"נתניהו וכ"ץ נכנעו לדרישת גפני: מענק מזומן לכל אזרח יינתן על כל ילד גם מעבר לשלישי" דיווחה הכותרת ב"גלובס" על השינוי במדיניות הממשלה בנוגע לתכנית "מזומן לכל אזרח".

מהכותרת – שדומות לה הופיעו גם בכלי תקשורת אחרים – משתמע שהיה כאן מאבק עיקש ותבוסה מחפירה. לא דין ודברים שבסופו שכנוע, גם לא משא-ומתן שהוביל להסכמות. לא יתכן שמישהו פשוט הגיע למסקנה שהילדים הקטנים לא נעשים שבעים רק בגלל שהאחים הגדולים שלהם אכלו ארוחת ערב. כנראה שאת מה שהתרחש בדיון שהתקיים בוועדת הכספים אי אפשר לתאר במילים אחרות מלבד כניעה.

מי שכמובן לא הסתפק אפילו ברמזים כגון אלו הוא יו"ר ישראל-ביתנו אביגדור ליברמן, שטען שהכניעה לדרעי וגפני באה על חשבון תמיכה בחיילים משוחררים. למרבה הצער הוא לא טרח להסביר לנו את הקשר בין שני הדברים, או למצער להסביר מדוע לדעתו ראוי לתמוך בשלושת הילדים הראשונים יותר מאשר בילדים הבאים. שיח ענייני? למה זה נחוץ? היו זקן ופאות בתמונה – כנראה שגם היתה כאן סחיטה.

מעל כולם התעלה "דה-מרקר" עם הכותרת הבאה שהתפרסמה ב-15.7: "הממשלה מחלקת כסף ממסוקים: 6 מיליארד שקל לכל האזרחים, 700 מיליון בתלושי מזון לחרדים". זאת כבר פשיטת רגל אמיתית: הממשלה לא סתם נכנעה לדרישה שנועדה לשרת את האינטרס הסקטוריאלי של הח"כים החרדים, היא פשוט מחלקת כסף לחרדים. פשוט כי הם חרדים וזהו.

"נתניהו וכ"ץ נכנעו לדרישת גפני", כותרת ב"גלובס"

"700 מיליון בתלושי מזון לחרדים", כותרת ב"דה-מרקר"

כמובן שמדובר בבדיה מוחלטת. דרעי ביקש להעביר את תלושי המזון בהתאם לקריטריונים של מקבלי ההנחות בארנונה. מישהו שהיה נוחת הישר ממאדים היה עשוי להיות סבור שמדובר בהחלטה הגיונית; הנחות בארנונה ניתנות על פי קריטריונים של הכנסה וגודל משפחה, שהם אינדיקציה לא רעה למצב הכלכלי של מקבל ההטבה. לכן, קריטריון כזה יכול לעקוף בקלות את המשוכות הביורוקרטיות ולדאוג שלפחות חלק מהמענק יגיע לשכבות החלשות.

אלא שמה שעובד טוב במאדים לא מתאים לעיתונאים הישראלים המלומדים: כל לבלר מתחיל במחוזותינו יודע שאם חרדי מעורב בסיפור כנראה שאין הוא בא אלא כדי למשוך עוד כמה מזומנים על חשבון כלל הציבור. לא צדק חברתי או רצון לסייע לנזקקים הוביל את דרעי וגפני לדאוג למשפחות ברוכות ילדים, אלא ניסיון לנצל עוד הזדמנות על חשבון האזרח הישר.

אני באמת ובתמים לא מצליח למצוא שום היגיון בחוסר הענייניות המשווע המאפיין את התקשורת כאשר למשוואה נכנסים חרדים וכסף. יש אקסיומה שאינה מוטלת בספק, לפיה הנציגים החרדים בכנסת אינם פרלמנטרים שנימוקיהם ראויים להתייחסות, ושכל שקל שמגיע לידיים חרדיות עובר קודם לכן מסלול של סחיטה ואיומים.

בין החברה החרדית והחילונית ישנן לא מעט נקודות מחלוקת נוקבות. ישנו פער תהומי הנובע מתפיסות עולם מנוגדות שלא תמיד יכולות לדור בכפיפה אחת. למעשה, הרושם שנוצר לעיתים קרובות הוא שהעניין היחידי שחרדים וחילונים עשויים לגלות בכנות זה בזה נובע רק מהתקווה שהצד השני ישתנה במשהו.

את סלע המחלוקת לא בטוח שניתן לפתור. הוא אכן תהומי, וכל ניסיון לגמד אותו חוטא לאמת – אבל עובדה זו לא פוטרת אתנו מהחובה להציב קווים אדומים ברורים שיאפשרו לנו לנהל שיח מכבד וענייני; אם לא בשביל לפתור את נקודות המחלוקת, אזי לפחות בשביל להצליח להתנהל כראוי במקומות שבהם זה עדיין אפשרי.

נועם פלאי הוא פובליציסט חרדי