אני רוצה לצאת ממעגל הבושה וההסתרה שאני נמצאת בו בשנים האחרונות. חשוב לי לצאת מהפיקסלים ולהתחזק. חשוב לי להרגיש בעצמי שאני לא אשמה במה שקרה לי. וגם להעביר מסר חד לנשים: אתן לא אשמות בשום דבר שמישהו כפה עליכן".
תובנותיה אלה של זוהר להט, המתלוננת הראשונה נגד עבריין המין המורשע אלון קסטיאל, שופכות אור על מניעיה לבנות את זהותה הציבורית כשורדת אונס, ולוותר על ההגנה המוחלטת הייחודית שמעניק החוק לפרטיותה. לדבריה, הבחירה בחשיפה מהווה הן מרפא לרגשות הבושה וההאשמה העצמית האישית שלה והן מסד המאפשר לה להיאבק ב"האשמת הקורבן", שהיא רכיב מרכזי ב"תרבות האונס" הנפוצה עדיין בשיח הציבורי בישראל .
למרות שמהלך פמיניסטי זה, הוויתור על הפרטיות בידי נפגעות עבירות מין, נפוץ ברשתות החברתיות בישראל החל משנת 2013, שנים אחרי שנקטו בו גם שורדות פורצות דרך שנחשפו בתקשורת הממוסדת, השלכות המהלך טרם נחקרו בישראל.
יצוין כי עד השנתיים האחרונות, החוק בישראל אסר את חשיפת פרטיה המזהים של נפגעת עבירות-מין ללא הסכמת בית המשפט. בשנת 2018 בעקבות מחאתן של נפגעות עבירות מין, החוק תוקן ומאפשר לנפגעת בגירה אשר מעוניינת בחשיפת זהותה לאשר זאת בכתב בעצמה.
במחקר בינתחומי, שערכתי עם פרופ' דנה פוגץ', מרצה בכירה למשפטים בקריה האקדמית קרית-אונו, ופורסם בכתב העת "משפטים על אתר" של האוניברסיטה העברית, ביקשנו לבדוק לראשונה את השפעת הוויתור על הפרטיות על דימוין הציבורי של השורדות ואת ההשלכות המשפטיות של ויתור זה.
התבססנו על ניתוח הסיקור התקשורתי ופסקי הדין בשני מקרי בוחן: פרשת סגן-אלוף לירן חג'בי, שהודה בהסדר טיעון בעבירה של התנהגות בלתי הולמת, בשל הטרדות מיניות כלפי החיילת ונגדת ששרתו תחת פיקודו, ונדון לעונש מאסר על תנאי ולקנס כספי ופרש מצה"ל. יזם הנדל"ן ואיש חיי הלילה בתל-אביב, אלון קסטיאל, שהודה והורשע בהסדר טיעון בעבירות מין בארבע נשים ונידון לארבע שנים ותשעה חודשי מאסר ופיצוי לקורבנותיו.
בחלקו התקשורתי של המחקר בחנו כיצד סיקרו העיתונאים את החלטתן של הנפגעות בפרשיות חג'בי וקסטיאל להיחשף, והאם החלטתן של הנפגעות להיחשף הפחיתה את הנטיה ל"האשמת הקורבן" בסיקור נפגעות עבירות-מין.
ניתחנו 111 פריטי סיקור, שהם כל הפריטים שהופיעו בשלושה אתרי חדשות (ynet, "וואלה" ו"הארץ") על אודות שתי הפרשיות הנבחרות. בנוסף, כיוון שחלק ניכר מהקוראים ברשת נחשפים לתכנים חדשותיים אלה באמצעות רשתות חברתיות, דגמנו כ-70% אחוז מהפוסטים שפורסמו בתגובה לידיעות חדשותיות ומאמרי פרשנות.
מניתוח השוואתי של נראותן של הנפגעות בשתי הפרשיות הנבדקות, מצאנו כי למרות החלטתן להיחשף, הנרטיב של הנפגעות לא זכה להבלטה בכותרות הסיקור. רק בסיקור פרשת קסטיאל נמצא כי דבריהן של המתלוננות צוטטו ברוב הדיווחים על הפרשה.
הניתוח האיכותני שעשינו ממחיש פערים נוספים בסיקור הנפגעות בשתי הפרשיות.
מניתוח פרשת חג'בי עולה כי דמותה של הנפגעת מאי פאטל, שהחליטה להיחשף, סוקרה בשני נרטיבים מנוגדים ובשניהם נעשה שימוש ברטוריקה צבאית למטרות הפוכות. הנרטיב הראשון הינו הצדעה לנפגעת המוצגת כלוחמת גיבורה המוותרת על זכותה לאנונימיות למען מטרה לאומית: מאבק בהטרדות מיניות בצה"ל. הנרטיב השני מטיל ספק במניעיה ובאמינותה, ממזער את פגיעתה ומבקר את העונש שהוטל על הקצין המוערך.
בניתוח סיקור פרשת אלון קסטיאל נתגלו שלושה נרטיבים מרכזיים: נרטיב ההצדעה לנפגעת הגיבורה והמנהיגה החברתית האוזרת אומץ להיחשף, נרטיב הנפגעת שהיא קורבן מערכת המשפט ונרטיב הנפגעת כקורבן השיח התקשורתי המשמר את "תרבות האונס" ומפקיע מהנפגעת את השליטה במסריה.
לטענתנו, שלושת הנרטיבים מעידים על הצלחתן של הנפגעות בידי קסטיאל שנחשפו בתקשורת ל"מסגר" את השיח התקשורתי לצרכיהן ולטובת המאבק לשיפור תדמיתן של נפגעות עבירות מין בשיח הציבורי, זאת בניגוד למאי פאטל.
יש לזכור שבין הפרשיות השונות מפרידים הבדלים בזהות התוקף ובמהות העבירות המיוחסות לו. בעוד שפאטל התלוננה על הטרדה מינית וניצול כוח המשרה, קסטיאל הואשם במעשי אונס במצב שבו נמנעה מהמתלוננות התנגדות. לפיכך פחתו הביקורת עליהן ביחס לעוצמת החשדות ולפגיעה בהן. זאת וגם זאת. בעוד שחג'בי הינו מפקד נערץ במדינה המקדשת את אתוס הביטחון הרווח בישראל, הרי קסטיאל הינו בליין אמיד מתל-אביב ואינו מעורר אמפתיה לאומית בכל שדרות החברה.
עם זאת, בשונה ממחקרי העבר, נמצא שגם בסיקור פרשת חג'בי, העיתונות החדשותית לא הציגה את עבירת-המין כמקרה בודד, אלא הדגישה בשתי הפרשיות כי מדובר בתופעה חברתית שכיחה והצביעה על מנגנוני ההשתקה הקיימים כלפי הנפגעות במרחב המשפטי והציבורי.
ניתוח פסקי הדין שניתנו בפרשות אלה העלה שלמרות ההרשעות, מקומן של הנפגעות בהחלטות בתי המשפט מצומצם מאד, על אף שהשופטים קיבלו מידע אודותיהן ושמעו אותן. אל מול ההתעמקות במצבו האישי של הפוגע, לירן חג'בי, בפרק המפרט את דרכו והשגיו, ההתייחסות לנפגעות דלה אך קיימת. בנוסף, פסק הדין הצבאי פורסם במאגר משפטי הדורש מנוי, והציבור נחשף אך ורק לשיח התקשורתי האמביוולנטי כלפי המתלוננת.
בית המשפט המחוזי, אשר גזר את דינו של אלון קסטיאל בעקבות הרשעתו בהסדר הטיעון, פורש בפני הקורא תמונה רחבה למדי של הנפגעות ופגיעותיהן, כאשר שמותיהן נשארים חסויים. התמונה העולה מהחלטת בית המשפט העליון, אשר דחה את ערעורו של קסטיאל, שונה לחלוטין.
האיפיון היחיד של הנפגעות המופיע בערעור הוא שארבעתן בילו בברים ובמועדונים, צרכו אלכוהול ונפגעו מינית בידי אדם איתו בילו, וכי הנזקים שנגרמו להן הם חמורים, אולם ערטילאיים. יש לזכור, כי בעוד שפסק הדין של בית המשפט העליון נגיש לכל אזרח מתעניין, הרי שעיון בגזר הדין המחוזי מצריך חיפוש משפטי מקצועי, באתר שאינו נגיש לציבור הרחב. מתחוור , כי פסקי הדין בשתי הפרשיות מדגימים כי מנגנוני ההגנה על פרטיות הנפגעות, לרבות האנונימיות, אינם מבטיחים, כשלעצמם, ייצוג ראוי של הנפגעת בהחלטה.
ניתוח ממצאינו מצביע על הפרדוקס הנובע מחשיפת נפגעות בתקשורת. מצד אחד, היכולת להחליט בעצמן אם להיחשף בתקשורת כפי שמאפשר החוק מעניקה להן שליטה שאבדה להן במהלך הפגיעה. מצד שני, הלחץ להתראיין והעובדה שלנפגעות אין ולא תהיה השפעה על הייצוגים התקשורתיים שלהן גם כשהן נחשפות, עלולה להסב להן נזק.
לטעמנו, בעקבות ממצאי מחקר זה, יש לחשוב על מנגנוני הגנה נוספים על הנפגעות, בעיקר בעידן בו הרשתות החברתיות הן מקור לצריכת חדשות, והחוק אינו אוסר על פרסום פרטים אינטימיים שאינם מזהים. הצלבת הפרטים חושפת, למעשה, בפני הציבור את זהות הנפגעת כמו גם את פרטי הפגיעה בה ולעיתים גם פרטים אינטימיים המסבים לה תחושת ביזוי והשפלה.
לצערנו, מתברר גם כי למרות ה"יציאה מהפיקסלים" הנפגעות מממשיכות להיפגע מתרבות האונס גם בתקשורת הישראלית.
ד"ר ענת פלג היא חוקרת יחסי תקשורת ומשפט, הפקולטה למשפטים אוניברסיטת בר-אילן