"כולם חשודים", כתב נחום ברנע בעמוד הראשי של "ידיעות אחרונות" אחרי שהתפרסמה הידיעה המרעישה שלפיה המו"ל והעורך האחראי של עיתונו, נוני מוזס, נועד בעבר מספר פעמים עם ראש הממשלה נתניהו לצרכי תפירת דיל מסריח: סיקור אוהד ב"ידיעות אחרונות" תמורת החלשת המתחרה "ישראל היום".
הטור, בסגנונו האופייני של בכיר הכותבים בעיתון, פותח אמנם בקביעה כי ברנע, ככותב ב"ידיעות אחרונות", גם הוא בין החשודים, אבל הרי כש"כולם חשודים" אז אף אחד לא חשוד, ולכן עובר ברנע מיד לקבוע חד וחלק: לא ניתן להשפיע בדרך פסולה על מה שמתפרסם ב"ידיעות אחרונות". "זה לא יקרה", כותב ברנע. "בטורקיה אולי כן – ב'ידיעות' לא". המשך הטור מוקדש בעיקרו למתקפה על "ישראל היום".
האם ברנע, עיתונאי עטור שבחים ופרסים בעל חושים מחודדים, לא חש בסירחון האופף את "ידיעות אחרונות", ב"רוח המפקד", ההנחתות, הצנזורות וההכתבות? וגם אם נניח שלא דרך מעולם בבניין המערכת ופעל באופן מנותק משגרת יומה, האם חתן פרס ישראל לעיתונות ומי שהוכתר בעבר כ"בכיר עיתונאי ישראל" לא ראה ולא שמע דבר מהעדויות המצטברות שפורסמו במהלך השנים על סוג העיתונות המיוחד של "ידיעות אחרונות"? על הרשימות השחורות והלבנות? העדפת המקורבים, כתבות החיסול, הטיית הסיקור מאינטרסים זרים, ניצול העיתון לצרכים מסחריים ופוליטיים?
מי שיכול לענות על השאלה הזו טוב מכולם הוא ברנע עצמו, וכדי לשמוע את התשובה יש להרחיק יותר משלושה עשורים לאחור, לשנת 1981, אז יצא הספר "יורים ובוכים" ("על פוליטיקאים, גנראלים, עיתונאים ועוד אוהבי עצמם"), לקט טורים של ברנע שהתפרסמו ב"דבר", הראשון מבין שלושה ספרי לקט כאלו שהוציא ברנע במהלך השנים. ברנע, כבר אז עיתונאי כוכב, מספק באחד הטורים הנכללים בספר, "הזוכים האמיתיים בטוטו" שמו, כמה אבחנות חותכות על "ידיעות אחרונות", שונות ב-180 מעלות מהקביעה הנחרצת שהוא מספק ב-2016.
"בימים אלה הונח על סדר היום של ועדת הכספים של הכנסת אחד הנושאים הרגישים ביותר במדינה: הטוטו. כדי להבין מדוע החווירו פלאים אי אלה חברי-כנסת ונעלמו מהאופק כששמעו את מלת הקסמים הזאת – טוטו – נצטרך ללמוד שיעור קצר על הקשר בין פוליטיקה, הימורים, ספורט ועיתונות", פותח ברנע.
לפי ברנע, 88 אגורות מכל 5 לירות הנכנסות לטוטו רשומות כ"עמלות", שהנהנית הראשית מהן היא חברה פרטית בשם "גשר". בשנת כתיבת הטור, תגרוף גשר כ-10 מיליון לירות מכספי הטוטו, כותב ברנע. "ל'גשר' יש הכנסת צדדית נוספת בזכות הטוטו", הוא מוסיף, "חלק גדול מעשרות המיליונים הנגבים מהמהמרים כל שבוע נחים כמה ימים בחשבון חברת 'גשר' בבנק, לפני שהם מועברים למועצת ההימורים. במציאות האינפלציונית הקיימת, אין מתנה נדיבה מזו".
"עד כאן כלכלה. מכאן, עיתונות ופוליטיקה", ממשיך ברנע, "'גשר' שייכת ברובה לבעלי 'ידיעות אחרונות'. [...] נניח, שמה שמשלם הטוטו לבעלי 'ידיעות אחרונות' איננו מופרז. נניח אפילו שעל תרנגולת המטילה ביצי זהב כאלה אין המדינה חייבת להוציא מכרז. לא זה העיקר. העיקר הוא ש'ידיעות' יכול להעמיד את המכונה העיתונאית המשומנת שלו, בעלת ההשפעה והקשרים, להגנה על קונצסיות עסקיות של בעליו. שום חברה מסחרית אחרת אינה נהנית מפריבילגיה כזאת. מערכת ההגנה שנוצרה כאן יכולה להיות כפולה: מצד אחד, מבטיחה השפעת העיתון את המשך הכנסותיו מהטוטו; מצד שני, מעשירות הכנסות הטוטו את העיתון ומחזקות את השפעתו.
"הבעיה היא, אולי, שלי: כשאני קורא 'ידיעות' אני מתקשה לדעת אם ומתי חודרת השפעת המנגנון המופלא הזה אל תוכן העניינים. לפעמים מתפרסמים שם, בין כל המאמרים המבריקים, ראיונות מטעם עם שר החינוך או עם אחד מפקידיו, או נאום של חבר-כנסת או של פקיד האוצר, מהממשלה הנוכחית או מממשלות קודמות. אולי רק במקרה מאוהב 'ידיעות' ללא תקנה בכל שרי החינוך שלנו. ולהפך: כאשר מסדיר שר החינוך, או פקידיו או האוצר, את ענייני הטוטו, אינני יודע אם הוא עושה זאת לגופו של עניין או על רקע יחסו החם והידידותי של העיתון".
את הטור מסיים ברנע בעקיצה זהירה אך יעילה: "מה שיפה בדמוקרטיה הישראלית בכלל, וב'ידיעות' במיוחד, הוא שהעיתון איננו חייב להיות בעד כל הממשלה כדי להסתדר; די בשניים-שלושה-ארבעה אנשים קובעים. החופש הזה, לצפצף על השאר, הוא-הוא מהותה של העיתונות החופשית".
כמה שנים מאוחר יותר, אחרי שהשבועון שערך, "כותרת ראשית", פשט את הרגל, יצטרף ברנע ל"ידיעות אחרונות". העובדה שברנע כתב על העיתון שהוא פועל באופן מושחת לא הפריעה לדב יודקובסקי לקבל את העיתונאי המוכשר אל בין שורות העיתון של משפחת מוזס. היא גם לא הפריעה לברנע.