לפני כשנתיים התחבטה הטלוויזיה הישראלית (שוב, או גם אז, או שמא כבר אז) כיצד להמשיך להפיק תוכנית תרבות, לאחר ש"יומן תרבות" במתכונת שנוסתה קודם לכן נקלע לקשיים עקרוניים ואחרים. שמי עלה כמועמד להעלאת תוכנית תרבות במתכונת שונה, וניסיתי, במשך עונה קצרה, וללא הצלחה, לבצע את המשימה.

לא אלאה את הקוראים בבעיות אובייקטיביות וסובייקטיביות שונות ומשונות הקשורות בעשייה טלוויזיונית בכלל וברשות-השידור בפרט. לא בכך העניין. השאלה שניסיתי לשאול את עצמי מאז ירדה התוכנית, בנוסף לשאלות אחרות או לביקורות הקשות שהוטחו בה, היא היכן טעיתי אני, בתוך מכלול הבעיות שעמדו בפני אנשי הצוות של התוכנית ובפני.

במבט לאחור נראה לי שלא גיבשתי לעצמי די הצורך תובנה של המושג "תרבות" במציאות הישראלית העכשווית. מאז ניסיתי לחשוב באורח מסודר יותר על עניין זה ועל נושאים הקרובים למושג החמקמק כל-כך, והשנוי במחלוקת כל-כך – "תרבות". משום כך אני גם מעלה דברים אלה על הכתב: אולי יהיה כאן פתח לדיון (על דפי כתב עת זה, או בכל פורום שהוא – אני אשמח, כמובן, להשתתף).

איור: יערה עשת

הנה אפוא כמה נקודות שבהן אני מהרהר:

מסתבר שהתוכנית שניסיתי להעלות, "אופרה אחרת" היה שמה, לא היתה הכישלון היחיד בתחום זה. למעשה, רוב תוכניות התרבות בערוצי הטלוויזיה השונים בישראל קרסו ונפלו תוך זמן קצר יחסית, וכיום אין בעצם תוכנית תרבות במובן שהיה מקובל עד לפני כמה שנים ברחבי העולם (ומקובל עדיין בכמה וכמה מדינות שמהן אנו שואבים גם ערכים תרבותיים בתחומים רבים).

מבחינת תכניה לא היתה "אופרה אחרת" מהפכנית או "חתרנית" מדי, וגם לא שמרנית מדי: בצד מוזיקה קלאסית (העדפה ברורה שלי) הוגשו כתבות, ראיונות ודיונים בענייני תיאטרון ומחול, ספרים ושירה, פיסול וציור, רוק וג'אז. בצדם היו גם התבטאויות בענייני הזהות הישראלית, מלחמת התרבות בישראל, תרבות מול פוליטיקה וחברה וכדומה. מבחינת צורתה והגשתה, לא לי לשפוט את התוצאה. אני יכול להגיד רק זאת: אותו חומר טלוויזיוני, כשהוא מוגש במסגרת חדשותית – כמו בתוכנית "מהיום למחר" באותו ערוץ עצמו, במתכונת דומה ובידי אותו צוות – אינו מעורר אותה מידה של אנטגוניזם כלל ועיקר.

התגובות ששמעתי בבניין הטלוויזיה עצמו, והביקורות שקראתי בעיתונים, היו לי שיעור מאלף (אם כי לא קל). לאחר שאקזז, לצורך הדיון עצמו, אחוז מסוים (אפילו ניכר) מחמת הזעם של המבקרים כנכון ומוצדק מול – נאמר – עריכה גרועה, הנחיה גרועה וכדומה, עדיין אני נותר עם השאלה: האם יש כאן יסוד נוסף של דיסוננס, המתקיים בין תוכנית תרבות (כלשהי) לבין התקבלותה בישראל היום?

לדעתי, התשובה לשאלה היא חיובית, ולכן מעניינת גם מעבר להתנסותי האישית. המונח "תרבות" בישראל היום (ולמעשה בכל מקום ובכל זמן, אבל אצלנו, כרגיל, "קצת יותר") שנוי במחלוקת קשה. ניתן לדמותו לזירת מלחמה, שבה כלי הנשק כבר שלופים וטעונים, והם יורים באינטנסיביות רבה למראה, למקרא ולמשמע כל תזוזה. מידת החרדה בזירה הזו גם היא, מסתבר, גבוהה ומכתיבה שימוש באמצעי תגובה דרסטיים מול כל דבר הנתפס כחדירה לתוכה ללא רשותם, עצתם או אימוץ הכללים שקבעו זקיפי התרבות המקובלים, הניצבים בשערי שדה המערכה.

גם ללא שאכנס, במסגרת המצומצמת הזאת, להגדרות הרבות והמעמיקות סביב המושג "תרבות" – וכדאי אולי לשוב ולעשות זאת – מסתבר שמיזוג של תרבות "גבוהה" עם "פופולרית", ישראלית עם זרה, או "תרבות מצומצמת" עם "תרבות במובן הרחב של המלה" (לפי יורם ברונובסקי) – איננו מוצלח כתוכנית טלוויזיה ישראלית, ומחייב ביקורת קפדנית ומקצועית. יתרה מכך, המיזוג הזה מעורר חמת זעם של ממש, אלימות ובוטות, השתלחות ורגשות השמורים בדרך-כלל לתופעות מתועבות ודוחות מן הסוג הנורא מכל. וגם זו היתה לי חוויה תרבותית מעניינת.

דוד ויצטום עורך ומגיש את "מהיום למחר" בערוץ הראשון

גיליון 22, ספטמבר 1999