לפני כשמונה חודשים ועידן ועידנים, בתקופה שבה עוד לא היו חולי קורונה בישראל, כתבתי על האופן שבו התקשורת הישראלית מסקרת את מגפת הקורונה: על פי נוהל הפיגוע. מאז, הוטל סגר, הוסר הסגר, נפלה ממשלה, קמה ממשלה, שרי בריאות התחלפו, פרויקטורים מונו ואנחנו באמצע סגר שני. נדמה שהגיע הזמן לבדוק מה השתנה באופן הסיקור התקשורתי את המגפה.

החדשות הטובות: מגפת הקורונה אינה מסוקרת עוד על פי נהלי הסיקור של הפיגוע הבטחוני. החדשות הרעות: מה שהחליף את פרוטוקולי סיקור הפיגוע גרוע בהרבה.

ספר החוקים לסיקור פיגוע בטחוני יוצא מנקודת הנחה שפיגוע הוא אירוע שניתן להכילו ביום שידורים. על אף שתיתכן סדרה של פיגועים, לכל פיגוע בודד יש התחלה, אמצע ובעיקר סוף, ומשום כך זה אירוע סגור: בהתחלה מדברים עם מד"א, אחר כך עם המשטרה, אחר כך עם שר הביטחון, אחר כך מקבלים עדכון מבית החולים ואז מסכמים ומעבירים את המקל לתכנית הבאה. התחלה, אמצע, סוף.

במקום ליצור מתווה סיקור חדש למשבר בקנה מידה היסטורי, אנחנו מקבלים כאוס תקשורתי שמשקף באופן מושלם את הכאוס במציאות

מגפת הקורונה היא אירוע ארוך, מתגלגל שאפילו כעת, שמונה חודשים אחרי שהחל, לא רואים את הסוף שלו. יש לו פוטנציאל להימשך שנים. משום כך, התקשורת הישראלית נאלצה לאפסן את ספר החוקים לסיקור פיגועים ולפנות למתווה סיקור חדש. רק שבפועל - לא נוצר שום מתווה. במקומו אנחנו מקבלים כאוס תקשורתי שמשקף באופן מושלם את הכאוס שקיים במדינה.

אם היינו צריכים לתאר בשיחת מעלית את המצב בישראל, היינו אומרים משהו מעין זה: "ממדי התחלואה בישראל קשים. על פי נתונים השוואתיים, אנחנו באחד המקומות הגבוהים בעולם בשיעור החולים החדשים למיליון תושבים. בימים מסוימים, אנחנו במקום הראשון ממש". נדמה לי שעל המשפט הזה, רוב האנשים היו חותמים. אבל אז מתחילות הבעיות.

בישראל מדווח על מספר הולך וגדל של חולים קשים. האם הם חולים קשים או שמא הם חולים קשים על פי הסטנדרט הישראלי שקובע שחולים מוגדרים כ"קשים" הרבה לפני שהם היו מוגדרים "קשים" במדינות אחרות? האם בישראל יש באמת הרבה אנשים שהם חיוביים לקורונה או שמא יש הרבה חיוביים בגלל שבישראל מגדירים אדם כ"חיובי" כשיש אצלו עומס נגיפי מסוים בעוד שבמדינות אחרות, עם אותם נתונים ממש, היו מגדירים אותו כ"שלילי"?

מה אחוז התפוסה בבתי החולים: האם הוא מעל 120% בבתי חולים רבים כפי שמשרד הבריאות טוען או שמא פחות מ-70% כפי שמצא יואב אבן מחדשות 12 כאשר בדק בקרב מדגם של 5-6 בתי חולים?

האם כאשר נחצה את רף 800 החולים קשים (הוא כבר נחצה) בתי החולים בישראל יתמוטטו או לא? האם סגר מלא על תושבי המדינה יוריד את התחלואה או לא? האם אנחנו עכשיו בסגר מלא או בישראלבלוף מלא? כמה זמן הסגר יימשך? שבועיים, שלושה, חודשיים, חצי שנה? האם ההחלטה לאסור על הפגנות בבלפור נובעת מכך שהן בעלות פוטנציאל הדבקה או שמא זה איסור ממניעים פוליטיים? האם יש היגיון בסגירת מערכת החינוך בזמן שמאפשרים לימודים בישיבות?

השאלות האלו – והרי יכולתי לכתוב עוד 50 כאלו – יוצרות קושי אמיתי בשרטוט תמונת מציאות ברורה. אבל בסופו של דבר, זו אחת הסיבות שאנחנו משלמים, בדרך כזו או אחרת, עבור המוצר הזה שנקרא "עיתונות". כדי שיסייע לנו לעשות סדר בבלגן, לא? בפועל, לעתים רחוקות התקשורת הישראלית מרימה את הכפפה שכבר מצהיבה ומרקיבה. רוב הזמן היא מעדיפה להזמין לאולפן ראשים מדברים.

הראשים משתייכים לארבעה ז'אנרים שונים: פוליטיקאים, שכמעט ב-100% מהמקרים מדקלמים מסרים מוכנים מראש ולא משנה מאיזה צד במפה הפוליטית הם מגיעים. פקידי בריאות. מומחים מזדמנים (פיזיקאים, כלכלנים, אנשי צבא). וכמובן בדרני רייטינג שהם המקבילה התקשורתית לפחמימות ריקות.

קשה למצוא אדם אחד שמאכלס את גלריית האישים המפוארת הזו, שגודלה כ-70-100 אנשים מתחלפים, שמסייע לעיתונאים לעשות סדר ושאינו מדבר מאיזושהי פוזיציה. אם היו מצמידים אקדח לראשי הייתי מצביע על פרופסור רן בליצר כדמות הנקייה, המקצועית והרהוטה היחידה על המסך, אבל רוב הזמן הוא לא שם. רוב הזמן אנחנו מקבלים מופע צרחות בין רני רהב (מה?) לסדי בן-שטרית, מופע גערות של פרופ' גבי ברבש בדני קושמרו וראיונות חסרי ערך עם אישים כמו מיקי זוהר ואביגדור ליברמן. ואת יורם לס.

זו היתה יכולה להיות שעתה הגדולה של התקשורת הישראלית. היא היתה יכולה למלא בקלות את הוואקום הענק שנפער במרכז הציבוריות הישראלית ולייצר קול ברור, צלול ואפילו סמכותי

זו היתה יכולה להיות שעתה הגדולה של התקשורת הישראלית. היא היתה יכולה למלא בקלות את הוואקום הענק שנפער במרכז הציבוריות הישראלית ולייצר קול ברור, צלול ואפילו סמכותי. במקום זה, התקשורת הישראלית נותנת זמן אוויר אינסופי לאנשים שהיא משלמת את משכורתם ושקובעים בתוקף שהם לא עיתונאים אלא "אנשי תקשורת", "פילוסופים" או חתולים סגולים, אנשים דוגמת אבישי בן חיים, אברי גלעד ויעקב ברדוגו, שמייצרים בתוך מערכות התקשורת רעש סטטי אינסופי.

כל זה גורם לי להתגעגע לנהלי הפיגוע התקשורתיים שכן לפחות היה בהם סדר והיגיון פנימי. נכון, השיתו אותם גם על אירוע גשם אם הוא נמשך יותר מ-25 דקות, אבל לפחות המנגנון היה מובן. מה שקורה בימים אלו באולפנים הוא כאוס מוחלט והימנעות מקו עריכתי צלול שקובע "אנחנו נצמדים לעובדות, למדע ולנתונים בכל מחיר. אנחנו בוחנים את ההחלטות של כל הגופים, אנחנו ניקח על עצמנו את האחריות ונאמר 'זה נכון וזה לא, זו אמת וזה שקר, זה הגיוני וזה לא הגיוני' ואם באופן קבוע נגלה שאדם מסוים מפיץ שקרים, נפסיק לתת לו במה. למה שנעשה את זה? כי אף אחד אחר לא עושה את זה וכי זה השירות שאנחנו יכולים להעניק למיליוני בני אדם מבולבלים, מותשים ומתוסכלים".

צריך להודות ביושר: לפעמים אין נתונים, לעתים הנתונים סותרים, לעתים מסתירים אותם - אבל אז תפקידה של התקשורת הוא לומר בדיוק את זה: "אנחנו משרתים אתכם, קוראים/מאזינים/צופים יקרים, אבל משרד הבריאות/האוצר/החינוך/ביטחון פנים/ראש הממשלה לא סיפקו את הנתונים ולכן אנחנו לא יכולים לתת לכם תשובה ברורה. נמשיך לעבוד ונחזור אליכם עם תשובה".

התקשורת הישראלית צריכה להעיף מהמסך את אנשי הפוזיציה, אנשי המסרים, אנשי ה"לדעתי". הבנו, גם לעמית סגל יש דעה מלומדת על המלצותיו הרפואיות של פרופסור רוני גמזו. אמנם גמזו החל את לימודי הרפואה שלו כשסגל היה בן 6 ומאז הספיק להיות מנכ"ל משרד הבריאות (2010-2014) ומנהל בית החולים איכילוב (מאז 2015) בעוד שסגל התמחה באפיון עולמה הפנימי של אסנת מארק, ועדיין לסגל יש דעה על ההיגיון האפידמיולוגי שמנחה את גמזו. הבנו. כל הכבוד לסגל. יש לו אחלה דעה שבעולם. שיצייץ אותה בטוויטר.

אבל מעתה, היה נחמד אם התקשורת היתה אומרת לעצמה, מעתה אנחנו פונים לאנשים שיודעים על מה הם מדברים. גם לאנשים האלו מותר להתווכח ולא להסכים – כך פועל המדע – אבל לפחות נדע שהם לא מסכימים כיוון שהם מפרשים את הנתונים אחרת ולא כיוון שהאחד קיבל את דף המסרים של ביבי והשני את זה של בני.

אם כל מה שהתקשורת הישראלית יודעת לעשות זה לשקף את הכאוס הרי שהיא לא תורמת דבר. להפך, היא משמשת כמגבר של הטרלול ומייצרת תסכול, ייאוש וחוסר אונים. לא אתפלא אם זו אחת הסיבות שזה מה שרבים מאיתנו מרגישים בימים אלו. אחרי הכל, אנחנו מביטים על העולם דרך עיניהם של אנשים שבמקום לעשות עבורנו סדר, עסוקים בלהראות לנו עד כמה יש בלגן.

יופי. הבנו. יש בלגן. אולי עכשיו אתם מוכנים לעזור לנו?