן מדובר במיתוס. הדמוקרטיה עדיין עומדת על מכונה, "מתווה הגז בוצע כלשונו, מאגר לווייתן פותח בזמן ומונופול הגז אינו מצליח למנוע תחרות מצד יריביו העסקיים".

נניח בצד את הוויכוח מתי הוא אותו זמן שבו לווייתן היה יכול להיות מפותח, או את העניין הקטן של קרב ההכרעה של המונופול מול השותפים הקטנים בתמר, וניזכר באופן שבו הועבר מתווה הגז: בחסות נתניהו הממונה על ההגבלים הוזז, יו"ר רשות החשמל הועפה ושר הכלכלה התפטר – התנהלות דמוקרטית לעילא ועילא שאת השפעתה אפשר להרגיש גם כעת בהתנהלות של הממונה הנוכחית, מיכל הלפרין. ברקת אולי מכיר פרשה אחרת שבה התנהל נתניהו בצורה דומה; היא מכונה "תיק 4000" ונלמדת בשיעורי האזרחות כדוגמה מאלפת לדמוקרטיה בפעולה.

קורונה ובחירות

חזרה נוספת לשגרה צפויה ביום ראשון, עם פתיחת כלל המשק ומערכת החינוך. כותרות העיתונים מסתדרות בסך, בסדר יורד: מצלילי הרגעה לצלילי אזעקה. המפתח: רמת הנאמנות לראש הממשלה מול רמת הנאמנות למציאות המורכבת.

"זהירות ותקווה" היא הכותרת הראשית ב"ישראל היום", עם "ישראל חוזרת לחיים – ומקווה שהשיא כבר מאחורינו", ילדים קופצים, בלונים וסכו"ם. כותרת הגג, המודגשת באדום, עולצת: "לצלילי התו הירוק: ישראל סוף-סוף נפתחת מחדש".

ב"מעריב" ("פותחים וחוששים") מתעקשים לתת יותר מקום למציאות הממשית עם "ראש הממשלה נתניהו הכריז כי 'הקורונה כבר מאחורינו', אך במשרד הבריאות מודאגים: סגר רביעי עדיין על הפרק". התמונות מפוכחות יותר והמלצרית הנאה שמסדרת כיסאות במסעדה נראית מבואסת.

ב"ידיעות אחרונות" מתעקשים להתנהג כמו עיתון ולא כמו עלון תיאורי מצב רוח, עם הכותרת "תלמידי כיתה ז'-י' חוזרים לכיתות, וגם כל הטעויות חוזרות". הסטמפה "הילדים חשופים לסכנה" לוקה בהיסטריה אופיינית לעיתון, אך כותרת המשנה, המנוסחת גם היא בדרמה-קוויניות מעצבנת, מספקת מידע ולא רק חיוויים רגשיים: "הנחיות הזהירות למניעת הדבקות לא מיושמות, מערכות האִוורור לא מותאמות והקפסולות הן לא באמת קפסולות. כך נראה כישלון ידוע מראש".

"הארץ" דוחק את חדשות הקורונה לכותרת השנייה בשער, ומתמצת את המסר המפוכח (חמוץ!) עם "הזגזוג של נתניהו עלול להסתיים בסגר נוסף בפסח".

מהו הזגזוג? עמוס הראל מסביר שנתניהו קיווה כי החיסונים יביאו לבלימת הקורונה עוד לפני הבחירות, ובנה את הקמפיין שלו על תקווה זו. לרוע המזל, ישראל אכן מובילה בהתחסנות, אך גם בהדבקה (בשל הזנים החדשים של הקורונה, המדבקים יותר), ולכן האופק מתרחק. אלא שנתניהו לא מוכן לוותר על הקמפיין (ילדים קופצים! בלונים!), ולכן שוב פותח את המשק מוקדם מדי, ושוב באופן לא דיפרנציאלי (אולי המחדל העיקרי בטיפול הממשלתי במשבר הקורונה, שנגרם כל כולו מאילוץ פוליטי של נתניהו), מה שעלול להחמיר שוב את המצב.

נתניהו מודע לכך, ולכן רוקד על שתי המבחנות: "בהיעדר נתונים משכנעים דיים על בלימת המחלה בישראל, נתניהו חזר לרקוד עם הקורונה", כותב הראל. "מצד אחד, הבטחות על חיסונים ושיבה לנורמליות מעבר לפינה; מצד שני, אזהרות על אסון נורא העלול להתרגש עלינו. כך, המציא השבוע צורך לא מוכר ב-36 מיליון מנות חיסון בשנה הקרובה, אף שהמדענים עדיין לא קבעו בכלל שיש צורך במנת חיסון נוספת, כל שכן בארבע מנות".

"כמו עם הגרעין האיראני", מסכם הראל, "נתניהו מנפח איום קיים רק כדי להדגיש שרק הוא יוכל לעצור אותו". בעמוד המקביל מחמיץ העורך ב"הארץ" הזדמנות להדגים את יכולות הניפוח של נתניהו: "נתניהו לפוקס-ניוז: משבר הקורונה 'מאחורינו'", נכתב בכותרת לידיעה, אך לא מפורט בה כי נתניהו אמר למנחים האמריקאים ש-90% מהישראלים הבוגרים התחסנו, בעוד המספר האמיתי כנראה קרוב יותר ל-70%, מלמטה.

"נתניהו הוא האבטיפוס המובהק של ניהול כאוטי, ריכוזי, נעדר ניתוח שיטתי כלשהו ורווי אינטרסים זרים", מיטיב לאבחן בן כספית, אם כי האבחנה הזו היתה יכולה להתאים גם לחלק מהטורים שהוא כותב.

כמה עמודים אחר-כך מציינת הכתבת הפוליטית אנה רייבה-ברסקי כי הממשלה הקדימה את הסרת הגבלות הקורונה, למרות עליית מקדם ההדבקה ולמרות המוטציות, בשל הרצון לערוך כנסי בחירות גדולים. "ואז הפוליטיקאים עשו את מה שהם התכחשו לו במשך כל שנת הקורונה: שימוש בהחלטות הנוגעות לניהול המגפה לטובת הצרכים הפוליטיים", כותבת רייבה-ברסקי, שמסתפקת בתארים "הממשלה" ו"הפוליטיקאים" בלי לנקוב בשם המפורש: "נתניהו".

לפי הידיעה של איתמר אייכנר ויובל קרני ב"ידיעות אחרונות", רייבה-ברסקי נתנה יותר מדי קרדיט לנתניהו, שכלל לא חיכה לשינוי החוק וערך כבר השבוע שני כנסי בחירות המוניים, בפתח-תקווה וברמת-גן, שבהם השתתפו מאות אנשים.

גיוס נעים

להגן על עם ישראל

טל לב-רם, כתב צבאי ותיק, מדווח ב"מעריב" על תקרית שאירעה סמוך לשפרעם: שני גברים חטפו את נשקו האישי של חייל שהלך בדרך עפר במסגרת "ניווט בדד" לילי. החייל נאבק בשניים, אך אלו הצליחו לקחת את הנשק ולהימלט. "בצה"ל ציינו לטובה את פעולתו של החייל והמאבק שניהל בקור רוח מול התוקפים, ודוחים את הטענות כי לא השתמש בנשקו בשל הגבלות משפטיות", כותב לב-רם.

ב"ישראל היום" מדווחת על התקרית לילך שובל. גם היא מביאה את אותו ציטוט, וגם היא מייחסת אותו ל"צה"ל". אך לשובל יש תוספת: "עם זאת, בכירים בצה"ל הביעו אתמול ביקורת על ההתנהלות. 'אנחנו סמרטוטים', אמר קצין בכיר. 'צריך פה תחקיר פיקודי נוקב', הוסיף".

גם ב"המבשר" מדווחים על התקרית, לא בעמודים הפנימיים כמו בעיתונים הכלליים, אלא בעמוד השער. "כתב 'המבשר'" לא קיבל, ואם קיבל לא פירסם, את הציטוט שמסר דובר צה"ל על קור הרוח של החייל. במקום זאת, חצי מהידיעה הקצרה מוקדש לציטוט מתבכיין של "תורת לחימה", גוף ימני קיצוני קטן הנלחם בתופעות כמו שירות נשים: "נדמה שהלוחמים שלנו באמת נשארו בודדים בידיים קשורות מול שודדי האמל"ח [...] יש לאפשר ללוחמים להגן על עצמם – בפקודה, אחרת לא יוכלו להגן על עם ישראל".

"המבשר" מעיד על עצמו בעמוד השער כי הוא "העיתון של היהדות הנאמנה", שכידוע משתדלת להימנע מלהגן על עם ישראל באמצעות שימוש באמל"ח. העובדה (האופיינית) שגישתו מיליטנטית יותר משל העיתונים הכלליים מדגימה כיצד הנחפזים ביותר לצווח בשבחו של הכוח כפתרון האולטימטיבי הם פעמים רבות אלו שישלחו אחרים ליישם אותו בפועל.

שקר הסקר

הסקר המצורף כאן מתפרסם בכפולת העמודים הפותחת ב"ישראל היום", אבל הצגתו המטעה והאווילית אופיינית לכל כלי התקשורת בישראל, בזויים כמכובדים, צהובים כרציניים.

לצד מספר המנדטים מצוין בסוגריים מספר המנדטים מהסקר הקודם. ההפרש בין המספרים הוא חומר הגלם לידיעה עצמה, ולאינספור כמוה המתפרסמות יום-יום בעיתונים ובמהדורות החדשות (היום, גם ב"מעריב" סקר כזה פותח את העיתון).

ההפרש בין המספרים הוא מה שמייצר כותרת כמו זו שמתלווה לידיעה הצמודה לגרף הזה של "ישראל היום": "העבודה מאבדת גובה, מרצ עוברת, סער ממשיך לצלול".

ההפרש בין המספרים הוא קשקוש גמור. מדוע? משום שהוא קטן מכדי שתהיה לו משמעות בתוך מגבלות הסקר. מה שנקרא בעברית עממית: בתחום סטיית התקן.

החיישנים של הסקר של "ישראל היום", או המוני הסקרים האחרים המתפרסמים לעייפה בתקשורת, אינם רגישים מספיק כדי להבחין בעלייה או ירידה של מנדט בודד. וההפרש בתוצאות הסקרים, כפי שמדגים הגרף שלמעלה, הוא מן הסתם ובדרך כלל – קטן. במלים אחרות: הדרמה העיתונאית שכלי התקשורת מייצרים על בסיס השינויים השבועיים בסקרים היא דמיון מצוץ מן האצבע, שקר שאפשר היה לכתוב אותו הפוך.

אז מה אפשר לעשות? הסקרים הם הרי סקרים, וההפרש הוא ההפרש. טוב שאתם שואלים; מה שאפשר לעשות הוא שבמערכות יקחו אוויר, ישוו סקרים לאורך תקופה ארוכה יותר, ובעיקר יפסיקו לבסס את הסיקור הפוליטי על סקרים, ישאירו אותם לאנשי פרסום ולפוליטיקאים שלהם, וייצאו החוצה להתאוורר. ואולי גם כדי לעשות קצת עבודה עיתונאית.

אמת בפרסום

בתחילת השבוע כתבתי כאן על עמותת "הלל – יוצאים בשאלה", שפנתה לבג"ץ אחרי שהרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו פסלה את קמפיין גיוס הכספים שלה משום שהוא "שנוי במחלוקת ציבורית". ל"הלל" היה טיעון חזק: אם יציאה בשאלה היא נושא שנוי במחלוקת ציבורית, הרי שכך גם חזרה בתשובה. לא רק לפי ההיגיון, אלא גם לפי היגיון החוק ("מבחן התשדיר ההפוך"). והרשות השנייה לא פסלה קמפיינים של גופי הדתה והחזרה בתשובה.

אבל לארגון הלל היה עוד טיעון, שלפיו הקמפיין כלל לא עוסק בעידוד או שכנוע לעזיבת הדת, אלא רק בהצעת סיוע למי שנקלעו לקשיים בעקבות בחירתם לעשות זאת. ובכן, המודעות המתפרסמות היום ב"דה-מרקר", תחת הכותרת "תנועת היציאה בשאלה מתחזקת" יכולות לשמש את עורכי-הדין של הרשות השנייה כדי לנסות לסתור את הטיעון הזה.

עושים לביתם

ענייני תקשורת

מה שקורה בחורה. שלושה ילדים נספו בשריפה ביישוב בדואי. כל העיתונים מדווחים על הטרגדיה בשער, בצירוף צילומים של השלושה וכותרות מתאבלות, ממש כמו שנהוג באסונות של יהודים.

מה שקורה בהאג. ערן וולקובסקי, הקריקטוריסט של "הארץ", סופג היום דווקא משמאל בשל הקריקטורה של צה"ל מסתער על האג: "את בנסודה החיילים לא ימצאו בבניין הזה", כותב עו"ד מיכאל ספרד בטוויטר, "זה מה שקורה כשהעיתונות בישראל לא יודעת כלום על ביה"ד הפלילי. בערוצי הטלוויזיה מבלבלים בינו לבין ביה"ד הבינ"ל לצדק והקריקטוריסט של 'הארץ' מאייר את ה-peace palace שאמנם בהאג ומאכלס טריבונל בינלאומי (אפילו שניים), אבל בית-הדין הפלילי זה לא". אגב, אותו ארמון הופיע בטעות גם בידיעה ב"ישראל היום" באחת הפעמים הקודמות שהארץ סערה בשל האיום ההאגיסטי.

זיכרון סלקטיבי. ב"הארץ" מקדיש יוסי ורטר את סוף טורו לסיפור קצר על עיתונאי טרחן, ומסתבר שגם קצת שכחן. הוא מצטט ציוץ שצייץ בטוויטר יעקב אחימאיר: "התביישתי בסגנון המביש, המחוצף, שבו נקט המראיין אריה גולן כלפי ראש הממשלה, ללא אח ורע במדינת מתוקנות. לא יאומן כי כך מראיינים!", וממשיך: "הנזיפה הפומבית ששיגר חתן פרס ישראל לתקשורת לעבר עמיתו לשעבר למערכת, מעבר להיותה מופת של קולגיאליות, הזכירה לי סיפור ישן ששמעתי מקולגה וחבר ותיק, עיתונאי 'כאן' דב גיל-הר.

"בתחילת שנות ה-90 היינו שנינו כתבים פרלמנטריים בכנסת. [...] חזרתי אל גיל-הר לוודא שזכרוני אינו בוגד בי. הוא זכר היטב את שראה בוקר אחד, בקומת הוועדות בכנסת. 'ראש הממשלה יצחק שמיר יצא מוועדת החוץ והביטחון', הוא משחזר, 'היישר לעמדה שהוכנה מראש לצורך ראיון עם אחימאיר. ככתב עול בימים, עמדתי בצד וצפיתי. רציתי ללמוד ממקצוען.

"שמיר התיישב מול אחימאיר, שפשפש בניירותיו. 'נו, על מה אתה הולך לשאול אותי', בירר בחביבות פמיליארית. אחימאיר פירט לו את אופי השאלות. שמיר לא אהב את חלקן. הוא ביקש לוותר על כמה', מתאר גיל-הר, 'ראיתי שאחימאיר מחק אי אילו שורות והראיון החל'. גיל-הר אימץ לעצמו אתיקה עיתונאית אחרת. הוא נמנה עם עדי התביעה ב'תיק 4000', בין השאר בעקבות ראיון כהלכתו שעשה עם נתניהו (ב'וואלה'). המראיין ותוצרתו עברו שבעת מדורי גיהינום מכיוון בלפור. על כך בכתב האישום ובקרוב במחוזי בירושלים".

ורטר מוסיף גם את תגובת אחימאיר – הכחשה גורפת ונלהבת – ומייעץ לו לפשפש בזכרונו ואף מוסיף את התאריך המדויק שבו התרחש אותו ראיון חנף.

מפרגנים. הראיון של נדב איל עם סגן ראש המוסד הפורש החובט בנתניהו זוכה לאזכור, פלוס קרדיט, אצל עמוס הראל ב"הארץ" וגם אצל בן כספית ב"מעריב".

פינת הקונספירציה. אמנון לורד מזהיר את אזרחי ישראל מפני החלשה של מפלגת הליכוד, שכן בכל פעם שהליכוד חלש – אסון קורה לעם ישראל. לורד מתייחס גם לעובדה שמול נתניהו מתמודדים שני מנהיגי מפלגות מימין: גדעון סער ונפתלי בנט. לפי לורד, לא מדובר בפוליטיקאים אותנטיים שסבורים שהם מתאימים יותר מנתניהו להוביל את מחנה הימין, אלא בשתולים של "השמאל, התקשורת, בכירי ביטחון בדימוס, והממסד הפרקליטותי המגויס". לורד לא מפרט כיצד בדיוק נרקמה הקנוניה בין השמאל, התקשורת, מערכת הביטחון והמשפט לבין סער ובנט, אבל היי, שתישאר גם קצת עבודה לנו, הקוראים!

הגמל העיוור. ב"ישראל היום" מאשים חיים שיין את "התקשורת" בליבוי שנאה, הסתה, קיטוב ופילוג. "בבחירות הקרובות חייבים לנצח את שנאת החינם", הוא מסכם. שיין, שמתחרה רק באמנון לורד בהערצה עיוורת לנתניהו, השתתף בעבר באופן פעיל בקמפיין הליכוד במקביל לכתיבתו העיתונאית, כאילו כדי להמחיש שאין הבדל בין השניים (אפילו עבור "ישראל היום" זה היה יותר מדי, לכמה רגעים).

בתור פעיל ליכוד, שיין ודאי מכיר את הניתוח המעודן לקמפיינים של נתניהו שסיפק נתן אשל, אחת הדמויות המקורבות ביותר לנתניהו ומי שהיה מנכ"ל "ישראל היום": "עכשיו, בציבור הזה – אני קורא לו אפילו הלא-אשכנזי הזה, כן – מה מחמם אותו? הרי הוא אומר: מה? הם? יעשו לי בזה? נראה להם. למה הם שונאים את התקשורת? למה הם צעקו הו-הא מה קרה נוני אכל אותה אחרי הבחירות? הם שונאים הכל. הצלחנו להטריף את ה... השנאה הזאת היא מה שמאחד... את המחנה שלנו. ואנחנו מסתכלים על המחנה שלנו".