ראיתי את העתיד של התקשורת האלקטרונית. קוראים לו "ערוץ הספורט". הוא נראה טוב מאוד. והוא נראה רע מאוד. הוא נראה טוב מאוד מפני שהוא מספק לאוהדי הספורט בידור מגוון ורחב יריעה ברמה גבוהה ובמחיר זול. כן כן, אל תאמינו לטענות נגד הכבלים על מחיריהם הגבוהים, עבור חובבי הספורט זה ממש לא נכון – חובב ספורט אירופי שהיה מתעקש לצפות בליגה האנגלית והספרדית, בתקציר מליגות אירופיות אחרות, במפעלי הכדורגל היוקרתיים של היבשת ובמשחקי ליגת הכדורסל והכדורגל המקומית היה מוציא מכיסו הרבה יותר כסף, נאלץ להתחבר לשלל ספקים וטכנולוגיות (ובכללן לוויין ומקודדים) והיה משלם הרבה יותר עבור החבילה האיכותית הזו, שאת כולה הוא מקבל בערוץ 5 במחיר מצחיק יחסית. אבל זה לא רק המחיר. ערוץ הספורט מפיק, מפרשן ומגיש את אירועי הספורט האלה באיכות יוצאת דופן.

אבל – וכאן מסתיימות החדשות הטובות – הוא משלם עבור התענוג. ובכך, בעצם, מחסל את סיכוייו להיות גם ערוץ עיתונאי טוב. תארו לעצמכם את ערוץ 1 וערוץ 2 מתמודדים במכרז על הזכות לראיין בלעדית את הרמטכ"ל בשנה הקרובה, ומשלמים בעבור התענוג הזה מיליוני שקלים. יש לכם ספק בדבר ההשפעה ההרסנית שתהיה להתקשרות כזו על מהימנות הדיווח של הכתבים הצבאיים בערוץ הזוכה?

רוב העיתונים (והחדשות הטלוויזיוניות) מתהדרים בהפרדה בין מחלקת הפרסומות העסקית לבין האוטונומיה המערכתית. רובם מתייחסים אפילו לשאלת התשלום למקורות כאל בעיה אתית סבוכה הדורשת דיון, אבל סוג כזה של עיתונות, שבו כלי התקשורת משלם למסוקרים הרבה מאוד כסף תמורת זכויות השידור, טרם זכה לדיון האתי הציבורי שהוא דורש בדחיפות.

ערוץ 5 מתקשה אפילו לזכות בתואר "עיתונות" – העמדה החנפנית, שלל האינטרסים הצולבים והחשש מביקורת משמעותית מטילים צל כבד על "דיווחיו" ו"סקירותיו".

אז אולי בעיני רבים, הספורט לא ממש ראוי לכל הדיון הזה. אבל בעצם, זהו הכיוון שאליו ילכו ערוצי טלוויזיה נוספים. תמורת הזכות להפיק ולשדר אירועים פופולריים במיומנות ובמקצועיות גוברות, הם יוותרו יותר ויותר על עצמאותם העיתונאית, ויתנוונו לאמצעי בידור נטו.

▪ ▪ ▪

 מהו המדור העצוב ביותר בעיתונות הכתובה? טוב, זה עניין אישי. יש מי שמתעצב למקרא תיאורי עוני, דיווחים פליליים, מודעות אבל, תאונות דרכים. בעיני, המדור הכי עצוב הוא מדור "סינגל'ס" במוסף "נשים" של עיתון "מעריב". על-פי התרשמותי הסובייקטיבית, הוא חושף את אחד הצדדים המבזים שבחרושת התרבות והתקשורת המקומית.

בדרך-כלל זה הולך ככה: גבר או אשה צעירים, פנויים, מספרים על עצמם, על ילדותם, אהבותיהם, העדפותיהם, תקוותיהם, חרדותיהם. כל זה כשלעצמו היה מותיר את המדור (ודומים לו) במחוזות המציצנות הרכילותית שיש מי שסבור שהיא מבדרת ו/או יש בה עניין לציבור.

מה שעצוב בעיני, ומה שלא מדברים עליו אף פעם, הוא שלעתים קרובות העילה לחשיפה הציבורית הפתאומית הזו כרוכה באיזה אירוע תרבותי של "הסובייקט הנחשף" – הוצאת ספר, העלאת מחזה, הוצאת תקליט.

אני יודע בדיוק איך זה עובד. נניח שאתה סופר צעיר, או במאית מתחילה. איש (או אשת) יחסי-הציבור ששכרה עבורך ההוצאה, או התיאטרון, מנסים למכור אותך למדורי התרבות הכלליים. זה לא עובד, מה לעשות – את/ה לא מספיק חשוב, או מעניין, או נמצא ראוי להתייחסות. במר ייאושם, מנסים המקצוענים האלה לדחוף אותך למדור יוקרתי אחר. כלשהו.

וכשגם זה נכשל, הם משכנעים אותך להיחשף באיזה מוסף נשים. מה אכפת לך, חביבי? מה כל-כך נורא, חמודה? דבר קצת על האהבה הראשונה, ספרי להם משהו על האבא שמת כשהיית בת שש, זרוק להם איזו פרידה קורעת לב, תמכרי להם הרגלים מיניים לא נועזים מדי. נו, אתם יודעים, יש לכם ספר לפרסם או הצגה לקדם. העיקר שיאייתו את שמכם נכון. וכולם צודקים.

רק אני, כנראה, טועה, כשאני סבור שאפשר לבנות קוד אתי חדש בין אנשים יוצרים, יחצניהם והעיתונות שמסקרת אותם – כזה שלא יתבסס על מיקח וממכר בפרטי חיים אינטימיים, כזה שלא יתקיים על עסקות לא כל-כך כשרות של בלעדיות תמורת חשיפה לא ביקורתית, כזה שיגדיר מחדש את מושגי העניין והזכות לדעת.

▪ ▪ ▪

יש קשר בין יחסי ערוץ 5 ומסוקריו ובין האופנים שבהם דוחפת מערכת יחצנות של מוסדות תרבות ובידור את נושאיה אל העיתונות הכתובה. נדמה שמעט מאוד אנשים, אפילו בתעשיית התקשורת המכובדת, מודעים בכלל הן לפרקטיקה היומיומית הזו במלוא היקפה, והן לחריפותן של הבעיות האתיות הכרוכות בה. בחנו את עצמכם:

האם רשאית מכבי תל-אביב, המקבלת מערוץ 1 כספים רבים מכיסם של משלמי האגרה, לפסול פרשן (כפי שעשתה בפרשת מליניאק)? האם רשאי מוסד ציבורי (מוזיאון ישראל, נניח) להבטיח "בלעדיות" לכלי תקשורת אחד (כלומר, למנוע מידע מכלי תקשורת מתחרים)? האם רשאי איש יחסי-ציבור לדרוש (ולקבל) התחייבות לכתבה אוהדת תמורת סיוע בהכנתה? האם רשאי איש יחסי-ציבור להתנות סיוע בפרסום כתבה אחת בהתחייבות לכתבה אחרת? האם רשאית הוצאת ספרים, למשל, לחייב את סופריה להתראיין? האם היא רשאית למנוע מהם להתראיין? האם היא יכולה למכור את כולם, כחבילה אחת, לעיתון אחד, כשהיא, מצדה, מתחייבת על בלעדיות, בעוד הוא, מצדו, מתחייב על פרסום נאה לחבורה כולה? האם רשאי כלי תקשורת להעניש יחצן או מוסד בגין אי סיוע בכתבה אחת על-ידי הכשלה של כתבה אחרת, למרות שבה, גם לדעתו, יש עניין לציבור?

אם עניתם "לא", או התלבטתם קשות ברוב השאלות הללו, אין ספק – אין לכם שום מושג בחיי היומיום של מערכת עיתון או תוכנית טלוויזיה. 

עמוס נוי הוא איש מחשבים

גיליון 26, מאי 2000