ראיון נדיר למדי של נחום ברנע, בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות", ישודר מחר (ד') בכאן 11. המראיין חלבי, המרואיין פרווה, רק המציאות מדממת: שחיתות עיתונאית שהתעצבה במשך כמעט מאה שנה והתפוצצה בקרשנדו בלתי נתפס עם פרסום הקלטות שיחות השוחד של "תיק 2000" בין המו"ל הכל יכול נוני מוזס וראש הממשלה נתניהו.
"חתן פרס ישראל לעיתונות מתייצב לשיחה ללא צנזורה", אומר המראיין המנוסה רוני קובן במונולוג הפתיחה, אלא שצנזורה כלל לא נצרכת. קובן שואל את השאלות, נמנע מהתחנפות ככל שמסגרת הראיון בנעלי בית מאפשרת ולא מתעלם מהכתם על הקיר, אך המרואיין נשאר כל העת מאחוריו. קובן עושה מה שהוא יכול, אולם מה שהוא יכול לא כולל פירוק השריון שאמן המלים הכשרוני ברנע עיצב במהלך קריירה ארוכה ומפוארת כדי למנוע מברנע העיתונאי הסקרן וחד המבט להתבונן בעצמו.
כשקובן שואל את ברנע בדחילו ורחימו האם אִתרג את ראש הממשלה אולמרט (שאגב, היה מי שבעת כהונתו קיבל ברנע את פרס ישראל), ברנע טוען שהוא, דווקא הוא, העיתונאי שכתב על אולמרט את הדברים הקשים ביותר. קובן לא מאתרג אלא מאתגר, כשהוא לא מותיר את הקביעה התלושה בחלל האולפן, ומזכיר את דפי העיתון הרבים שבהם ברנע גייס את כל המוניטין והכישרון שלו למלחמת חורמה במבקריו של אולמרט ואלו שחשפו את פרשיותיו הפליליות.
אהוד אולמרט ונחום ברנע (צילומים: אמיל סלמן ויהודה שגב)
אבל קובן לא שואל את ברנע מדוע התחפש לחבר בצוות ההגנה של פוליטיקאי עבריין, רמאי וגנב. במקום זאת, הוא שואל את ברנע האם אינו חושב שהכשיר את הדרך למתקפה של בנימין נתניהו על מערכת החוק. בכך מקבל קובן את המשוואה המושחתת שמסרסת את העיתונות הישראלית כבר עשור, שלפיה המציאות נחתכת בקו המשווה ע"ש ביבי, והטוב והרע נקבעים לפי המיקום ביחס לקו. כאילו המתקפה של חצר נתניהו על החוק שונה מהמתקפה של חצר אולמרט על החוק. כאילו שאם ברנע מתנהג כמו ריקלין זה בסדר, כי הוא הרי משלנו.
כך או כך, בסיקור משפט אולמרט "אין חברים, אין היכרות, אין רגשות", חותך ברנע. וקובן לא אומר לו: ברור שאין. לא הגנת על אולמרט מתוך חברות, וממילא גם לא היית חבר שלו. לאולמרט הרי היתה חברות ארוכת שנים עם דן מרגלית ואמנון דנקנר, הצ'ילבות המושבעים של נחום. לא, הקשר ההדדי בין ראש הממשלה אולמרט ל"ידיעות אחרונות" וברנע נשען בחלקו הגלוי על "חשיבותה של נגישות", כפי שהודה בראיון יחיד שנתן לאתר "העין השביעית" אחרי שפרש, ובחלקו הסמוי על מארג האינטרסים שנרקם בין פוליטיקאים ואנשי עסקים לבין המו"ל מוזס (ש"רקד בחדר" כששמע על מה שנראה כמו הישג לאולמרט באחד ממשפטיו הפליליים).
שאול אלוביץ' על הכישרון של נוני מוזס "למנות אנשים שיודעים מה לעשות בלי שיגידו להם", בשיחה עם אילן ישועה (צילום מסך מתוך התוכנית "אולפן שישי")
אלו היו ימים קשים מאוד, קשים מאוד לכולנו, אומר ברנע כשקובן פותח סוף-סוף את "תיק 2000", לקראת סוף הראיון (הסנריו משתנה: במקום כורסה ואור רך, ברנע עומד באפלולית). לוקח רגע להבין שברנע לא מדבר על כל השנים שבהן מוזס שיחק בעיתונאיו כבמריונטות, כפי שהוא מתאר בשיחות עם נתניהו, או על התקופה הנוכחית, שבה המעסיק שלו עומד לדין באשמת שוחד – אלא על הימים של ינואר 2017, כשתמלילי הקלטות הסתר פורסמו לראשונה והאמת על "ידיעות אחרונות" הרימה את ראשה המכוער.
במשך חמש דקות, חמישית מאורכו של הראיון, ברנע מגן על עצמו. מה שמוזס הבטיח לנתניהו היה על הקרח, אומר ברנע, הוא לא היה יכול לקיים. קובן מזכיר לו את שלל העדויות של עיתונאים בכירים שהפרו את קשר השתיקה וסיפרו כיצד צִנזרו אותם והשתמשו בהם ב"ידיעות אחרונות". אין רשימות שחורות ולבנות, מתעקש ברנע, יש בלגן. כתב ההגנה המוכר של "הייתי רק בורג במערכת" מקבל שדרוג: מתברר שאין בכלל מערכת. הכל רק אוסף שרירותי של צירופי מקרים, המלך הוא הכאוס, לא האינטרס. "היתה תקרית כזו, היתה תקרית אחרת, טעויות נעשו". כמה נוח.
מו"ל "ידיעות אחרונות" והעורך האחראי ארנון (נוני) מוזס, וציטוט מדברים שאמר לבנימין נתניהו במסגרת שיחות השוחד ביניהם, העומדות בבסיס פרשת השחיתות "תיק 2000" (צילום: רועי אלומה)
בשיחות של נוני וביבי אני לא מופיע כעלה תאנה, אומר ברנע, מיד אחרי שהוא מתאר כיצד הוא מופיע בשיחה כעלה תאנה: מי שמוזס לא אומר לו (ולקולגה סימה קדמון) מה לכתוב. אבל אם בשיחת שוחד אומר המשחד כי בשורות צבא עובדיו יש שניים שאינם מקבלים פקודות ישירות, מה זה אומר על כל שאר החיילים בארגון? נכון מאוד. שמדובר בארגון פשע. ואם איש מקצוע ישר דרך שאינו מקבל פקודות, כמו נחום ברנע, עובד בארגון שכזה, מה תפקידו בכוח? נכון מאוד. עלה תאנה.
בהמשך ברנע נסוג מעט לאחור. אני יכול להעיד רק על עצמי, הוא אומר. אומרים לי שאני חי בגן עדן. כלומר, ממרום מעמדו כעיתונאי מהולל הוא אינו נחשף לתעוקות ולמועקות שחווים כל שאר העיתונאים במערכת. את זה אומר ברנע אחרי שבמשך עשרים דקות הוא נואם שוב ושוב בשבח העיתונות החוקרת, היורדת לשטח, שמתעקשת לראות את הדברים בעיניים. כשזה מגיע לשחיתות ב"ידיעות אחרונות", ברנע הוא פתאום בטטת כורסה.
נחום ברנע בתעלה, מלחמת ההתשה. מתוך "פגישה עם רוני קובן" (צילום מסך)
בפתח הראיון קובן וברנע מעלים זכרונות על רקע תמונתו של ברנע בתעלת סואץ, עם הפנקס, במלחמת ההתשה. יש כאן הזדמנות לאפולוגטיקה. ברנע הוא עיתונאי של דור המדינה, שהאתוס העיתונאי שלו נצרב במלחמות מול כוחו של השלטון, עריצות הצנזורה ואיומים בטחוניים. לא במאבק בכוחות השוק ובמי שמנסה להטות אותם לטובתו. ברנע הוא עיתונאי שגדל בבית הסתדרותי, כשהכל, מקופת החולים ועד הבנק, ממילא שייך למפלגה. מה לו ולמשק מופרט וקונייקטורות פיננסיות.
קובן מתעכב שוב ושוב, ושוב, על האנכרוניזם לכאורה, הרומנטי לכאורה, של ברנע, שנושא איתו עדיין פנקס, שלועג לרשתות החברתיות וש"נלחם את מלחמת המאסף של העיתונות המודפסת". מה לו ולשחיתות של עיתונות הנשלטת על-ידי תאגידי ענק בינלאומיים של רשתות חברתיות וחינמון של מיליארדר ממעבר לים?
זה כמובן קשקוש בלבוש, אם נשתמש בפראזה של ברנע עצמו במהלך הראיון. שיטת "ידיעות אחרונות" היא אותה שיטה. יהודה מוזס בשנות הארבעים. נח מוזס ויודקובסקי עד שנות השמונים. ומאז ועד עכשיו – נוני מוזס. לא אכפת לה לשיטה אם המשק הסתדרותי או מופרט, ואם הידיעות מודפסות על נייר או נשלחות בביטים. כוח הוא כוח. וברנע יודע זאת היטב. כפי שהוא יודע, וגם מדגיש במהלך הראיון, שעובדות הן עובדות, והן לא יכולות להיות, כמאמר שמעון פרס, סובייקטיביות. והעובדות על שיטת "ידיעות אחרונות" מצטברות כבר שנות דור ודור. קובן, ייאמר לזכותו, מזכיר לו זאת.
ברנע, עיתונאי רב-זכויות, בהן היותו שותף בייסוד "העין השביעית", היה גם מי שחשף ב-1980 מעל דפי "דבר" טפח מקומבינת הטוטו, עסקה מושחתת שאִפשרה ל"ידיעות אחרונות" להשתלט על משאב ציבורי ולינוק ממנו הון עתק במשך שנים ארוכות. זה לא מנע ממנו, כמה שנים מאוחר יותר, להצטרף לעיתון שעליו כתב כך: "'ידיעות' מעמיד את המכונה העיתונאית המשומנת שלו, בעלת ההשפעה והקשרים, להגנה על קונצסיות עסקיות של בעליו".
"זה עושה לי רע, כן". נחום ברנע בראיון עם רוני קובן בכאן 11 (צילום מסך)
ברנע מעלה על נס ערכים כמו מקצועיות, עמקנות, עמלנות, חריצות. כל זה טוב ויפה וחשוב, אבל כל הטוב הזה, לשם מה? את מי הוא משרת? "זה עושה לי רע", הוא אומר כשקובן מעמת אותו עם האופן שבו מוזס מציג לנתניהו כותרת מפורסמת של ברנע כעדות לשליטתו בתוכן בעיתון ויכולתו להטותו לפי רצונו. ומה הלאה? עיתונאי מקצוען וחרוץ נתקל בתופעה שעושה לו רע, ולא אץ רץ לפצח אותה?
אבל קובן לא פיצח את ברנע, וברנע לא התנדב לפצח את עצמו. חבל. ברנע ודאי שם לב שהתוכנית שהוקדשה לו נפתחה במלים "תיק 2000". ירצה או לא ירצה, כמי שהקריירה העיתונאית שלו מזוהה עם "ידיעות אחרונות", זוהי מורשתו. פרשיית שוחד שבמרכזה הטיית הסיקור העיתונאי. אם ברנע רוצה להשפיע על אותה מורשת, עדיף היה שיפנה לגרסת ההגנה המחוררת של משפחת מוזס ועוזריה את כשרונותיו העיתונאיים, ולא את אלו הדוברותיים. כך ייוותר סיכוי שייזכר כעיתונאי, ולא כיחצן.
"אני ראיתי כמה אנשים טובים מאוד במקצוע הזה שלא הסתכלו די במראה", אומר ברנע בסיום הראיון.