בדצמבר 1934 התכנסו כמה עיתונאים בבית-הקפה גדרנסקי שבתל-אביב כדי לדון במצבם הקשה של חבריהם למקצוע. מהפגישה הזו נולדה בסופו של דבר אגודת העיתונאים של תל-אביב. למעלה משבעים שנה מאוחר יותר, שוב מתכנסת קבוצת עיתונאים תל-אביבים כדי לנסות למצוא דרכים לשפר את מעמד העיתונאי. למרות השנים הרבות שחלפו, הבעיות דומות – מחסור בזכויות והגנה מקצועית והתרופפות הרמה המקצועית. גם הפתרון דומה – התאגדות.
"עיתונאים יקרים, החלטנו להתארגן", כך נפתח הקול הקורא שהופץ היום בקרב עיתונאים מכלי תקשורת שונים ברחבי הארץ. "קבוצת עיתונאים מכמה מערכות מתקבצת בשבועות האחרונים בבית-סוקולוב בתל-אביב בניסיון להקים גוף חדש", הם כותבים. הגוף, שעל הקמתו עמלים המארגנים זה כמה שבועות, אמור להיות חטיבה צעירה של עיתונאים שתשתלב באגודת העיתונאים של תל-אביב, תחזיר לארגון את הרלבנטיות שלו ותעניק לחבריה גיבוי והשראה.
מאחורי היוזמה עומדים יואב ריבק, ראש דסק חדשות ב"הארץ", ויאיר טרצ'יצקי, עורך בדסק, המנהלים זה כשנתיים את הבלוג "לחץ חברתי". אליהם הצטרפו עד כה כמה שמות בולטים מכלי תקשורת שונים, וכעת הם מבקשים לפתוח את היזמה לכלל העיתונאים הצעירים. מטרתם, כפי שהיא מנוסחת בקול הקורא: "להרחיב שיח ודעת, להגן על זכויות העיתונאים הצעירים ולשפר את תדמיתם של כלי התקשורת בכלל ושל העיתונאים בפרט".
"הכל התחיל כרעיון אנקדוטלי", מספר טרצ'יצקי, ונזכר שהיוזמה המקורית, לפני שנים אחדות, הסתכמה ברצון לכנס את כל עורכי הדסק בעיתונים הגדולים לפגישה אחת, כדי שאנשים יכירו את עמיתיהם למקצוע. "זה לא היה רק עניין חברתי, היינו בטוחים שזה ייצור אפקט חיובי בעבודה", הוא אומר. הרעיון הבסיסי גרס שאנשים ישקלו שוב אם לפרסם תצלום קשה, או לאתגר צו איסור פרסום, לאחר שיכירו את עמיתיהם ויבינו שגם הם יעשו כן.
ארגון הוועד בעיתון "הארץ", שטרצ'יצקי וריבק נטלו בו חלק פעיל, נתן דחיפה נוספת בכיוון התאגדות כללית של עיתונאים צעירים, והרעיון החל להתגבש לאחר שיחה שניהל טרצ'יצקי עם יוסי בר-מוחא, מנכ"ל אגודת העיתונאים של תל-אביב. טרצ'יצקי ניסה להסביר לבר-מוחא מדוע כל-כך מעט עיתונאים צעירים הגיעו לכנס העיתונאות שקיימה האגודה באילת, אך תוך כדי מתן תירוצים, החל לחשוב כיצד ניתן בכל זאת לשאוב צעירים לאגודה, ולהחיותה.
טרצ'יצקי: "אגודת העיתונאים נתפסה אצלי תמיד כמין גילדה שאבד עליה הכלח. זה היה נראה לי כמו משהו יוקרתי, של העיתונאים הרציניים, לא של עיתונאים כמוני, ארבע-חמש שנים במקצוע. ופתאום אתה מבין שהיום כל עולם העיתונות זה אנשים כמוני. אני כבר נחשב לעיתונאי ותיק”.
העובדה שכיום מרבית כוח העבודה בעיתונות הוא צעיר וחסר ניסיון נובעת, בין היתר, מהקלקולים שההתאגדות מבקשת לתקן. "המטרה המרכזית היא לאגד עיתונאים, בכל המובנים", אומר טרצ'יצקי, "ליצור ביניהם מפגש שהוא מפרה לכל הכיוונים".
"אין יפה מזה", אומר בר-מוחא על היוזמה. לדבריו, הדרך סלולה להקמת דור המשך לאגודה, והיוזמה באה בדיוק בזמן הנכון. "שכרו של העיתונאי הגיע למצב מחפיר, מעמדו של העיתונאי ירד פלאים, ועיתונאים לא מודעים לכך שבמסגרת האגודה הם יכולים לקבל סיוע", הוא אומר. "חשוב היום להצטרף כדי שיהיה לנו הכוח לצאת נגד המו"לים, שלא מעניין אותם דבר פרט לגריפת כספים".
כדי שהתארגנות כללית כזו תצליח, היה ברור לטרצ'יצקי וריבק שיש צורך לגייס שותפים לדרך מכל מערכות העיתונים: עיתונות מודפסת ומשודרת, ארצית ומקומית. הם החלו לעניין חברים ועמיתים שהכירו לאורך שנות עבודתם.
"הייתי מאוד ספקנית ושאלתי את כל השאלות הכי מדכאות שאפשר", מספרת לינוי בר-גפן על המפגש הראשון שלה עם טרצ'יצקי וריבק בעניין היוזמה. "מה סיכויי ההצלחה של זה? מה הסיכוי להעביר את זה מאידיאה לפרקטיקה? שהאגודה תהיה איתנו, שנצליח לגייס אנשים, שנצליח להציע לאנשים משהו שאנחנו שלמים איתו ושהוא מספיק אטרקטיבי, כי כמות הציניות היא מאוד גדולה. שאלתי את כל השאלות הציניות שאני יודעת שיישאלו, ובסוף הסכמתי איתם".
אחת ההסכמות היא שהתאגדות אינה יכולה להסתפק בהבטחת זכויות העיתונאים. "אם הייתי בעולם השרברבות, אני מניח שהייתי מנסה לארגן את השרברבים וחושב איך לשפר להם את תנאי ההעסקה", אומר טרצ'יצקי, אך מוסיף כי זאת לא המטרה היחידה של ההתארגנות; יש גם מטרה חברתית, "שבית-סוקולוב יהפוך למקום שוקק חיים, שרלבנטי גם לעיתונאים הצעירים, שישמש עבורם מקום מפגש", וגם מטרה השכלתית – הקמת בית-מדרש לעיתונאים, שבו "לא נתעסק בשכתוב או איסוף מידע, אלא נלמד עם טובי המרצים על סוגיות של כלכלה בחברה הישראלית או עניינים של זהות ומגדר. לא סתם לפתוח את הראש, אלא לפתוח את הראש יחד".
החטיבה הצעירה שואפת גם לארגן סיורים עיתונאיים לאזורי ספר והרצאות של עיתונאים בפני תלמידי בתי-ספר, כדי להפוך את צרכני התקשורת של העתיד לביקורתיים ומפוכחים יותר. "אנחנו מאמינים שהשילוב בין הגנה על זכויותינו כעובדים וכיוצרים, שיפור הבסיס הערכי וההשכלתי שלנו וחיזוק הקשרים החברתיים בינינו יביאו לשיפור במקצוע, במעמדו וגם באופן שבו הוא נתפס בציבור", מסכם טרצ'יצקי.
"אנחנו לא מציעים מהפכה", מוסיפה בר-גפן. "אני לא מאמינה במהפכות, אני מאמינה בתהליכים. מהפכות נוטות לחפף בפרטים, אני רוצה תהליך אטי ומורכב של התדיינות, שההתדיינות תפסיק להיות רק במקומות כמו 'תיק תקשורת' או 'וולווט אנדרגראונד', מקומות שבהם אנחנו רואים שבעיקר יוצא הקיטור. קצתי בלקטר, אני לא מעוניינת יותר לקטר, אני מעוניינת לגייס".
אחד המגויסים הראשונים היה אלון גולדשטיין, ראש דסק חדשות ב"ידיעות אחרונות", ש"שמח לקפוץ על העגלה", כדבריו. שאיפתו האישית – לקרב את העם לעיתונאות, ואת העיתונאות לעם. "אם היום כמעט בכל סקר עיתונאים נמצאים מקום אחד לפני הפוליטיקאים מבחינת יושר ואמינות", הוא מסביר, "אני חושב שדרך התאגדות והרצאות שנעשה, ופעילויות והתנדבויות בקהילה, נוכל לשפר את התדמית שלנו".
מלבד תרומה לקהילה, גולדשטיין שואף שגם הקהילה תתרום לעיתונאים. "אני כבר הרבה שנים יושב בדסקים", הוא מספר, "מול שלושה מסכי טלוויזיה עם שלושת הערוצים, וקורא עיתונים כל היום. אני מרגיש לפעמים שאני מלעיט מלמעלה ומחליט מה מעניין ומה לא, מה חשוב ומה לא, וזה נורא חד-כיווני. אמנם בשנים האחרונות יש אפשרות לטוקבקים, אבל עדיין התנועה היא בעיקר חד-סיטרית". תקוותו היא כי המגע הקרוב של עיתונאים עם אזרחים יוביל את העיתונאים לא רק להרצות, אלא גם להקשיב לקולות אחרים.
איך תשכנעו צעיר שזה עתה הצטרף למקצוע לשלם כמה מאות שקלים בשנה עבור חברות באגודת העיתונאים?
בר-גפן: "אנחנו מציעים תמורה. תמורה אמיתית. אני חושבת שבשביל הסכום הזה, שברור לי שיהיו כאלה שיהיה להם פחות קל לשלם אותו, מקבלים תמורה טובה. מעבר להגנה המשפטית והמאבק על הזכויות, הזדמנות ומקום להעשיר את עצמם".