לאחרונה הכריז העיתונאי הוותיק דניאל בן-סימון שהוא עוזב את העיתונות וינסה להתמודד על מקום ברשימת מפלגת העבודה לכנסת ה-18. בן-סימון, שהחל את דרכו העיתונאית ב"דבר" ובתריסר השנים האחרונות כותב ב"הארץ" ומנחה תוכניות טלוויזיה, חש, לדבריו, שאין לו די השפעה בעיתונות, ופנה לחפש בכנסת את הכוח האמיתי לעצב את המציאות.

בן-סימון אינו העיתונאי הבכיר היחיד שעבר ממחנה המסקרים למחנה המסוקרים, אולם בכל זאת, מעבר כזה אינו שכיח. פנינו לעיתונאית בולטת אחרת שהפכה לפוליטיקאית, שלי יחימוביץ', שבסוף נובמבר 2005 הודיעה שהיא עוזבת את העיתונות כדי להצטרף למפלגת העבודה, ומכהנת מאז כחברת-כנסת. יחימוביץ' הכריזה אז, כמו בן-סימון היום, כי הכוח שיש לפוליטיקאי לשנות את החברה הישראלית גדול יותר מזה שיש לעיתונאי. שאלנו אותה אם היא חושבת כך גם היום. התשובה היתה חד-משמעית. "אם בשנה הראשונה עוד הייתי מגמגמת, אני יכולה להגיד עכשיו, ממבט של שנתיים וחצי לאחור, שבאופן ברור היום יש לי הרבה יותר השפעה. באופן חד-משמעי. בשבוע שעבר למשל עברה הצעת חוק שלי, חוק הגנת השכר, תלושי שכר. זו הצעת חוק מאוד יסודית ונרחבת שעבדתי עליה שנתיים, שנותנת לעובד אמצעים וכוח חדשניים ודרמטיים כשהוא מנוצל ונעשק. אם הייתי עושה את 'גילוי דעת' (הפינה שהגישה בתוכנית "אולפן שישי"; א"פ), הייתי מופיעה ונושאת טקסט חוצב להבות על כמה זה לא בסדר שמעסיקים נותנים תלוש שדרכו עושקים את העובדים. הצעת החוק משנה באופן משמעותי וממשי את מצבם של מאות אלפי עובדים.

"אבל זה לא עיקר הכוח. עיקר הכוח הוא לא החקיקה, אלא טרפוד מזימות רשע. כעיתונאית יכולתי לראות את הדבר אחרי שהוא קרה, ולהתקומם נגדו ולהביע את דעתי הנחרצת והצודקת. אבל היום אני מזהה מהלכים עוד בשנייה שהם מתחילים להתבשל. למשל, העברות תקציביות בוועדת כספים: אני רואה לאן עובר כסף שלא כדין, ובולמת את זה. זה קורה כל הזמן. כמעט כל יום יש משהו לא נכון, או לא צודק, או על גבול הלא-חוקי שאני מצליחה לעצור; בזה אני רואה את עיקר הכוח”.

האם את לא מתחרטת שאיבדת את כלי הביטוי שהיה לך?
"אם הייתי מאבדת את היכולת שלי לתקשר עם התקשורת, ולא הייתי יודעת איך לתווך לציבור את הדברים שכן ראויים לפרסום, אז אני לא בטוחה שהייתי במקום שאני נמצאת בו. אבל במידה רבה לא איבדתי את היכולת שהיתה לי, כי אני מופיעה ומתראיינת ומסבירה וכותבת מאמרים, כשנוסף על כך קיבלתי גם כלים חזקים".

האם יש לדעתך צורך להגדיר תקופת צינון במעבר בין עיתונות לפוליטיקה?
"זה מעבר מהסקטור הפרטי, והיום אין מגבלה על שום תחום, חוץ מאנשי צבא. לכן, לייחד את המגבלה הזו לעיתונאים, יש בזה משהו טיפה מלאכותי.  לא הייתי ממהרת להחיל את זה בחוק, אם כי ברור שנכון יותר לא לעשות את הזינוק הזה באופן מיידי".

תודעה כוזבת

כפוליטיקאית, אומרת יחימוביץ', היא לא הפיקה שום לקחים חדשים על תפקודה של העיתונות. "כל מה שחשבתי וידעתי קודם אני יודעת גם היום, והייתי מבקרת נוקשה עוד יותר של התקשורת כשהייתי עיתונאית", היא אומרת. על מצב חופש העיתונות אומרת יחימוביץ' שהוא הולך יד ביד עם ביטחון תעסוקתי והסכמים קיבוציים. כיוון שעמוס שוקן היה המו"ל שהתחיל בשבירת העבודה המאורגנת בעיתונות, במסגרת העיתון "חדשות", היא רואה בו אחראי למצב הקיים, שבו חופש העיתונות הולך ומתכרסם. "לפני שנה היתה לי שיחה עם עמוס שוקן", היא נזכרת, "ואמרתי לו שהוא, האדם עם האתוס הכי מפותח של חופש העיתונות, הוא האחראי להיעלמותו של חופש העיתונות. כמובן שזה עורר את מורת רוחו. אמרתי לו שבעיתון 'הארץ' יש חופש עיתונות מוחלט ויוצא דופן לעיתונאים בגלל שהוא באופן פרסונלי ניחן בתובנה עמוקה של חופש הביטוי. 'אבל בעוד כמה שנים', כך אמרתי לו, 'כשאתה תלך ויבוא אדם אחר במקומך והתכנים של רותי סיני לא ימצאו חן בעיניו, הוא יפטר אותה. לרותי סיני לא יהיה הסכם קיבוצי ולא יהיה ועד חזק והיא תמצא את עצמה בחוץ בגללך, למרות שאתה מאמין גדול בחופש העיתונות'. הדברים קרו הרבה יותר מהר ממה שחשבתי", היא מסכמת ומרמזת לפרשת הכמעט-פיטורים של סיני.

"לעיתונאים יש בדרך כלל תודעה כוזבת, שהם שונים מיתר קבוצות האוכלוסייה", אומרת יחימוביץ' על מצבם התעסוקתי של העיתונאים. "הם חושבים שהם שונים מהפועלים בבתי-הזיקוק באשדוד, מהעובדים הסוציאליים, מעובדי המדינה, מעובדות הניקיון. בפועל, המעמד שלהם הופך להיות דומה יותר ויותר למעמד של האנשים האלה.

"מה שקורה היום בתחום יחסי העבודה בעיתונות זהה למה שקורה במשק כולו, וזו היעלמות שיטתית והמונית של עיתונאים עם ביטחון תעסוקתי, עם ועד והסכמים קיבוציים, וכניסה מסיבית של עיתונאים המועסקים בתנאי עבדות מאוד יצירתיים. ההבדל הוא שעיתונאי שאין לו שום עוגן, שאין לו הסכם קיבוצי, שאין לו ועד, שאין לו איזושהי קבוצה שמעניקה לו כוח – הוא עלה נידף ברוח, הוא עיתונאי פחדן, הוא לא יעמוד על שלו, אלא אם הוא עשוי מחומרים מיוחדים מאוד".

מול מי עליו לעמוד על שלו, העורך הראשי?
"אני לא רוצה להתייחס לעיתון ספציפי, אבל הרוב המכריע של העורכים הם בעלי תודעה מאוד ניאו-ליברלית בכל מה שקשור לכלכלה, והם לא טולרנטיים למאמר שיגן על העבודה המאורגנת. זה ייחשב בעיניהם למשהו מאוס, או פאסה, או מאיים. כדי שעיתונאי יפרסם כתבה על התארגנויות של ועדי עובדים, הוא צריך להתעקש, זה לא יבוא מעצמו. ב'ידיעות אחרונות', למשל, יש קו מאוד ברור בעד אולמרט ובעד פרידמן, ונגד בית-המשפט העליון. אני לא רואה כתבים שיעמדו מול הקו הבוטה הזה בתוך 'ידיעות אחרונות'. ולראיה, מוטי גילת לא היה מסוגל לתפקד שם ונאלץ לעבור לעיתון אחר. אבל מוטי הוא עיתונאי בחסד, והיו לו אופציות אחרות. להרבה עיתונאים אין אופציות. הנטייה האנושית הטבעית היא להרכין ראש ולחכות עד יעבור זעם, והנטייה הזאת מחוזקת מאוד בגלל המעמד הרופס של העיתונאים".

למסקנות האלה הגעת גם בעקבות נסיונך האישי בעיתונות?
"הניסיון האישי שלי ייחודי. בטלוויזיה הוגדרתי טאלנט, והמקום שלי בחדשות ערוץ 2 היה ייחודי. הייתי שם כדי לומר את הדעות שלי, ובין היתר נהניתי מהגנה של המנכ"ל שלום קיטל, שהבין את החשיבות של העבודה העיתונאית שלי והיה חיץ פעיל שגונן עלי מפני בעלי ההון. הסיטואציה הזו לא מאפיינת את רוב העיתונאים היום בשוק, ואני לא מקישה ממנה לגבי אחרים. נכון שהמערכת זקוקה לכמה כאלה, כמו מיקי רוזנטל או שלי יחימוביץ', אבל מדובר בקבוצה מאוד קטנה. אני מדברת על המאסה של העיתונאים והכתבים, המאסה של האנשים שמעבירים את הידיעות החדשותיות, והתחקירנים, והעורכים בדסק, וכותבי הכתבות, לא על קומץ בעלי טורים שנהנים ממעמד מיוחד".

דווקא בזמן האחרון קיימת נטייה להתארגנות, למשל ביוזמה לקרוא לעיתונאים צעירים להצטרף לאגודת העיתונאים.
"אני מעריצה את מה שהם עושים. כפרלמנטרית אני אעשה כל מה שאני יכולה כדי לסייע לניסיון הזה. הוא חשוב והוא קריטי, וצריך בשבילו הרבה תעצומות נפש ואומץ לב. רצוי מאוד שיצטרפו ליוזמה הזאת, שעד עכשיו מובילים אותה אנשים צעירים, גם דור הביניים והדור המבוגר יותר, ואז יהיה בזה משום משקל נגד לכל התופעות שפוגעות בעיתונות".

כלומר, מבחינתך הפתרון לבעיות שמנית הוא ועדים חזקים בכל עיתון, המכונסים תחת ארגון-על?
"לא, זה לא הפתרון. זה הבסיס, זה חייב לקרות. גם מהזווית של יחסי העבודה וגם מהזווית של חופש העיתונות. אבל זה רק כלי. כלי שייתן לעיתונאי הבודד את האפשרות לומר 'אנחנו' ולא רק 'אני'. כי כשיש מאחוריך התארגנות חזקה, גם מקצועית, גם מוסרית וגם בעלת משקל משלה, זה נוסך גם בך, בעיתונאי הבודד, עוצמה".