אם יש משהו שהתקשורת הישראלית נעדרת כמעט לחלוטין, זהו ייצוג סביר לעמדות ביקורתיות בנושאים חשובים באמת, כאלה שעליהם מושתת הקונסנזוס הלאומי.
למשל, הטרור האיסלאמי: התקפות הטרור בניו-יורק, והמלחמה(?) שבאה בעקבותיהן, הביאו עלינו, למרבה הצער, גם גל חדש של "מומחים" ברדיו ובטלוויזיה - לטרור, לאיסלאם, ללוחמה ביולוגית וכימית, למה לא, בעצם.
חלקם, לפחות, נראים לי מוכרים. רגע, רגע, זה לא המומחים האלה שניסו להרוג אותי כבר פעם, על רקע מפות מפורטות של לבנון, עם כרס מלאה בחומוס עם צנוברים ("ממש מעולה") שהם אכלו רק אתמול בחברת איזה סמיר ג'עג'ע במסעדה הנפלאה ההיא בג'וניה? זה לא אותו אוצר מלים מתוחכם-כביכול של בוגר יחסים בינלאומיים/מזרח תיכון/פו"ם, על איזו ברית אסטרטגית (אנטי-סונית או אנטי-שיעית או אנטי-עאלווית) שבשמה נוסדה ידידות מופלאה ונצחית בינינו ובין סוחרי סמים נוצרים בלבנון?
וזה לא הם שיעצו לממשלת ישראל לעודד, באמצעים מנהליים ותקציביים, את התנועה האיסלאמית כמחסום בפני התחזקותה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית? והמנהל הצבאי בשטחים, לא הוא שקרא בשקיקה את ניירות העמדה שלהם שהמליצו לסייע לחמאס - תנועה דתית שמרנית ללא שאיפות פוליטיות ככוח נגד לאש"ף?
אפשר רק לדמיין את בני דמותם האמריקאים, הכל-כך חכמים בעיני עצמם גם כן, שיעצו לחזק את הטליבאן (ואת אוסמה בן-לאדן אישית) נגד הקומוניסטים ו/או האיראנים. הם תמיד יעדיפו - מתוך אידיאולוגיה, או פרגמטיזם קצר טווח, או שניהם - כוחות מקומיים, דתיים ושמרניים שיעצרו סחף "רדיקלי", כמו מפלגה חילונית דו-לאומית בישראל, כמו כוח פוליטי התובע עצמאות מדינית בשטחים, כמו תנועות עממיות שעשויות לשמור על נייטרליות בינלאומית, או לקיים משטר כלכלי וחברתי שאינו עולה בקנה אחד עם מדיניות הבנק העולמי.
והם לא לומדים כלום, והם לא זוכרים כלום. סאנטאיאנה טבע את המימרה היפה, שמי ששוכח את עברו נידון לחזור עליו שוב ושוב. אבל אנחנו, שלא שכחנו כלום, למה, לעזאזל, גם עלינו נגזר לשמוע את המומחים האלה שוב ושוב? למה?
צילום: מיקי קרצמן
▪ ▪ ▪
אם העדרה של אופוזיציה ביקורתית בשאלות גלובליות או אזוריות יכול להטריד, הרי שהשתקתן של עמדות כאלו בשאלות של צבא וביטחון היא כבר ממש מפחידה. מפני שאת מה שהרחוב (על כל גווניו הפוליטיים) יודע וחש, ואת מה שמקורבים ויודעי עניין מלחשים בחדרי חדרים, מסרבת התקשורת לספק לקוראים מן השורה:
▪ שהאופנה של קעקוע דובדבנים על השכם אצל חיילי יחידת "דובדבן" (כמו מרד הנגדים הפורץ מדי פעם בקרב יחידות דומות) אינו שעשוע חינני המיוסד על גאוות יחידה, אלא מטריד, מפחיד, מזכיר זמנים אחרים, ויכול להעיד על הפיכתו של צה"ל לפדרציה של פלאנגות נאמנות לעצמן ולמפקדיהן.
▪ שהריבוי הבלתי נתפס של מעשי התעללות קטנים וגדולים במפגשים של חיילי הצבא הזה עם האוכלוסייה הפלסטינית, התגובות הרפות-עד-אדישות של דובר צה"ל לאירועים כאלה, המיעוט המגוחך של העמדות לדין (ביחס לאינתיפאדה הראשונה, למשל), הנכונות הבוטחת בעצמה של צה"ל לבזות את בית-המשפט הגבוה לצדק בפרשת תושבי המערות בדרום הר חברון, הזילות הבולטת לעין של חיי אדם (פלסטיני) ב(אי)הוראות הפתיחה באש - כל אלה רק מדגימים איך מה שעשוי היה להרעיד את אמות הסיפים רק לפני עשר שנים חולף עתה בסמוך לאוזן הציבורית כאילו לא היה.
▪ שמה שיודע לספר לך כל טרמפיסט מזדמן (בהתלהבות, לא בחרדה) על חיילים הלומי אקסטזי בפסגות ובטול-כרם, על איזה רצף של "הכל חוויות" המתחיל במסיבת אסיד בחוף הים, ועובר לאפטר-פארטי של מכות לישיש בא-רם, על סגל פיקוד זוטר שחלקו "מורעלי לבנון" צמאי פעילות ומעלימי עין, חלקו איבד מזמן שליטה על פעילויות שלהן לא הוכשר ובהן אינו מוכשר, וחלקו בוגר בתי האולפנא של הימין הדתי הקיצוני - כל החבילה הדי מחרידה הזו לא עשתה את דרכה מעולם, במרוכז ובמלוא היקפה, אל התקשורת המקומית.
▪ שהאפשרות, שהועלתה על-ידי כתבים בכירים ברמז, בחשש, בקריצה בין השורות למביני עניין, כאילו אולי, ושמא, וייתכן, שהמספר העצום של קורבנות פלסטינים מיד לאחר הסכם פרסערפאת נובע מהפרות יזומות של ההסכם הזה, על-ידי גורמים בצמרת הצבא המתנגדים להסכם ומעוניינים בטרפודו - מן הדין שתיחשף לדיון ציבורי גלוי בקול תרועה רמה. כי אם יש מי שמוכן אפילו לשקול אפשרות כזו, שהפיקוד הבכיר (המורכב מהרמטכ"ל וממינוייו) מנהל סדר-יום מדיני משלו, אז הצבא הזה הוא כבר לא צבא העם הכפוף לנבחריו.
▪ ושלכל התופעות האלה יש לא רק היבטים מוסריים, אידיאולוגיים ופוליטיים, אלא גם אופרטיביים. ממש כמו צמרת המשטרה, שאליה נדרשנו בגיליון הקודם בהקשר של ועדת אור, שלא רצתה או לא יכלה לאכוף את הנחיות הדרג המדיני הנבחר על הפיקוד בשטח, גם מצבו של הצבא צריך להדאיג את אזרחי המדינה שהוא אמור לשרת. אם אני לא טועה, עופר שלח מ"ידיעות אחרונות" הוא הכתב היחיד שניסה (בראיון עם פרופ' מרטין ון-קרפלד) להעלות לדיון גלוי שאלה פשוטה בניסוחה אבל רחבה בהיקפה: האם צה"ל הפך לצבא טיפש, מסורבל ואכזר. האתגר הזה נענה, כמובן, בשתיקה רועמת.
▪ ▪ ▪
אבל ייתכן שהבעיה בכלל במחסור איכותי בכתבים הצבאיים/הבטחוניים/לענייני שטחים שלנו. אם גם אתם מעוניינים להצטרף לקבוצת העלית הזו, בחנו את התאמתכם בעזרת השאלון הבא.
כיצד פרצה האינתיפאדה?
1. ערפאת תכנן ויזם את אינתיפאדת אלאקצא ברחם אמו.
2. ערפאת תכנן ויזם את אינתיפאדת אלאקצא לאחר קמפ-דייוויד.
3. ערפאת לא יזם את האינתיפאדה, אבל בחר שלא למנוע אותה משהחלה.
4. ערפאת איבד שליטה ולא מסוגל למנוע כלום.
5. כל התשובות נכונות.
פעולה של עקירת עצי זית עתיקים ממטע של חקלאי פלסטיני נקראת:
1. תיסוף.
2. חישוף.
3. כיסוף.
4. שיסוף.
5. למי אכפת.
כוח צה"ל הורס בית מגורים במחנה-פליטים. על הכתבה הנלווית לכלול:
1. תיאורים קורעי לב של משפחה הנעקרת מביתה.
2. ראיון קורע לב עם מפקד הכוח על דילמות מוסריות וביצוע מקצועי.
3. סיפור הגבורה קורע הלב של נהג הבולדוזר הנועז.
4. דיווח לקוני מפי מפקד הגזרה.
5. אין כתבה נלווית.
את התשובות נא לשלוח למערכות העיתונים ולערוצי הטלוויזיה, עבור "משרה בדובר צה"ל".
עמוס נוי הוא איש מחשבים
גיליון 35, נובמבר 2001